מאבקי הכוח בתוך העיתונות החרדית, הסקופ שעליו הוא מתחרט וקווים אדומים שפרסומאים חילונים לא מבינים – הרב משה גרילק, עורך השבועון החרדי הפופולרי 'משפחה', מגלה טפח מעולם התקשורת החרדית | מי שהחל את דרכו בטור בענייני יהדות ב'מעריב' וזכה למחמאות של העורך שמואל שניצר, מקדיש כיום מזמנו גם להצלת נוער יהודי מתבולל, ונזכר איך הכל החל לאחר שניצל מציפורני הנאצים בשואה
מצד אחד הוא חרדי, מצד שני הוא שירת בצבא. מצד שלישי הוא שופרו של הציבור המושמץ במדינה, שמצד רביעי מושמץ על ידי גורמים באותו ציבור. מבולבלים? לא פשוט להיות הרב משה גרילק, העורך הראשי של עיתון 'משפחה', עיתונאי, סופר ומרצה מבוקש, שאת ייעודו האמיתי מצא - עם או בלי קשר לעיסוקו העיקרי - בקירוב רחוקים.
'מוקשי נעל' בתורה
הטריגר לראיון עם הרב גרילק, דמות מוערכת במגזר החרדי, הוא הספר החדש שהוציא "סיני מאז ולתמיד". בספר, שמיועד לתוהים ותועים בענייני יהדות, הוא מקבץ היבטים והוכחות למעמד הר סיני ומתן תורה באמצעות ניתוח אירועים היסטוריים, גילויים ארכיאולוגיים והוכחות מהטקסט התנ"כי עצמו.
כשמדברים על הספר, הרב גרילק אינו חושש לציין כי גם בציבור החרדי יש השואלים שאלות וצריך לספק להם תשובות. "פנה אליי אברך כוללניק ואמר לי 'תן לי הוכחה שמעמד הר סיני קרה באמת'. אמרתי לו: מה פירוש? אתה ההוכחה! הרי נאמר שלא תישכח מפי זרעו. למעלה מאלפיים שנה אחר כך עשרות אלפים יושבים ולומדים תורה. כל הגויים מתפעלים איך העם הזה נשאר. השאלה היא אבסורד".
איך אתה מוכיח את זה בספר?
"אני מראה במאמרים שונים איך התורה שמה לעצמה 'מוקשי נעל' כדי שלא יוכלו לזייף אותה. למשל, שש שנים תעבוד ובשביעית שמיטה. בשנה השישית התורה מבטיחה תבואה לשלוש שנים. זה דבר שניתן לבדוק פעם אחת בלבד. התורה מסתכנת בהבטחות שניתן לבדוק אותן בשטח. השרידות של עם ישראל היא הוכחה עצומה".
למי אתה מייעד את הספר?
"הספר יכול לשמש כל מדריך וכל רב בעולם הדתי והחרדי. זה כלי עזר להתמודד עם שאלות לא פשוטות של תלמידים. הוא יכול לעזור גם למי שעוסקים בחיזוק נושרים ובוויכוח עם חילונים. זה מסע למעמד הר סיני ובחזרה. אני רוצה לתרום תרומה קטנה להפחתת כמות הדתל"שים ולחזק ליבם של מי שיש להם ספק שהתורה אמת. אני רוצה שיהודי יהיה גאה ביהדותו. גם צעיר שפוזל לעולם החילוני יכול להרגיש שליחות ולא לברוח מדבר כל כך גדול ואדיר. גם סתם להיות יהודי זו שליחות".
תחושת השליחות התעוררה ברב גרילק, תושב שכונת הר נוף בירושלים, נשוי ואב לשישה, לאחר שעבר את השואה.
בתור ילד ברח עם הוריו, חסידי גור, מבלגיה לצרפת שם חיו בני המשפחה תחת שלטון הנאצים. שנתיים לאחר מכן הבריח את הגבול לשוויץ יחד עם עוד שלושה ילדים. האישה שהייתה אמורה לסייע לארבעה התחרטה ברגע האחרון, והילדים מצאו את עצמם לבד ביער סמוך לז'נבה. משה הקטן שמר בפיו פתק בו נרשמו כתובות של קרובי משפחה בשוויץ. ההוראה שקיבל היתה לבלוע את הפתק אם ייתקל בגרמנים. באורח נס גילה את הילדים חייל שוויצרי רחום שחמל עליהם ולא ירה במבריחי הגבול הקטנים. אך הגרמנית שדיבר החייל, הבהילה את משה והביאה לאובדנו של הפתק עם הכתובות.
הילדים התגלגלו לידי משפחות מאמצות, אצלן חיו מספר שנים בתנאים טובים. הרב גרילק: "אני זוכר איך פינקו אותנו בשוויץ, כאשר באותו זמן ילדים בפולין נהרגו כמו זבובים. אנחנו ניצלנו. וזה מה שהביא אותי להבנה שיש לי תפקיד בעולם: לתרום לעם ישראל ולזהות שלו. לא לשאול למה השם עשה ככה ולברוח, אלא לעשות מה שצריך".
"מפחדים מהחייל הדתי"
אחרי המלחמה התאחדו האחים עם ההורים בשוויץ, המשפחה עלתה לארץ והתיישבה בבני ברק, שם נולדו עוד שלושה אחים.
הרב גרילק למד בתלמודי תורה בעיר, לאחר מכן בישיבת פונוביז' ואחר כך שירת בצבא ביחידת חי"ר במסגרת הסדר שלב ב'.
זה היה מקובל אז להתגייס לצבא?
"האימרה שהחרדים לא הולכים לצבא היא סתם סטיגמה לא נכונה. מי שלא הולך לצבא - הולך לכלא. לא כולם יכולים לשבת ללמוד תורה. כשהחלטתי ללכת לצבא, שאלתי את הרב שך והוא ענה לי: "עד כעת עשית מצווה ללמוד תורה. וכעת, כדי לא לחלל את השם עליך לעשות מה שצריך. זה גם מצווה לשרת בצה"ל".
אז אתה מעודד התגייסות של חרדים?
"אני לא מעודד כי אני לא רוצה שלומדי תורה יילכו לצבא. כל אחד תורם את חלקו, אבל אני מאמין באמונה שלמה שלומדי התורה תורמים יותר.
אבל מי שלא לומד - שיילך לצבא. אפילו הרבי מקלויזנבורג שהיה קנאי וקיצוני, אמר שאם בחור לא לומד ולא מתגייס, הוא עובר על לא תעמוד על דם רעך".
"יש ציבור חרדי גדול שזקוק לעיתונות, ואם יש צורך – ממלאים אותו". הרב משה גרילק | צילום: אפרת צחור
מה דעתך על הסוגיה הבוערת, שירת נשים בצבא?
"בתקופה שלי, לפני 35 שנה ויותר, חיילים לא היו עוזבים טקס צבאי בגלל שירת נשים. היום יש דור אחר שלמד יותר, שיודע יותר ורוצה לשמור תורה ומצוות כדבעי. זה שיגעון להקים את כל המדינה בגלל ששלושה חיילים יצאו מטקס. שיתנו להם לצאת, מה קרה?! לא צריך להבעיר את כל המדינה בשביל זה. אני מרגיש שיש איזה פחד מהחייל הדתי. החילונים היו מאושרים אם החייל הדתי היה טוראי פשוט והיה משאיר להם את הקצונה. זה נורא שהרמטכ"ל עכשיו רוצה להחזיר את המצב לאחור ולא להתחשב יותר בצרכים של החייל הדתי. אי אפשר לאחוז את החבל בשני קצותיו, אם רוצים שהחייל הדתי יתגייס צריך לתת לו את התנאים המתאימים".
בטור שכתב לאחרונה, יצא הרב גרילק חוצץ נגד התנהלות התקשורת מול החרדים. במאמרו ציין הרב את אחוזי הגיוס הגבוהים של צעירים חרדים לחיל הים או למודיעין והיציאה של חרדים ללימודים אקדמיים. "התקשורת היתה אמורה לשבח את זה כי הרי כל הזמן טענה ההיפך, אבל במקום זה היא רק מתקיפה. גם אם כל הדתיים יתגייסו ויילכו לעבוד זה לא יעזור. אם החרדים מאיימים על ישראל יותר מהגרעין האיראני, אני ישן בשקט".
המדור שעורר לתשובה
אחרי השירות הצבאי נישא הרב גרילק לשרה, ובמהלך השנים נולדו להם שישה ילדים. ב-1966 נסעו בני המשפחה לשליחות בברזיל, שם היה הרב שליח הוראה של הסוכנות היהודית במשך ארבע שנים ועבד עם נוער יהודי מתבולל. "יש לי תלמידים ותלמידות שלצערי חלקם נשואים היום לגויים", הוא מספר בצער. ואולי זה גם מה שדחף אותו להתחיל לעסוק בהפצת היהדות לציבור חילוני באמצעות פרסום מדור יהדות בעיתון מעריב.
גם הפרקים שהתקבצו לספר החדש "סיני מאז ולתמיד", התפרסמו לראשונה בשנות השבעים, במדור שכתב יחד עם הרב שמואל חסידה בשם "דעת את יהדותך".
המדור, שהתפרסם אחת לשבועיים, עסק בתוכן יהודי ובפרשת השבוע בשפה קלה ופשוטה. ולא שמעריב דאז התכוון חלילה להעשיר את קהל קוראיו בתוכן יהודי. מדובר במדור שהתפרסם בתשלום ומומן על ידי תורמים. המדור היה פופולרי מאוד וגרר תגובות רבות מקוראי העיתון, שנחשב באותה תקופה לעיתון הנפוץ במדינה.
איך היה לעבוד בעיתון חילוני?
"הכל היה שונה לחלוטין. שמואל שניצר היה אז העורך הראשי. זה היה עיתון רציני, מעניין ומאתגר. עבדו בו כמה מאושיות העיתונות בארץ, כמו לוי יצחק הירושלמי. הרעיון של המדור היה לדבר בעברית תקנית אל העם. שכנא רותם (אביו של חבר הכנסת דוד רותם), שהיה סמנכ"ל משרד הפנים עשרות שנים, מימן את היוזמה הזו. החלום שלו היה לבוא ולדבר אל העם".
במשך שמונה שנים יצאו 135 מדורים, שאת השפעתם על הציבור ניתן היה להעריך רק לאחר שנים. כהוכחה לפופולריות הרבה של המדורים מציין הרב גרילק מחקר אקדמי שהתפרסם שנים לאחר מכן, וטען כי המדור היה זרז לתנועת התשובה הגדולה שהתפתחה באותן שנים.
"אנשים נפתחו לראות בצורה אמיתית וכנה את שפת היהדות".
למה זה נגמר?
"לא השגנו יותר תקציבים".
אבל חסרונו של המדור הורגש היטב בעיתון, ולאחר תקופה קצרה פנה אל הרב גרילק עורך 'מעריב' דאז שמואל שניצר, וביקש ממנו לכתוב טור על פרשת השבוע, שנקרא "פרשה ופשרה". "הפתעתי אותו כשלא כתבתי 'וורטים', אלא סיפרתי על הפרשה בעברית שכל אחד יכול להבין".
גם המדורים הללו התקבצו לסדרת ספרים בשם "פרשה ולקחה". שמואל שניצר כתב בהקדמה לספר: "לכתוב על פרשת השבוע בלשון של ימינו, במושגים של ימינו ובאוזני דור שעולמו רחוק כביכול מרחק אלפי שנות אור מראשיתה של האנושות, מימי האבות... זהו הישגו של הספר. בהדרכתו הגענו להכרה שאין התורה עוסקת במה שאירע לפני אלפי שנים, אלא עניינה במה שמתרחש סביבנו עתה".
היתה ביקורת בסביבתך הקרובה על העבודה בעיתון מעריב?
"היו כמה ביקורות עלינו, אבל היינו שם בברכתו של הרב שך. למרות המלעיזים, הייתה לו אחריות לכלל ישראל. עשינו מה שצריך לעשות".
איפה עדיף לעבוד - בתקשורת החרדית או החילונית?
"גם כשכתבתי בעיתון חילוני עסקתי בתכנים של קודש, כאשר הכתיבה הותאמה לקהל הקוראים. עד היום יש אנשים שאומרים לי שהסגנון שלי עברי מדי, כי הם רגילים לעברית של יראי שמיים".
"לפתוח קורסי גמילה מאינטרנט"
בשנת 1985 התבקש על ידי הרב שך לייסד את עיתון 'יתד נאמן', אותו ערך עד שנקלע למשבר בין ההנהלה לבין העובדים. אחרי שלוש שנים פרש ונשאב אל עיתון משפחה.
עזבת את יתד על רקע הקו התוקפני שאימץ לעצמו?
"לא. התוקפנות הגיעה אחר כך".
היום משמש הרב גרילק כעורך הראשי של עיתון משפחה, הנחשב לאחד השבועונים הנקראים ביותר במגזר החרדי. למרות ההגשה המודרנית והמתקדמת והצבעוניות של העיתון, הרב גרילק מדגיש: "מבחינת הדעות אנחנו חשוכים. אנחנו לא עיתון מתקדם או מודרני. יש לנו ועדה רוחנית שמחליטה מה לא ייכנס לעיתון. מדובר בתלמידי חכמים רציניים ואנחנו כפופים אליהם במלוא מובן המילה. יש לפעמים מודעות שאנחנו לא יכולים לפרסם והפרסומאים לא מבינים למה לא. שם אני מרגיש שיש פער נוראי בין שני הציבורים. אנחנו מסבירים לפרסומאים החילונים שאצלנו זה עולם אחר".
יוצא לך לגלוש באתרי אינטרנט חרדיים?
"לא, כי פשוט אין לי זמן. לפעמים יוצא לי להיכנס ל"בחדרי חרדים" בשביל להתעדכן, ולא יותר מזה. אני מאמין שהאינטרנט הוא כלי משחית שיכול להרוס משפחה וצריך לנהוג בו בזהירות גדולה".
האינטרנט היום הוא כלי עבודה, אתם בוודאי משתמשים בו גם.
"יש לנו אינטרנט מסונן. אנחנו מודעים לכך שהכלי הזה, למרות שהוא כלי עבודה, סכנתו ברורה. הכלי הכי מסוכן שקיים בעולם. פעם, אם אדם היה רוצה להתהולל היה צריך לנסוע למקום רחוק. היום הזימה נכנסה הביתה והבעיה האמיתית היא שלא נותנים מספיק חיסונים לנוער נגד הדבר הזה. האיסורים והפשקווילים לא יועילו שום דבר".
מה אפשר לעשות?
"צריך חינוך אנטי אינטרנט. אנשים מתמכרים לזה, וכמו שיש תכניות גמילה צריכים קורסים להיגמל מאינטרנט, או אולי קורסים איך לא להשתעבד אליו".
האם יש פער בין צריכת התקשורת בציבור החרדי לבין ההנהגה החרדית?
"יש ציבור גדול שלא זקוק לעיתונות בכלל ולא צורך אותה. אבל מצד שני יש ציבור גדול מאוד שזקוק לכך. אם יש צורך - ממלאים אותו, וגדולי הרבנים מבינים את זה".
יש לכם גם מתנגדים.
"יתד נאמן היו רוצים לראות אותנו נעלמים. הסיבה היא כלכלית, כי הם מרגישים מאוימים מההצלחה שלנו, אבל הם מתעטפים באצטלה רוחנית וטוענים שכביכול אנחנו לא מספיק חרדים. הם לוקחים מאמר שלנו, מראים לרבנים ואז הרבנים אומרים שאסור. אנחנו לא נלחמים בהם אלא ממשיכים לעבוד. אם אנחנו מזהים עוולות, אנחנו מתקנים בעצמנו. אנחנו כל הזמן משתפרים, הרבה פעמים תיקנו תקנונים על מנת שלא לפגוע באף ציבור. אין פה תכלית להילחם נגד זה, תמיד יחפשו אותנו".
מהם הקווים האדומים של עיתון חרדי?
"בלשון הרע אנחנו נזהרים מאוד. לא מפרסמים מעשי עוולה, פשע, לא סיפורי אונס. אצלנו לא דיברו בכלל על פרשת קצב".
נשיא המדינה לשעבר הולך לכלא ואתם מתעלמים?
"בשביל מה לכתוב על זה? זה מעורר יצרים לחינם וזה נגד ההלכה. הקוראים מבקשים עיתון נקי שגם הילדים קוראים בשבת בבית. פרסמנו פעם בשער תמונה של פצוע בתאונת דרכים. אנשים צעקו על זה. הקוראים שלנו רגישים מאוד ואנחנו מכבדים את זה. לפעמים אני מוריד פרסומים בעצת הוועדה הרוחנית, וזה לא בגלל שאני מפחד מה יגידו. אני רוצה לעשות עיתון מעניין בלי לעורר מדנים ולתקוף. בזמנו כשהרב שך אמר לי לייסד את יתד, הוא דיבר על עיתון שלא יתנפל על אף אחד. בזמני עשינו מאמץ גדול לשמור על הכללים הללו. היום אני כבר לא יודע".
לאורך הקריירה שלך כעיתונאי, יש מאמר שאתה מתחרט שפרסמת?
"כשהייתי עורך ביתד נאמן, אחד הכתבים שלנו בדרום הביא סקופ רציני על ביקור חשאי מתוכנן של שר החקלאות המרוקאי בישראל. הוא גילה את זה דרך חבר שהיתה לו מסעדה והזמינו שם ארוחת צהריים לשר ופמלייתו. הסיפור על בואו של השר המרוקני התפרסם, והוא ביטל את בואו שכבר לא היה חשאי. עד היום אני מצטער על זה. עיתונאים שאני מדבר איתם היום לא מבינים למה. הם אומרים לי: הרי זו החובה שלך לדווח. אבל אני חושב שבמקרה הזה יכולתי לשמור בסוד ובמקום זה גרמתי נזק למדינת ישראל".
תשובה ציונית או חרדית?
בשנות השמונים, עם צמיחתה של תנועת התשובה 'ערכים', נקרא הרב גרילק לדגל. באותה תקופה הוא היה ר"מ בישיבת הדרום ברחובות ולימד הוראה, אבל נשאב עמוק להרצאות במסגרת הסמינרים של ערכים, שם עבד כחמש עשרה שנה.
בשנים האחרונות הוא עובד גם עם ארגון "נפש יהודי", במסגרתו הוא נוסע בעולם לחזק את הזהות היהודית בקרב הצעירים בחו"ל במטרה לצמצם את תופעת ההתבוללות. "לא בשביל להחזיר בתשובה אלא בשביל שיישארו יהודים. שכשהסטודנט ששמע הרצאה שלי יחליט להתחתן עם החברה הגויה שלו, הוא יחשוב פעמיים".
והיו הצלחות?
"נתתי הרצאה בפני סטודנטים בווינה ודיברתי על מקומו של הגוי מול מקומו של היהודי בעולם. אחרי ההרצאה ניגשה אליי בחורה שחיה עם גוי והודיעה שהיא עוזבת אותו".
מה דעתך על הפעילות של תנועות התשובה הציוניות לעומת החרדיות?
"הגיעה אליי פעם חיילת שהתקרבה ליהדות דרך ישיבת "אור שמח". שבת אחת היא בילתה בעפרה וחזרה משם עם תובנות נגד העולם החרדי. היא באה אליי עם הדברים ששמעה שם ורצתה תשובות. שאלתי אותה: מצא חן בעינייך שם? את תשמרי שבת, טהרת המשפחה ותחיי חיים יהודיים? לכי איפה שליבך נוטה. אני מסתכל על זה בהרחבה. אני לא חושב שצריך להיות דוס מצוי כדי להיות יהודי, ולא שולל תנועות שמקרבות יהודים לתורה ומצוות".
איזו תפיסה מדברת יותר לחילונים?
"לפני עשרים שלושים שנה החוזרים בתשובה לא נתנו כל כך משקל לתנועות התשובה הציוניות. הם ראו בהם פשרנים, רצו לדעת את האמת ולא משהו 'לייט'. החוזרים בתשובה רצו לקבל תשובות הגיוניות וקיבלו יותר תשובות אצל חרדים. ארגון "ערכים" היה מבוסס על מאבק בתפיסות העולם החילוניות באמצעות כלים לוגיים. הרעיון היה להוכיח שחיסרון ידע גורם להם לטעות. נדמה לי שבציונות של היום יש יותר את החרד"לים, שהם יותר רציניים בכל הגישה של קיום תורה ומצוות, וממילא החילוני יבכר את זה על פני הפשרנים יותר. מלבד הוויכוח על המדינה שיש לי עם הדתיים לאומיים, על היחס למדינה ו'האתחלתא דגאולה', הם מוצאים חן בעיניי. יש להם הרבה מעלות, הרבה דברים טובים, והם עושים עבודה טובה בקירוב רחוקים. אני לא פטרון על היהדות".
האם לדעתך במהלך השנים חלה התקדמות בתנועות החזרה בתשובה?
"אני מרגיש מצוקה גוברת בציבור בגלל אובדן זהות. אני גם רואה נטיה חלקית לעבר המסורתיות. זה דבר חדש - גם להרגיש טוב עם הדת וגם לא לחזור בתשובה. יש ציבור יותר גדול שמתקרב לזה. זה גם מראה על חיסרון ביכולת ההסברה של היהדות וביכולת להגיע לכלל הציבור.
אני לא יכול לדעת אם יש היום פחות תשובה מפעם, אין מעקב מה קורה.
ישנן היום גם הרבה תנועות תשובה כמו ברסלב למשל, שפונות אל הרגש. זו לטעמי אינה יהדות שלימה. יהדות שלימה זו תפיסת עולם, קיום תורה ומצוות בדרגה זו או אחרת ולא רק ריקודים, למרות שהם גם חשובים".
הרבה חוזרים לחסידות.
"יש התפתחות בתחום הזה, אפשר לומר תחיה של החסידות - לומדים וחוקרים את הנושא. לדעתי אנשים הולכים לשם יותר בגלל הרגש, בגלל המשיכה לצד המיסטי של עבודת השם. העולם האחר נראה להם יבש יותר, כי הם לא מכירים מקרוב".
מה דעתך על האמנים שמתקרבים לדת?
"זה לא הטעם שלי, אבל כנראה שזה תופס. לפני 30 שנה, שיר כמו 'אנא בכח' לא היה מתקבל. לפעמים מאוויים בנפש מקדימים תנועות של תשובה. הרבה דרכים למקום. זה לגיטימי היום לחזור למקורות והזמרים משתלבים בהתפתחות הכללית".