יום אחד, אחרי שברכה זיסר שמעה יותר מדי פעמים את המשפט "היום העצוב ביותר שלי הוא היום שבו הודיע לי הרופא שאני נקי מסרטן", היא החליטה לעשות מעשה. הציפייה שמי שנרפא מסרטן יחזור לחיות חיים רגילים לא עלתה בקנה אחד עם המציאות, ולכן היא הקימה יחד עם 'עזר מציון' מרפאה למחלימים מהמחלה הקשה. ממה אנשים שנרפאו מסרטן צריכים להחלים? שאלה טובה, אלא אם כן אתה אחד מ-300 אלף המחלימים שחיים היום בישראל, ואז אתה יודע את התשובה היטב.
מטפלים ומטופלים במרכז 'מתחילים מחדש' עופר עמרם
שעה שלמה עם הרופא
הדלת של מרכז 'מתחילים מחדש' שבמרכז 'אורנית' בפתח תקווה מכניסה את הבאים לקליניקה שקטה ומהודרת, נעימה ומזמינה. המחלימים מגיעים לכאן ליום של חמש שעות, בו יפגשו בעלי תפקידים שונים, שכל אחד מהם יעניק אוזן קשבת ותשומת לב לפן אחר של האישיות שלהם.
ציפי קסטנבום, מנהלת המקום, מסבירה שהקושי של המחלים מתחיל ביום הפרידה מהאונקולוג. עד עכשיו מישהו בדק את מצבו כמה פעמים בשבוע, אבל כשהחולה מוכרז בריא ההשגחה מסתיימת והוא נשאר לבד. עכשיו הוא אמור לראות רופא משפחה רק אם יש בעיה. את האונקולוג הוא יראה רק פעם בחצי שנה. ומה עושים עם החרדה ותופעות הלוואי? רופא המשפחה לא תמיד יודע לקשר אותן למחלה או לתרופות, האונקולוג עסוק מדי במלחמה בתאים הסרטניים של עוד עשרות מטופלים, וכל אחד זורק את המטופל לרופא האחר.
הסביבה גם היא לא מקלה על המבריא. "המשפחה אומרת: גייסנו את הכל, כולם עמדו על הרגליים. או קיי, ומה אחר כך? הוא לא חוזר לעצמו פיזית, לא גופנית, יש עייפות, בעיות זיכרון, ואז גם קשה לחזור לעבודה. החברה לא מבינה מה הוא רוצה. אומרים לו: אתה בריא, תגיד תודה שאתה חי. אבל הוא לא חי טוב". בכל שנה מאובחנים כ-28 אלף חולי סרטן חדשים. רובם יחלימו, בעזרת ה', ויצטרפו למעגל של ה-300 אלף. "פעם, אם אובחנת כחולה סרטן בעצם קיבלת גזר דין מוות. היום זה לא כך, ומישהו צריך לתת לאנשים האלה תשובות".
ד"ר צחי גור, רופא המשפחה והמנהל הרפואי של הקליניקה, מספר שכדי לבנות את המרכז ולתת מקסימום מענה למבריאים, נבנו כמה קבוצות מיקוד של מחלימים מסרטן וקבוצה אחת של בני משפחה. "שאלנו אותם האם יש צורך במרכז כזה ומה הם היו רוצים לעשות בו". ד"ר גור בדק גם מה קיים במרפאות למחלימים מסרטן ברחבי העולם, ולפני שנתיים נוסד המרכז. המחלים מגיע לרופא משפחה לפגישה של שעה שלמה (מתי בפעם האחרונה ביליתם אצל רופא משפחה יותר מרבע שעה והממתינים בחוץ לא דפקו בעצבים על הדלת?). "אנחנו עורכים לו ריאיון, בודקים את העבר הרפואי שלו, מנסים להבין מה עובר עליו היום ולבנות לו תכנית טיפולית בהתאם. חלק מתופעות הלוואי של הטיפולים הן מיידיות וחלק מופיעות אחר כך, והמבריאים לא תמיד מודעים לכך. אנחנו מסבירים להם, בהתאם למה שכל אחד עבר ולתרופות שניתנו לו, מה עלול להתפתח כדי שיוכל לפנות להתערבות בשלב מוקדם, וגם מספקים לו תכניות למניעה". לפני שהמחלים מגיע לכאן, הוא ממלא שאלון רפואי באתר 'מתחילים מחדש', וכך הצוות יכול להיערך לבואו.
זוג נכנס לפגישה אצל הפסיכולוגית של המכון, והדלת נסגרת מאחוריו. הדיסקרטיות כאן עומדת בניגוד די גדול למסדרונות העמוסים של בתי החולים. עם זאת, מסבירה קסטנבום, המטפלים משתפים זה את זה, והמבט על המטופל כמכלול מביא לשימת לב לפרטים שבמקום אחר היו נופלים בין הכיסאות. "היתה כאן מישהי שבאה ליום ייעוץ ואבחון, וכל הצוות הרגיש שהיא בדיכאון עמוק ושצריך לעשות משהו. ד"ר גור התקשר לרופא המשפחה שלה (המבריאים חותמים על ויתור סודיות - ע"ל), ואמר לו 'המטופלת הזאת היתה אצלנו, היא נראית לנו במצב נפשי לא טוב'. התקשרנו גם לאגף הרווחה בעיר שלה ודיברנו איתם. רבע שעה אחרי כן, שניהם התקשרו אליה. זו אישה שלא היה לה קשר עם הילדים שלה ולא היה לה מערך תמיכה סביבתי בכלל. חצי שנה אחרי כן, כשהתקשרנו לשאול מה נשמע, היא סיפרה שכשהיא הגיעה לכאן זה היה פה או לקפוץ מעזריאלי. הפגישה כאן ומה שבא בעקבותיה שינו לה את החיים. היא חזרה להיות בקשר עם הילדים שלה, טסה לחו"ל לשמור על הנכד והפכה לאישה אחרת לגמרי".
המלחמה תמה, הרגשות פורצים
ורד עצמון-משולמי היא פסיכולוגית רפואית שעובדת במרכז 'מתחילים מחדש'. אצלה, היא מסבירה, בוחן המחלים את הקשיים הרגשיים שמביאה עמה התקופה שאחרי המחלה. "לפעמים אלה קשיים שהיו קודם אבל הם מתעצמים אחרי החזרה לשגרה, ולפעמים הם מתעוררים רק אז. כשאנשים חולים הם נמצאים במצב של הישרדות ומאוד משקיעים בלהילחם במחלה ולסמן וי על כל המטלות שהם צריכים לעשות. כשהם מגיעים לתום הטיפולים המקום ההישרדותי נרגע, ונפתח מרחב להיבטים רגשיים. אפשר לראות תופעה כזאת כשאדם נמצא בקרב. בזמן כזה הוא לא יילך לשירותים. הקיבה והמעי מגויסים לעניין הזה. זו תופעה ממש פיזית. אחרי שזה נגמר, דברים משתחררים וגם לרגשות יש מקום".
עצמון-משולמי מדברת על הזהות האישית של המחלים, שמשתנה לפעמים בעקבות המחלה. "לפעמים היא נפגמת. אדם מרגיש שהוא איבד שליטה וקשה לו לחזור לתפקיד שהוא עשה קודם. לפעמים אנשים דווקא מרגישים התעצמות וגדילה. הם אומרים 'פתאום אני מבין מה חשוב לי בחיים' או 'עכשיו אני מכיר את העוצמה שלי ואני רוצה לעשות משהו אחר'". השינוי הזה שהמחלים מרגיש שהוא רוצה לעבור, נתקל בחוסר הבנה ובהתנגדות של הסביבה וגם של בן או בת הזוג. לצד אלה יש קשיים נוספים שקשורים בדימוי הגוף, בעיקר אצל נשים שהמחלה פגעה במערכות נשיות שלהן. כמו כן יש קושי גם בעבודה, "יש אנשים שיש להם תופעות לוואי מהטיפולים: עייפות גדולה, ירידה בזיכרון או בריכוז. יש נשים שמדווחות על בעיה ביכולת לקרוא טקסט, אקדמאיות שצריכות את זה לעבודה. וזה יוצר המון תסכול. אלה תופעות שידועות במחקר, אבל אנשים לא מודעים להן".
בדרך כלל טיפול פסיכולוגי הוא מתמשך. מה אפשר לעשות בפגישה חד פעמית?
"למרות שזה מפגש חד פעמי, יש בו הרבה פעמים גם התערבות. יש כאלה שמגיעים בלי שום ידע על תופעות הלוואי ועל דברים שקורים אחרי המחלה. אנחנו משקפים לאדם את מה שהוא מרגיש ומסבירים לו שזה נורמלי וש-90 אחוזים מהאנשים מדווחים על זה". ההתערבות הזאת, אומרים אנשים רבים אחרי שהם יוצאים מיום כזה, נותנת למחלים את ההבנה שהוא עשה צעד ראשון לקראת החלמה רגשית ושהוא צריך סיוע כדי לחזור למסלול, "וזה לא טריוויאלי. רוב האנשים יוצאים עם תחושה שהם לא צריכים לקבל את זה שהחיים שלהם השתנו בצורה כל כך דרמטית והם חסרי אונים. ואז או שהם ממשיכים כאן בייעוץ, או שאנחנו מפנים אותם למטפלים בקהילה שמתאימים להם".
האם אנשים שהיו חזקים לפני המחלה והיו להם מערכות יחסים טובות עם בני הזוג והסביבה, עוברים את המשברים האלה יותר בקלות?
"יש דפוסים של התמודדות שאצל חלק מהאנשים נשמרים, ויש קשר מסוים. אבל אחת השאלות שאנחנו שואלות את המחלים זה 'אם היינו הולכים כמה שנים אחורה, האם היית אדם אחר? האם אתה מרגיש שהשתנית?' השאלה הזו עוזרת לי לראות אם היו דברים אחרים עוד קודם. מהתשובות שאני מקבלת אני לא יכולה להגיד שמישהו שהיה חזק לפני המחלה מגיע לכאן במצב טוב יותר".
לאחרונה הסתיים סבב ראשון של קבוצת תמיכה למחלימות בהנחיית פסיכולוגיות המרכז, כשלצדן צלמת שמנחה את המשתתפות להביע את עצמן באמצעות צילום. בימים אלו פועלת קבוצת התמיכה השנייה, והמרכז מתכנן להקים קבוצות נוספות. "בקבוצה שלנו היו כמה נשים שהמחלה היתה בשבילן קרש קפיצה לחיות את החיים טוב יותר. כאלה שבעבר ביטלו את עצמן והיו אחרונות בסדר העדיפויות. פתאום המחלה הוציאה מהן כוחות שהן לא ידעו שקיימים בהן, והן הבינו שמגיע להן לחיות טוב יותר. המחלה הפכה את זה ל'עכשיו או לעולם לא'". עצמון משולמי מספרת שהיא שמעה לא אחת את המשפט "הסרטן היה מתנה גדולה בשבילי", והופתעה ממספר הפעמים שאנשים אמרו לה את זה.
ללמוד ליהנות מהרגע
ההיריון של מירב חיקניס-שובל התפתח יפה. כל שבוע בישר על מערכת חדשה שנובטת בעובר. אבל במקביל, מחלת הסרטן גם היא נעצה בה שיניים וכל שבוע המצב הולך ומידרדר. כשלא היה מנוס היא הורדמה והובהלה לניתוח. כשתתעורר, חשבה, יישאר אצלה רק העובר והמחלה תיעלם, אבל היא התבדתה. "לפני הניתוח הייתי אופטימית, אמרתי שההיריון הזה עבר כל כך הרבה. אבל במהלך הניתוח התקבלה החלטה שעדיף להפיל אותו כדי שאוכל להיכנס לטיפולים כימותרפיים ולהקרנות".
ההתאוששות מהמחלה היתה קשה. חיקניס-שובל ניסתה להיאחז בחיים, לטפל בילדים ובבית, ולא עזבה את העבודה בשום שלב. אבל ההכרזה של הרופא שהיא נקייה מסרטן לא הצליחה לחבר אותה בחזרה לחיים. "הרגשתי נורא תלושה. בעבודה כולם בריאים. הם כאילו מבינים מה עברת, אבל לא ממש. אז או שמסתכלים עלייך ברחמים עצומים או שמתעלמים. החברים גם הם לא מבינים ולהורים יש הרבה פחדים שהם משליכים עלייך. כל אלה לא נותנים לך לעבור תהליך של השלמה וריפוי".
חיקניס-שובל הגיעה ל'מתחילים מחדש' ושמחה לראות ש"מסתכלים עליי כמכלול. לא כאוסף של סימפטומים". הרופא אפילו אבחן לה חיידק במעיים, מה שכל רופא משפחה יכול היה לעשות, אם היה מעז להישיר מבט מול מבריא ולא לפחד שמא לכאבים האלה יש שורשים עמוקים יותר. חיקניס-שובל נהנתה לקבל ייעוץ מכל אנשי המקצוע שנמצאים במרכז, וחשה שמסתכלים עליה כאדם ובגובה העיניים, "מתוך מקום של חוסר שיפוטיות ורצון להעצמה". הטלפון שקיבלה כמה חודשים אחר כך וסיפר על קבוצת התמיכה למחלימות התאים לה מאוד, במיוחד כשהמצלמה הפכה לשותפה. "כשהחלמתי בעלי קנה לי מצלמה משוכללת, כי זה תמיד היה תחביב שלי. כמה שאני ורבלית בדרך כלל, היה לי קשה מאוד להביע את התחושות שלי בתקופה ההיא, ודרך התמונות שצילמתי הצלחתי להביא את עצמי לידי ביטוי. בקבוצה כל אחת הביאה את החרדות שלה ואת החוזקות שלה, ופתאום את מרגישה שייכת. את רואה שיש עוד אנשים שיש להם פחדים כמו שלך וזה כבר לא המחלה, אלא האנשים".
חיקניס-שובל נכנסה אל הקבוצה כשאיש בסביבתה לא מבין אותה. "הייתי נורא בדיכאון מהעובר שהפילו לי ואף אחד לא הבין אותי. אמרו לי: תגידי תודה שיש לך שני ילדים ושמטפלים בך. אף אחד לא הבין שהחיים זה לא תודה או לא תודה. יש גם רגשות ורצון לממש דברים". הקבוצה ההיא עוד נפגשת בינה לבין עצמה ומדברת על הכל. "גם על המחלה והחרדות וגם לא. אחרי הקבוצה למדתי ליהנות מהרגע, לדעת להעריך את הדברים שיש בחיים, מה שלא היה לי קודם".
גם בן הזוג צריך תמיכה
ארזה אשכנזי משוחחת עם המחלימים שמגיעים למרכז על הזוגיות שלהם. "אני מגלה בפגישות האלה שלאורך כל תקופת הטיפולים היתה קרבה שנשמרה בין בני הזוג, אבל היו חלקים במערכת היחסים האישית-פיזית שנפגעו, מכיוון שיש סדרי עדיפויות. אדם שחלה בסרטן, כל כולו מרוכז בקושי של הטיפולים ובצורך להבריא. בדרך כלל אחרי החלמה יש ציפייה שהעניינים יחזרו למסלולם, וזה מעמיס על המחלים קושי נוסף על גבי החרדה שגואה אצלו. כל ביקור אצל הרופא, כל כאב ביד או ברגל, מסמנים לו שהמחלה חזרה. לפעמים עד שנה מרגע ההחלמה יש התמודדות עם מצוקה נפשית מהמחלה".
אשכנזי, מטפלת אינטימית וזוגית, מדברת גם על משקעים רגשיים שעלולים להיווצר מימי המחלה. "לפעמים המחלימים מרגישים שבן או בת הזוג לא היו איתם מספיק במחלה, או לא מבינים אותם. לפעמים המצוקה היא דווקא אצל בן הזוג התומך. הרי יש ציפייה מאוד גדולה מבן או בת הזוג של החולה שהם יהיו שם במאה אחוז, והרבה פעמים המשבר שלהם לא מובע כי הם צריכים להיות החזקים. הם לא מדברים על זה שהם צריכים לטפל בילדים ובבית, ותוך כדי הם גם נהיו המפרנסים היחידים. לחולה עצמו קשה הרבה פעמים להבין את זה, הרי הוא זה שנמצא בסכנת חיים. הוא לא מבין למה הוא צריך לחשוב על הצרכים של בן הזוג".
אבל לא כל המבריאים חיים בסרט הזה דווקא. לפעמים המחלה הקשה מביאה איתה דברים טובים גם לזוגיות. "אם בן הזוג היה לפני זה יותר אדיש, פחות מביע רגש, ובזמן המחלה יצאו ממנו דברים טובים של תמיכה, אז הרבה פעמים אנשים מדווחים דווקא על חיזוק הקשר".
ב'מתחילים מחדש' משרטטים קו ישר גם בין מחלימים מסרטן להכנת מרקים. התזונאית שרית שינה-מגרם, שהשתלמה באונקולוגיה, מסבירה שיש מחלימים שנתקלים בסוגיות הקשורות למזון. "זה קשור לסוג המחלה שעברו, לטיפולים שניתנו להם בעבר או לתרופות שניתנות להם היום". ישנן תרופות שגורמות להשמנה, והמחלים רוצה לחזור לגזרתו הקודמת. יש מחלות או ניתוחים שמונעים מהמחלים לאכול סוגים מסוימים של מזון, ויש תרופות שפוגעות בצפיפות העצם. שינה-מגרם גם מיידעת את המבריאים שמגיעים למרכז על מזון מניעתי. "יש פה ושם מחקרים שמצביעים על קשר בין מזונות מסוימים והישנות של המחלה, כמו למשל סויה וסרטן השד".
שינה-מגרם מסבירה שהמתעניינים יכולים למצוא היום הרבה מידע באינטרנט אבל הוא מבלבל, ותזונאיות המקום משתדלות לעשות לאנשים סדר ואם יש צורך להפנות אותם להמשך טיפול. אז מה הקשר למרק? "אנחנו מקיימות במרכז סדנאות המיועדות לקבוצות שונות של מחלימים. למשל, השבוע מתקיימת במרכז סדנת מרקים. הסדנה משלבת פעילות פילאטיס בהנחיית מדריכה מוסמכת, טיפים לאיפור חורף בהנחיית מאפרת מקצועית, ולסיום טיפים ועובדות מעניינות בנושא מרקים בהנחיית דיאטנית מהמרכז, כולל טעימות".
לגלות את הזכויות
מירי נסים קיבלה את הסרטן "מתנה ליום הולדת 39". היום, אחרי ניתוח חלקי, כימותרפיה, הקרנות ונזק בלב היא מוגדרת בריאה. "הכל בסדר, אני חיה, בועטת ונושמת", היא מכריזה ומבקשת ממש לא לרחם עליה. הבוקר הגיעה ל'מתחילים מחדש' אחרי הרבה הפצרות של נציגת 'עזר מציון' בבית החולים שבו טופלה. היא ממש לא רצתה לבוא, כי "אני לא דתייה ורחוקה מהמסורת, ופחדתי שינסו לקרב אותי אל הדת". אחרי כמה שעות במקום היא נוכחה לדעת שאף אחד לא יחזיר אותה בתשובה, מקסימום יחזיר אותה לעצמה. כאן היא נחשפה "לאנשים שרוצים לעשות רק טוב ופועלים מהמקום הנכון". כל אחד מהמטפלים שהיא פגשה בינתיים, נתן לה טיפים ומידע שהיא לא ידעה עליו. הפגישה האחרונה היתה עם העובדת הסוציאלית, שנתנה לה מידע על זכויותיה הרפואיות. "לא ידעתי שמגיע לי ביקור אצל רופאים מקצועיים ללא תשלום. הם ממלאים מבחינה נפשית ורגשית מכל הלב. הרימו פה מערך של נתינה, אני אמליץ לחברות שלי להגיע לכאן".
רעות אייזנבך, העובדת הסוציאלית של המקום, נמצאת כאן בעיקר בשביל לספר למחלימים על הזכויות שלהם מול קופות החולים והביטוח הלאומי. "בתקופה של הטיפולים החולים לא מודעים לדברים האלה, הם נמצאים במצב הישרדותי. לכאן הם מגיעים כמה חודשים אחרי הטיפולים, בלי להיות מודעים לזכויות שלהם והם צריכים להתחיל תהליך של הכרה מול הביטוח הלאומי. הנושא התעסוקתי עולה פה המון. זה חלק מאוד משמעותי שמעסיק הרבה את המחלימים. חלקם עזבו את מקומות העבודה בעקבות המחלה, והיום הם מתלבטים אם לחזור לאותו מקום או לעשות שינוי גדול. יש להם כל הזמן התכתבות עם השינויים האלה. לפעמים השינויים האלה נכפים עליהם בעקבות מגבלות בתנועה או עייפות, ולפעמים בעקבות שינויים קוגניטיביים".
גם אייזנבך מנסה לתת מענה מעבר לפגישה החד פעמית, באמצעות סדנאות וקבוצות תמיכה. "אני מנסה להתמקד בתעסוקת הגיל השלישי, ששם עבודה זה פחות רלוונטי אבל הם כן זקוקים למעש. איתם אנחנו הולכים יותר על הפן ההתנדבותי. לחלקם מגיע שיקום תעסוקתי, וסל השיקום שלהם מאוד רחב, אבל לחלק גדול מהם אף אחד לא סיפר על זה".
נושא נוסף שעולה על השולחן של אייזנבך הוא הפריון. נשים רבות שמגיעות למרכז לא יכולות או לא רוצות להרות יותר. "אנחנו מדברים על כל הנושא של פונדקאות בארץ ובחו"ל, אימוץ בארץ ובחו"ל. נעשה פה ייעוץ ראשוני, ניתן כאן כל המידע והם מקבלים מסמכים מסודרים". אגב, המעוניינים יכולים לקבל ליווי של רב לנושא. "מעבר להכל זה מקום של אוורור, של קבלת לגיטימציה למה שאתה מרגיש".
ומה יש לך לומר לאוכלוסיית הבריאים?
"הפתיע אותי כמה משמעות יש לאיך הסביבה מאפשרת לך לעבור את תהליך ההחלמה. רוב האנשים שיושבים כאן מדברים על התקופה הקשה שמתחילה דווקא כשמסתיימים הטיפולים. כי אז אתה כאילו בריא ונראה טוב חיצונית, והסביבה מצפה: קדימה, תתחיל לתפקד. בעלים חושבים או אומרים ממקום טוב ומפרגן: יאללה, את יכולה, תחזרי להיות אמא ורעיה. אבל המחלימים אומרים 'לא מאפשרים לי לעבור תהליך של עיבוד, הסתגלות ולמידה של מה אני היום'". אייזנבך מדגישה: "אדם שמסיים טיפולים לא שווה אדם בריא. לפעמים אז רק מתחיל הקושי. אז אם יש שותף בעבודה שעבר את זה וחוזר לעבוד, לא לצפות ממנו לתפקוד מלא גם אם חיצונית הוא נראה בסדר. צריך לאפשר לאנשים האלה לעבור תהליך של שיקום והחלמה בלי להאיץ בהם ובלי לרחם, פשוט לאפשר וכמובן לדבר יותר על הדברים".
בסוף הגיעו האירוסין
'תורת המחלימים מסרטן', מסביר ד"ר גור, היא תורה חדשה יחסית, נושא שמדובר בעולם אבל הוא עדיין בחיתוליו, לכן במרכז מנסים גם לבנות מאגר נתונים שיהווה בסיס למחקר. "לקח זמן עד שקלטו שרוב האנשים שחלו בסרטן חיים איתנו הרבה שנים אחר כך. אנחנו עדיין לא יודעים מספיק להגיד מה הן תופעות הלוואי, מה ההשפעות שיש להם לטווח רחוק ומה צריך לעשות". ד"ר גור משווה, לדוגמה, את חקר מחלות הלב, שהוא בן 40 שנה. עולם הרפואה התעורר לנושא המדובר לפני שש-שבע שנים בלבד.
כשביקרנו במרכז, היה ד"ר גור בהרצאה בקופת חולים בעיר מודיעין. עד הקיץ, מגלה היומן שלו, הוא מתכנן להרצות פעמיים בשבוע, בכל פעם במקום אחר, בעיקר בבתי חולים ובקופות חולים. גם כדי שהצוות הרפואי יידע את המחלימים על קיומו של המרכז, אבל לא רק. "אנחנו רצים בין המרפאות כדי שצוותים רפואיים, אחיות ורופאים שעובדים מול מחלימים, יידעו שאנחנו קיימים. כי מאוד נוח לרופאים ואחיות להתחפר בבעיות של לחץ דם וסוכר, ולאונקולוגים לטפל בחולים האקוטיים. אבל חולים אחרי מחלת סרטן אבודים בין המערכות. אף אחד לא יודע מי אחראי עליהם, והמטופל שלא מרגיש טוב נשאר באמצע".
מרכז 'מתחילים מחדש' בהחלט מוכן גם להיות מייעץ עבור הצוות הרפואי בקהילה. "גם אם 90 אחוזים מהמבריאים יסתדרו יופי, ויישארו רק עשרה אחוזים שלא - מספרם יגיע ל-30 אלף ולא נוכל לתת להם מענה כאן אצלנו". ד"ר גור מביט קדימה ומתכוון, עם הזמן, לתת מהידע והניסיון לכלל המרפאות. "האידיאל בעיניי הוא שמה שקורה בסוכרת, בלחץ דם, בדיכאון ובכאבי גב יקרה גם כאן. הרי החולים האלה, רובם המוחלט מטופל אצל רופא המשפחה ומיעוטם מגיע לרופא מומחה. רופא המשפחה צריך לדעת לטפל גם במבריאים מסרטן".
ד"ר גור והצוות שלו ראו כבר למעלה מ-200 מבריאים, אבל מקרה אחד שהולך איתו הוא של בחורה דתייה, בת 23, שחלתה בסרטן השד על רקע גנטי. "היא חששה לצאת עם בחורים משום שהיתה לה פגיעה גם בדימוי הגוף וגם בביטחון העצמי. יש ציבורים שבהם קיים יחס מאוד מרתיע לסרטן, קוראים לו 'המחלה' כאילו אסור להזכיר את השם המפורש". אחרי יום הייעוץ במרכז, ביקשה הבחורה להמשיך ולהיפגש עם הפסיכולוגית, ואחרי ארבע-חמש פגישות היא בישרה על אירוסיה. "היכולות התפקודיות והביטחון העצמי חזרו אליה - וזה דבר גדול".