כרטיס צהוב לתקשורת

מאות עיתונאים התכנסו ביום א' השבוע בסינמטק בתל אביב, לכינוס תחת הכותרת 'כנס חירום למען תקשורת חופשית'. באירוע נכחו מגוון עיתונאי ישראל מכל גווני השמאל, וחגי סגל גם. משתתפי הכנס מחו על האיום שנשקף לדידם מהמהלכים האחרונים בממשלה ובכנסת, כשהאחרון בהם הוא התיקון המוצע לחוק לשון הרע, שעבר אור ליום ג' בקריאה ראשונה בכנסת.

על פי הצעת החוק, יועלה הסכום המירבי לפיצוי בתביעת לשון הרע במקרה שלא הוכח נזק, מ-50,000 שקלים בחוק הנוכחי, ל-300,000 שקלים, תוך אפשרות להגיע עד למיליון וחצי שקלים במקרה שלא ניתנה לנפגע אפשרות נאותה לפרסם את תגובתו.

"זהו ניסיון לסתום ולחנוק את הקולות שלא מוצאים חן בעיני השלטון", אמר בכנס העיתונאי יאיר לפיד, שכרך את הצעת החוק יחד עם מהלכים אחרים, דוגמת הסירוב לדחיית גביית החובות מערוץ 10. "זו חבורה אלימה של פוליטיקאים שמבקשים להיות גם שלטון וגם קרבן. כל אדם הגון ושפוי חייב להתייצב נגד זה".

"מי שמציע קנסות דרקוניים בחוק לשון הרע, לא רוצה עיתונות חופשית", אמרה אילנה דיין. "החוק לא מגן על האדם הקטן אלא על האדם הגדול, על איש הציבור, המפכ"ל והגנרל", הוסיפה דיין, שאמנם הודתה ש"את השנאה הזאת, לפחות חלקית, רכשנו ביוקר", וביקרה את התעלמות התקשורת ממחאות הימין.

"המטרה היא להטיל אימה"

האם הצעת החוק הזו כה מסוכנת? האם היא תביא, כדברי לא מעט דוברים בתקשורת, למותה של העיתונאות החוקרת? עיתונאי ערוץ 10 רביב דרוקר, אחד הדוברים בכנס, אומר ל'בשבע' שיש מעט הגזמה בתיאורים הללו, אך לדעתו החוק אכן בעייתי מאוד. "זה לא קץ העיתונות, והתקשורת לא תיגמר מחר בבוקר אם החוק יעבור. אבל זו מכה די קשה ליכולת לעשות תחקירים", אומר דרוקר. לדבריו, החשש קיים כבר בשלב הדיון שלפני הפרסום, בתוך כלי התקשורת, כאשר היועצים המשפטיים יגנזו תחקירים רבים מתוך חשש שהסיכון הכספי יהיה גבוה מדי. דרוקר מתייחס גם לדברי ח"כ יעקב כץ (כצל'ה) מהאיחוד הלאומי, ממייסדי ערוץ 7 ו'בשבע', שאמר בוועדת חוקה חוק ומשפט שב-20 השנה שאמצעי התקשורת האלה קיימים הוא מעולם לא קיבל תביעת דיבה. "אני לא חושב שזה המבחן", משיב דרוקר, "גם רשת ב' כמעט לא נתבעים, והסיבה ברורה: אלו כלי תקשורת שפחות עוסקים בעיתונות חוקרת. אני לא מותח ביקורת על העיתון, לא כל כלי תקשורת צריך לעסוק בתחקירים, אבל כל הוויכוח הוא על עיתונות חוקרת. ועל העיתונות הזו החוק מאיים".

גם ד"ר רפי מן מבית הספר לתקשורת במרכז האוניברסיטאי אריאל, חבר מערכת 'העין השביעית' ולשעבר עורך בכיר ב'מעריב', מתבטא ברוח דומה: "גם אם יש הפרזה מסוימת בתיאור חומרת התיקון לחוק, אין ספק שמדובר במהלך שעלול להטיל אימה על כתבים ועורכים, ואף על בעלי עיתונים, ומשום כך יצמצם עוד יותר את התחום החשוב והמורכב ביותר בעבודה העיתונאית - התחקיר. מדובר במלאכה מפרכת ובמקרים רבים כפויית טובה, אך חשובה מאין כמוה לחברה
קלמן ליבסקינד: "מה שמפריע לי במתקפה התקשורתית נגד החוק הוא שאני שומע התלהבות גדולה וששון רב 'להיכנס' בחברי הכנסת, אבל אני לא שומע אותה התלהבות לצאת נגד אותם עיתונאים שמפרסמים ומשמיצים בלי לעשות עבודה עיתונאית בסיסית"
: חשיפת מעשי עוול, כשלים ושחיתויות של גורמים בעלי כוח - גורמי ממשל, חברות עסקיות ועוד. חמור במיוחד הסעיף המכפיל פי שישה את הקנס על הוצאת דיבה גם מבלי שהוכח שנגרם נזק לתובע. ללמדך שהכוונה היא להטיל אימה, לא לסייע לנפגעים".

בסופו של דבר, כל החוק מדבר על מי שיוצא אשם בתביעת דיבה על ידי בית משפט, לא על ידי פוליטיקאי כזה או אחר. גם הסכום נקבע לפי שיקול הדעת של השופט. אז מה הזעקה הגדולה? כמו שאמרו כמה מיוזמי החוק: "תדברו אמת", מה הסיפור?

"הסיפור מורכב הרבה יותר. יש כבר חוק לשון הרע ואיש אינו מתעלם ממנו. ספק אם תיקון החוק ימנע מעיתונאים זדוניים או רשלניים להמשיך, אבל ברור שהוא יאיים על עיתונאים שיבקשו לפרסם תחקירים וכתבות לגיטימיים, כי הם, עורכיהם ובעלי ארגוני התקשורת ישאלו: 'למה לנו להסתבך?' התוצאה תהיה שהעיתונות תפנה עוד יותר לסוג כתבות שאולי מביא רייטינג (ראיונות עם ידוענים וכו') במקום להשקיע אנרגיה בתחקירים, שיש להם תרומה ציבורית חשובה.

"החשש גם נובע מההקשר הרחב יותר, של המתקפה על בית המשפט העליון והצעות חוק נוספות. בג"ץ קול העם ב-1953, שהעניק פסיקה תקדימית שעיגנה את חופש העיתונות בישראל, הוא עדות לחיוניות קיומו של בית משפט עצמאי ואמיץ, שמרשה לעצמו לחלוק על הרוב הפרלמנטרי וראש הממשלה.

"לכל היוזמות הללו יש קשר הדוק להצעות האחרות שעל סדר היום, אלה המבקשות לשנות את הרכבו של בית המשפט העליון וגם לפגוע ביכולת הפעולה של עמותות למען זכויות אדם. כל ההצעות הללו מבקשות לכרסם באחד המרכיבים המרכזיים של חברה חופשית ושלטון דמוקרטי - בלמים ואיזונים. אם צריך לאמץ משהו מהשיטה האמריקנית, זה לא שימוע פוליטי לשופטים, אלא ההקפדה על העיקרון שלא כל הכוח מרוכז במקום אחד. כי בדמוקרטיה אמנם מכריע הרוב, אך אין היא יכולה לתפקד ללא הבלמים והאיזונים: בית משפט עליון עצמאי, ארגוני חברה אזרחית משגשגים וכמובן תקשורת חזקה ומקצועית, וגם ביקורתית ומרגיזה".

אבישי עברי, עורך תוכן באתר ביקורת התקשורת 'לאטמה', סבור שההיסטריה התקשורתית מוגזמת: "עוצמת היללות הנשמעות מכל עבר ביחס לתיקון לחוק לשון הרע שהציע ח"כ יריב לוין מחרישת אזניים. התיקון המוצע לא אוסר על מתיחת ביקורת על גופי שלטון, לא אומר שמהיום תעמדו למשפט על כל סטטוס שתפרסמו בפייסבוק, ולא אומר שהגיעה סופה של העיתונות החוקרת".

עברי אומר שהתיקון אינו משנה את המצב באופן משמעותי: "האם ניתן לתבוע את מי שהוציא דיבתו של אדם בסטטוס בפייסבוק? בוודאי, וניתן היה גם לפני התיקון לחוק. האם ניתן לתבוע תביעה קנטרנית שמטרתה להפחיד כלי תקשורת מלפרסם תחקיר על בעל הון? בוודאי, וניתן היה גם לפני התיקון לחוק. האם התיקון לחוק יביא לסופה של העיתונות? ובכן, זה בדיוק מה שאמרו עורכי העיתונים בפעם הקודמת שבה העלה המחוקק את סכום הפיצוי והעיתונות עודנה עימנו".

לדברי עברי, מי שמתלוננים על כך שהגדלת הקנס פי שישה תוביל לסתימת פיות מביעים, למעשה, חוסר אמון עמוק במערכת המשפט בישראל וסבורים כי בית המשפט סותם פיות. "הרי החוק עצמו לא השתנה, עדיין יש בית משפט שדן בתביעה ומחליט אם היא קנטרנית או אמיתית. הרי גובה הקנס הקבוע בחוק הוא רק בגדר המלצה של המחוקק ושופטים כבר פסקו בעבר סכומים גבוהים יותר מ-50,000 שקלים, כשראו לנכון, ובעיקר סכומים נמוכים יותר, שהרי תקרת הקנס לא מחייבת את השופט. הפסיקה בישראל, אגב, נוטה דווקא לטובת העיתונים מול האזרחים התובעים את עלבונם, אבל את זה לא יספרו לכם העיתונאים".

"עיתונאים זקוקים לתביעות דיבה"

העיתונאי קלמן ליבסקינד מ'מעריב' מתנגד גם הוא לחוק במתכונתו הנוכחית, אך יוצא נגד המסע התקשורתי מהלך האימים: "מציגים את זה כאילו מדובר באיזו יוזמת ימין מטורפת, אבל שים לב מי חתום על ההצעה: שני ח"כים מ'קדימה', אחד מ'הליכוד', אחד מ'הבית היהודי' ואחד מ'ישראל ביתנו'", אומר ליבסקינד. "בכלל, אין לי בעיה גדולה עם מי שאומר שהפסיקה היום בעניין של לשון הרע אינה מספיקה. אם מישהו עושה עבודה עיתונאית רעה, מפרסם בלי לבדוק ופוגע בשמו הטוב של אדם, שזה לפעמים כמעט להרוג אותו, ובית המשפט דן בזה חמש שנים ובסוף פוסק 35 אלף שקלים פיצויים - אני מזדהה עם מי שמוחה נגד זה. שמו הטוב של אדם שווה הרבה יותר מ-50 אלף שקלים. מה שמפריע לי במתקפה התקשורתית נגד החוק הוא שאני שומע התלהבות גדולה וששון רב 'להיכנס' בחברי הכנסת, אבל אני לא שומע אותה התלהבות לצאת נגד אותם עיתונאים שמפרסמים ומשמיצים בלי לעשות עבודה עיתונאית בסיסית. זה דבר שחשוב שייאמר: העיתונות היום בחלקה הגדול היא עיתונאות רשלנית. אם חלק מההתלהבות הזאת היתה יוצאת גם נגד אותם עיתונאים שעושים עבודה עיתונאית רשלנית, ויש הרבה כאלה, המצב היה אחר לגמרי".

ליבסקינד מתנגד גם לתלונות של עיתונאים על איומים בתביעות דיבה שהם מקבלים במהלך עשיית תחקירים. "צריך להבין: העיתונות צריכה את תביעות הדיבה. עיתונאים צריכים איזו חרב מתהפכת מעל ראשם".

כשאתה עורך תחקיר ומקבל מכתב מאיים מעורך דין על תביעת דיבה, זה לא מפחיד אותך?

"זה לא מפחיד. טוב שזה קורה. אם כשהולכים לפגוע בשמו הטוב של אדם הוא לוקח עורך דין ושולח איומים משפטיים, לא בסגנון המאפיה הסיציליאנית, זה לא לגיטימי? מה העיתונאים האלה רוצים, שמי שעושים נגדו תחקיר יישב עם ידיים משולבות ויחכה שהגרזן ייפול לו על הראש? אם זה גורם לך לחשוב עוד פעם אחת ולבדוק שוב - מצוין. אנחנו צריכים לזכור שלאלה שאנחנו כותבים עליהם קשה לא פחות. אם לפני שפוגעים באדם, גם אם 'מגיע לו', הוא רוצה להזהיר אותי שלא אכתוב עליו שקרים ואפילו לוקח את עורך דין וינרוט בגלל זה, אז מה? אני לא מתחבר לנהי הזה. לעשות תחקיר זו עבודה קשה, קשה לאסוף ראיות, אבל צריך להתמודד עם זה".

מצד שני, אומר ליבסקינד, החוק אינו מידתי: "כשיריב לוין אומר: מה הבעיה, תבדקו לפני שאתם מפרסמים, תפרסמו אמת ולא תיפגעו, ברור שהוא צודק. אבל אתה יכול את אותו דבר להגיד להולך רגל שחוצה באור אדום. אז מה, אם הוא חצה תיתן לו עונש מוות? אין כאן מידתיות. מה שמפריע הוא בעיקר העובדה שמדובר בפיצויים ללא הוכחת נזק. זה מסלול יפה, שאומר לנפגע שהוא לא צריך עכשיו לנהל מלחמת עולם כדי להוכיח איפה בדיוק הוא נפגע, שהרי מטבעם של דברים קשה להוכיח נזק מיידי בעניינים האלה. אבל בדיוק משום שזה מסלול מקוצר, בא המחוקק ואומר שבמסלול הזה לא ניתן לך כל כך הרבה כסף. אבל לעשות גם וגם, גם לא להוכיח נזק וגם לקבל הון תועפות, זו כבר הפרזה.

"צריך להבין שחלק גדול מהסנקציות נמצאות כבר בחוק הנוכחי. בית המשפט יכול לפסוק סכומים גבוהים מאוד, אפילו בלי ש
פרופ' שמואל ליימן וילציג: "צריך להבין שטעויות קורות, אף אחד לא מלאך ואף אחד לא מושלם, ומהבחינה הזו חשוב לשמור על חופש העיתונות. רק כאשר יש עיתונאי שהוא שור מועד, שלא עושה את המינימום, במקרה כזה הכף צריכה לנטות לכיוון שמו הטוב של האדם"
הוכח נזק. מקרה לדוגמה הוא של נתן שרנסקי, שבתביעה שלו נגד יולי נודלמן שפרסם ספר נגדו - זכה ב-900 אלף שקלים (שהופחתו בערעור ל-500 אלף שקלים – ה"ג). גם בתביעה של סרן ר' נגד אילנה דיין, הוא זכה ב-300 אלף שקלים. זאת אומרת שכשבית המשפט רוצה להשית סכומים גבוהים, הוא יכול גם היום. יש גם אפשרות אחרת, די ייחודית, של קובלנה פלילית פרטית, שאז מתהפך נטל ההוכחה ומוטל על התובע. אבל אם הוא מוכיח שאכן היתה כוונת זדון, ניתן להרשיע את המפרסם בפלילים. זו אפשרות שאני מכיר על בשרי, מקובלנה כזו שהוגשה נגדי לפני שמונה שנים".

אם הצעת החוק תעבור, זה יהיה אסון גדול?

"'אסון' זו מילה חזקה מדי. מה שברור הוא שזה חוק רע מאוד. הוא רע לעיתונות בכלל, והוא רע עוד יותר דווקא לכלי תקשורת קטנים. סכומים כאלה יהרגו את 'בשבע', לא את 'מעריב'".

 "לשון הרע – תאונת עבודה"

את הסיכון דווקא לכלי תקשורת קטנים מדגיש גם ח"כ אורי אורבך, יו"ר סיעת 'הבית היהודי', שהצביע נגד החוק בקריאה ראשונה: "המשמעות של החוק החדש היא שאם 'בשבע' יכתבו מאמר עוין נגד איזה ח"כ או שר שתומך בנסיגה, ויכתבו שהוא עושה את זה ממניעים לא טהורים, כמו שכתבו באיזה עיתון חרדי על אפרים הלוי שהוא אנטישמי, זה יגרום לסגירת העיתון. היום הוא לא יטרח לתבוע, כי לכל היותר הוא יקבל 50 אלף שקלים, הרי לא נגרם לו נזק. אבל לפי הצעת החוק החדשה הוא עלול לקבל 200 או 300 אלף שקל. אני לא בעד שיכתבו דברים כאלה בעיתון, אל תטעה, אבל אסור שדבר כזה יוביל לסגירה של עיתון", אומר אורבך.

"חוק עם קנסות כאלה גבוהים נותן תמריץ גדול לא לפרסם שום דבר בעייתי, ותמריץ חיובי לכל אחד לתבוע על כל דבר. בפרט אם הוא עשיר, וכבר ממילא הוא משלם לעורך דין. אתה גורם לעיתונות להיות מפוחדת. לא מדובר רק על כלי התקשורת הגדולים; מדובר גם על המקומון של נס ציונה ושל פתח תקווה, שעכשיו לא ייקח עיתונאים שעושים בעיות. העיתונות תיעשה פודל. אתה יודע כמה פעמים היית סוגר את עלוני השבת על תביעות כאלה? 'ארץ ישראל שלנו' לא היה נסגר שש פעמים אם היו תובעים אותו?".

אורבך מגדיר לשון הרע כ"תאונת עבודה, דבר שיכול לקרות לכל עיתונאי שפועל לאורך תקופה ארוכה". ככזו, הוא סבור כי ללא הוכחת נזק, לא נכון להשית עליה סכום כה גבוה. "ההגבלה שהחוק הזה ייצור על עיתונאים, ובעיקר עיתונאים אידיאולוגיים, תהיה דרמטית. על מי אנחנו מגנים פה? מחר לא נוכל לכתוב נגד נתניהו, נגד תומכים בפינוי יישובים.

"אני חושב שאנחנו רצים ריצת רגליים להרע. אנחנו נהיה הראשונים להיפגע. לא במקרה חגי סגל ואמנון לורד ועוד עיתונאים ימניים הבינו את זה. 'ידיעות אחרונות' מסתדר ויודע איך לפצות את הנפגעים גם לא בכסף: בכתבה אוהדת וכו'. אבל מה יעשה 'בשבע'? מה ייתן לתובע? גנרטור מהתנחלות? אמרתי לכצל'ה: אתה אומר ש-20 שנה לא תבעו אתכם - עכשיו יתבעו. אם אתה איזו אישיות שמאל, נניח אורי אבנרי, וכותבים עליך שאתה בוגד בעמך, יש לך עכשיו דרך לעשות כסף קל. כמו ששולמית אלוני תבעה פעם את אייכלר וזכתה. וזה לא רק כסף, יש לזה משמעות פוליטית. אנחנו צריכים להיות הרבה יותר זהירים בחוק הספציפי הזה".

ח"כ אורבך אומר כי לא היה מתנגד להעלאה מתונה יותר: "אני לא חושב שבכלל צריך לתקן את החוק, אבל אם היו מעלים את הסכום לשבעים, שמונים אלף שקלים, זה היה בסדר. אבל 300 אלף שקלים? רופא שהתרשל וגרם למוות של חולה משלם סכום פחות מכך. אז לשון הרע חמור יותר מזה?"

עניין אחר שמעלים המתנגדים לחוק, הוא החובה המוזכרת בו לפרסם במלואה את תגובת הנפגע. קלמן ליבסקינד מספר בהקשר זה על תחקיר שערך באחרונה על אישיות משפטית בכירה. "זו היתה כתבת שער שאני עובד עליה כבר זמן רב, והוא העביר אליי תגובה של 5,800 מילה, והתעקש שהיא תתפרסם במלואה. מדובר על שמונה עמודים של תגובה, לעומת כתבה של שישה עמודים. זה דבר הגיוני? ולפי החוק החדש, אם לא אעשה את זה, יסגרו לי מחר את העיתון. אין בזה מידתיות. יש היגיון לתת לנפגע להגיב כראוי, וזה מצוי גם בחוק הקיים היום. צריך להקפיד שלכל טענה שנזכרה בכתבה תהיה התייחסות בתגובה. אבל לפי החוק החדש, מחר כל אחד ישלח לי מאות אלפי עמודים של תגובה, שאם לא אפרסם אהיה חייב לשלם לו סכום לא הגיוני כפיצוי".

האם החוק הנוכחי צריך להשתנות? לדעת פרופ' שמואל ליימן וילציג מבית הספר לתקשורת של אוניברסיטת בר אילן, הדגש צריך להיות אחר: "אם יש מקום לשינוי החוק, זה צריך להיות בכיוון של הוכחת זדון בפרסום, ושל פגיעה ממשית בשם הטוב. רק במקרה כזה, העלאת סכום הנזיקין מוצדקת. אבל אם השופטים בכל מקרה יכולים לחרוג מהסכום כאשר יש זדון או הוכחת נזק, אז אני נגד כל שינוי בחוק.

"הגבול שלי הוא עיתונאי שעובד בזדון, שלא עשה את המינימום: להרים טלפון ולשאול, או לבדוק את המסמכים. במקרה כזה, מבחינתי שיקבל על הראש בגדול. במקרים אחרים, שהעיתונאי כן בדק ושאל, אלא שטעה, הסיפור אחר. צריך מצד אחד לשקול את השם הטוב של האדם, ומצד שני את חופש העיתונות. צריך להבין שטעויות קורות, אף אחד לא מלאך ואף אחד לא מושלם, ומהבחינה הזו חשוב לשמור על חופש העיתונות. רק כאשר יש עיתונאי שהוא שור מועד, שלא עושה את המינימום, במקרה כזה הכף צריכה לנטות לכיוון שמו הטוב של האדם".

 לתבוע בזהירות

מה עמדת המשפט העברי בנושא? ד"ר אביעד הכהן, דקאן מכללת 'שערי משפט', משיב: "המשפט העברי מטיל הגבלות חמורות בהרבה על חופש הביטוי מאשר הדין המודרני. לא חלילה בשל זלזולו בחופש הביטוי, אלא בשל החמרתו בשמירה על כבודו של אדם, צנעת הפרט שלו והימנעות מפגיעה בו ובשמו הטוב שלא לצורך. עם זאת, גם בהלכה - והדבר בולט בספר היסוד בתחום זה, 'חפץ חיים' - הותרה אמירת 'לשון הרע לתועלת'. הקושי הגדול הוא כיצד להגדיר את גבולותיה של אותה תועלת, על פי אילו פרמטרים - אובייקטיביים או סובייקטיביים - ומי יגדיר את גבולותיה. מדובר בשדה שגבולותיו לא ברורים, ומכאן הקושי".

באשר לתיקון המוצע, אומר הכהן: "איני מאמין שהצעות החוק יביאו עימן את קיצה של העיתונות החוקרת, אך נקל לשער שהן יפגעו בה ויביאו גם לצנזורה עצמית שאינה תמיד לטובת האינטרס הציבורי. לטעמי לא כל מטרה ראוי להסדיר באמצעות חוק. המשפטיזציה אוכלת כל חלקה טובה. יש להשאיר רבים מהנושאים שעניינם חופש הביטוי ליחסי אנוש בסיסיים, הסדרים חברתיים וכללי אתיקה. הבעיה היא שבמצב הנוכחי רבים מכללי האתיקה מופרים בריש גלי, ולא אחת נדמה כי הם אינם קיימים כלל.

"עיתונאי, ככל בעל מקצוע, חב חובת זהירות כלפי מושאי כתיבתו. קל וחומר כאשר לעיתים עשייתו עלולה להיות 'דיני נפשות' ממש, וכבר למדנו שמוות וחיים ביד הלשון. אשר על כן, אין לשלול על הסף יכולת לתבוע עיתונאי ברשלנות. אך בשל החשש שתביעות אלה - כמו תביעות בעילות אחרות - תנוצלנה לשם איום על חופש העיתונות והטלת מורא על עיתונאים, יש לנהוג בהן במשורה ובית המשפט צריך לנקוט לגביהן זהירות יתרה", אומר הכהן.

בינתיים, כאמור, עבר התיקון לחוק בקריאה ראשונה, ויוזמיו מתכננים בו שינויים לקראת הקריאה השנייה והשלישית, שעונים להרבה מאוד מהביקורת שנמתחה עליו. על פי המפורסם ב'ישראל היום', מתוכננת הפחתה של סכום הפיצויים מ-300,000 שקלים ל-100,000 שקלים, סכום שנראה שגם ח"כ אורי אורבך יהיה שלם איתו. כמו כן דובר על החרגת בלוגים וכלי תקשורת קטנים, וכן תיקון חובת פרסום תגובת הנפגע וצמצומה לאורך מידתי. האם כל הסערה על החוק תתברר כרוב מהומה על לא מאומה? ימים יגידו.

ערוץ 10: "אנחנו בשלבי גסיסה"

מלבד התיקון לחוק לשון הרע, טענו העיתונאים שהתכנסו ביום א' כי גם התעקשות ועדת הכלכלה של הכנסת שלא לדחות את גביית חובותיו של ערוץ 10, דבר שעשוי להביא לסגירתו, מהווה חלק מהרדיפה הפוליטית את כלי התקשורת. "הלשכות החשובות במדינה לא עוסקות בנקמה, אלא במניעה של דברים שיהיו", אמר בכנס עיתונאי ערוץ 10 רביב דרוקר. "הם יודעים שיש כל מיני תחקירים שיבואו – הם מנסים למנוע אותם. מה שהם עושים זה לא לסגור אותנו, אלא להשאיר אותנו במצב של גסיסה. כשאתה חוזר ממסדרונות השלטון אחרי שהתחננת על קיום הערוץ, אתה כבר לא אותו דבר".

דרוקר אומר ל'בשבע' שלדעתו כולם ראו שיש בסיפור מימד פוליטי. "יכול להיות שערוץ 10 לא ישרוד, והלב שלי יישבר. בכל מקרה אם נמות מוות כלכלי, זה מה שיהיה. אבל דווקא בהקשר הזה העובדה שפוליטיקאים מוסיפים את העניין של מוות פוליטי, זו כבר בעיה קשה. לא רק שהפוליטיקאים לא עוזרים, אלא שהם חונקים אותו בכוונה מסיבות פוליטיות. נגד זה צריך לצאת".

בינתיים נדחה פעם נוספת הדיון בוועדת הכלכלה על דחיית חובות הערוץ, יחד עם הדיונים על דחיית חובותיהן של זכייניות ערוץ 2. יו"ר הוועדה, ח"כ כרמל שאמה הכהן מהליכוד, הסביר: "בשוק הטלוויזיה התפתחה סכנה לאפקט דומינו. מתברר שזו לא רק השאלה לגבי עתידו של ערוץ 10 אלא מעבר לכך. עמדת ועדת הכלכלה נותרה בעינה: לדרוש את ביצוע התשלומים בזמן מכל הזכייניות. אך ההתקדמות באפשרות לכניסת שותף חדש לערוץ 10, וכן בקשותיהם הנפרדות של ערוץ 10 ושל 'רשת' לדחייה בהכרעה, בצירוף העובדה שנתעוררו ספקות לגבי בקשת 'קשת', הובילו אותי להחליט שהכי נכון ובטוח כרגע זה לקיים חשיבה והתייעצות נוספת", אמר הכהן.