התחלה: ינואר 68'. ההורים עלו בילדותם מפרס. "עזבו שם כל טוב, כי היו בטוחים שהמשיח הגיע". האם היתה גננת והאב עבד בעיריית בני ברק. שני מבין ארבעה ילדים. הילדות עברה עליו בגבול בני ברק - רמת גן.
על הגבול: מצד אחד קרבה לחרדים, מצד שני סביבה שהיו בה דתיים לאומיים רבים, מסורתיים וחילונים ש"נסעו בשבת". הילדות היתה מגוונת ומאושרת. "שיחקתי עם חרדים וגם עם חילונים, והיה נראה לי שכולם חיים בשלום".
לימודים: בית ספר לפידות, מורות מקסימות וחברה טובה, מעורבת. "זה בכלל לא היה אישיו". עד היום נשמר הקשר עם חברים מאז. תיכון בישיבת נחלים, אליה נחשף במסגרת כיתת מחוננים אזורית, בה למד במשך שלוש שנים. "ההורים חששו שאלך לחינוך טכנולוגי, ונלחמו כדי שאלך לנחלים".
לילה ראשון: לא היה קל להסתגל לפנימייה, שהחלה כבר בכיתה ז'. "הייתי ילד של אמא, ובהתחלה כל שיחת טלפון הביתה היתה עם דמעות". יש הערכה עמוקה לישיבה ולרבניה שחינכו לאהבת ארץ ישראל ותורת ישראל, וגם נטעו את התחושה שאפשר להגיע רחוק. "הרב בא-גד היה אומר: 'בוגרינו נמצאים בכל אתר ואתר'. חיקינו אותו בפורים, אבל משהו חלחל. לכוון גבוה ולעזור לעם ישראל".
תנועת נוער: בני עקיבא, כולל הדרכה קצרה בסניף פרדס כץ ובסניף רמת גן. היתה אהבה לטיולים, לחבר'ה ולכיף, וקבלת ערכים של יחסי אנוש, תרומה לקהילה וקבלת השונה. היסודות האלה, שנרכשו גם בשנות הפנימייה, "מלווים אותי עד היום".
הסדר: הר"מ בשמינית דווקא הודיע לאם שבנה יכול להיות מפקד מדהים בצבא, אבל הוא החליט ללכת לישיבת קריית שמונה, שבאותה שנה ביקשה לחזק את עצמה בבחורים רציניים ואיכותיים. "אהבתי מאוד לטייל, מצד שני הבנתי שאני רוצה לבנות אישיות וללמוד. הדרך של לעשות את זה באיזי קסמה לי". השנה ההיא מוכתרת כמדהימה ולא רק בגלל הלימוד.
מדהימה: היתה היכרות עם חני, שהגיעה לעיר לעשות שירות לאומי. היא הדריכה בסניף המקומי והוא בא עם כמה חבר'ה לסייע בדברים טכניים בסניף. "מאז אנחנו יחד". חני עוסקת באמנות. עשתה ויטראז'ים לבתי כנסת, אהילים, עיצבה תכשיטים והיום היא מציירת ולומדת ציור בתל אביב.
כרטיס לגן עדן: משפחת כהן מונה שבעה בנים. הבכור נישא לפני שנה וחצי ולומד עיצוב תעשייתי, השני לוחם בסיירת גולני, השלישי סיים מסע כומתה בסיירת גבעתי, רביעי לומד בישיבת 'חיצים' שבאיתמר, החמישי לומד בישיבה תיכונית אמנותית בתל אביב במגמת ציור, ועוד שניים ביסודי בטלמון.
אחריי לצנחנים: כדי להינשא במהרה צורפו שנות השירות של שניהם. הכומתה האדומה נחבשה בתקופה שבה עיקר השירות הצבאי של חי"רניקים היה בלבנון. להורים לא סיפר היכן הוא נמצא, כדי שלא להדאיג, "אבל אמי היתה עולה עליי". השירות היה כרוך גם באובדן חברים יקרים, בהם אליעזר שפר שצעד איתו עוד מנחלים. הבן הבכור קרוי על שמו.
מעלה אדומים: בשל הנישואים ולימודיה של חני במכללת אמונה הירושלמית, היה מעבר לישיבת מעלה אדומים. אז "עיר קטנה בפיתוח מואץ. ישיבה מאוד רצינית עם רבנים בעלי שיעור קומה", ושבתות חיזוק.
חיזוק: בישיבה התארגן גרעין שדיבר על התיישבות ונסע לשבתות ליישובים שונים, "עד שאמרנו: למה לא אנחנו" - והיתה הצטרפות לגרעין התיישבותי שחיכה לעלות לטלמון.
אקדמיה: אחרי הישיבה היו לימודי ניהול ופיקוח חינוכי ובמקביל עבודה חינוכית. מיד בתום שנת הלימודים הם עלו לקרקע, והיו המשפחה ה-18 ביישוב והראשונים בבית קבע.
בית של קבע: היום היישוב מונה 350 משפחות. כמעט מההתחלה ובמשך חמש שנים היה מזכיר היישוב. "היו אלה השנים החמות, האינתיפאדה, מעבר דרך כפרים והמון אבנים. ובכל זאת הצלחנו לשמור על גידול במספר המשפחות, פתרונות דיור, גני ילדים ובתי ספר, תקופה מאוד משמעותית". בעקבות האינטנסיביות נעזבו הלימודים, אך מאוחר יותר ספסלי האוניברסיטה נחבשו שנית.
שנית: התואר הראשון הוא בלימודי כלכלה ומינהל עסקים והשני במשפטים, משום שבעשייה הציבורית היתה חשיפה רבה לכוחם של המשפטנים. "עד היום יש לי ויכוח איתם. אני חושב שהם צריכים להיות גורם מסייע ולא מפריע. להגיד 'אי אפשר' גם אני יכול. לא היינו מקימים את מדינת ישראל אם היינו מתייעצים עם משפטנים. הם צריכים לסייע לנו להתקדם ולפרוץ גבולות".
סמנכ"לות: ההעסקה במזכירות היישוב בוצעה דרך המועצה האזורית, "משם היה טבעי להתקדם לתפקידים בתוך המועצה". ולרשטיין, שעמד אז בראש, ליווה את התבססות טלמון מקרוב, "היישוב היה הבייבי שלו". כל אלה הובילו להיכרות קרובה ולכך שכשמשרת הסמנכ"ל התפנתה "הוא רצה אותי לידו". עד היום יש קשרים חמים.
רוח המפקד: ולרשטיין הוא "דמות מדהימה". חלוציות, יצירתיות, בלי לעצור. "מצד שני אנושיות מאוד גדולה". בהמשך התמנה כהן למנכ"ל המועצה. "כשנכנסתי היו במועצה 18 אלף נפש. כסיימתי, אחרי עשור, היו בה 52 אלף נפש". המשמעות: גני ילדים ובתי ספר, שכונות ומדרכות, מבני ציבור ופיקוח על בנייה, ועבודה רבה במאבק נגד ההתנתקות. כל זה במציאות פוליטית וביטחונית לא פשוטה.
לא פשוטה: אינתיפאדה כואבת, הרוגים בכבישים וליווי משפחות. זכורים לילות לא מעטים בהם יש רצון לצאת ממשרדי המועצה בשעה שמונה, כשעל הכביש, בדרך הטריוואלית הביתה היה פיגוע ירי, וגם בדרך האלטרנטיבית. "וצריך לשדר ליישובים שלא מפסיקים לרגע את החיים. בתוך הפיגועים והדה-מורליזציה של התקשורת הצלחנו לצמוח".
אוזן קשבת: אחרי תקופת המועצה נפתח עסק פרטי לייעוץ למנכ"לים של רשויות וארגונים. "בסופו של דבר, מנכ"ל נמצא לבד ברבות מההחלטות שלו, ולא תמיד הוא יכול להתייעץ עם הממונים עליו או עם העובדים שלו. אני, כגורם חיצוני, סייעתי להגיע לפתרון". התקופה הזו היתה "מרתקת". אבל למרות ש"עבדתי שליש מהעבודה במועצה והרווחתי פי שלושה", הורגש חסרונו של הפן "ההתיישבותי והאידיאולוגי".
שלום סילבן: סביב הקפאת הבנייה נוצר צורך להתקרב למקבלי ההחלטות. ההיכרות המוקדמת עם שלום, אז משנה לראש הממשלה, הניבה שיחות ומשם הצעה לשמש כראש מטה.
ראש מטה: כולל פגישות מדיניות עם חברי כנסת, ראשי ממשלה וכלכלנים בכירים. "פגשתי אדם מדהים שאנשים לא נחשפו לאישיות המיוחדת שלו, גאון ומבריק, ובניגוד לתדמית הציבורית שלו, נאמן לערכי המסורת וארץ ישראל". עד היום הוא ממשיך לעבוד איתו, בכל הקשור ליו"ש, "למרות שאין קשר בינו ובין משקפת".
משקפת: הפער בין העשייה ביישובים לתדמית בחוץ ידוע לכל מתיישב. אבל בלימודי התואר השני "העוצמה היכתה בי". תמיד היה חלום לחשוף לציבור הישראלי את העשייה, וזה גם נעשה בצורה ספוראדית ולא מקצועית. כשהוצע לו לנהל את המיזם, "הסתובבתי בין ראשי מועצות והרגשתי שמחבקים אותי כי 'סוף סוף מישהו יעשה את זה'".
את זה: עמותת 'משקפת', שחבר הכנסת אורי אריאל שותף ליוזמת הבישול והביצוע שלה, מבקשת להראות לציבור הישראלי שמה שקורה בהתיישבות ביו"ש "זה לא מה שהם חושבים". בסיורים מודרכים הם פוגשים אתרים אריכאולוגיים חשובים לעם היהודי, אתרי תיירות, חקלאות, נופים מרשימים, יישובים פורחים ואנשים.
המספרים: רק ב-2012 הגיעו דרך העמותה 998 אוטובוסים לבקעה וליו"ש, כמעט 50 אלף איש. "הכי מרגש זה שהמבקרים אומרים שהאנשים שהם פוגשים במהלך הטיול מזכירים להם את ארץ ישראל של פעם". המבקרים מתרגשים מהנופים הפתוחים ומכך שביו"ש יש חיים שלמים, "ויש שיקבי הבוטיק או החוות האקולוגיות מהממים אותם".
המפתיע: באחד הקמפיינים היה ויכוח עם אנשי הפרסום, הבהחלט לא מתיישבים, אם לשים בקדמה גבינות ויין או את מערת המכפלה. הניסיון הראה שגם האיש ברחוב מתרגש לראות תמונה ולהבין שזו מערת המכפלה. "הגעתי למסקנה שלא צריך להתבייש. יש לנו אתרי מורשת מדהימים, והציבור הישראלי מתחבר אליהם ומתרגש מהם יותר ממה שאנחנו חושבים".
להגיע לתל אביב: הזרוע השנייה של העשייה היא ההגעה אל הציבור הרחב באמצעות האינטרנט והרשתות החברתיות ובאמצעות ירידים. "בתכנון, יריד גדול בנמל תל אביב, בחיפה ובירושלים, עם איכרים, אמנים וסרטים על נופים ואתרים, כדי לתת במה לעסקים ביו"ש מתוך עוצמה, פטריוטיות ואיכות".
אם זה לא היה המסלול: "היה לי חלום להיות קצין בכיר בצבא", אבל אין ודאות שזה אכן היה קורה. "אני שמח באיך שהקב"ה גלגל את הדברים. אני מודה לו כל יום מחדש ולא חושב מה היה אילו".
ובמגרש הביתי
בוקר טוב: 6:30. תפילה ואז לימוד, בעיקר פרשת שבוע וקצת גם משניות וגמרא. אחר כך כוס קפה בבית, ומשם בריצה לעבודה - פגישות, סיורים או למשרדים במודיעין.
ספורט: יש ניסיון להתמיד פעמיים בשבוע בריצה בתוך חדר כושר, ואהבה רבה לרכיבת שטח באופניים, אליה משתדלים לצאת לפחות אחת לשבוע "עם הילדים או עם חברים מהיישוב". המסלולים הם ארוכים, ופעם בשנה יש טיול של יומיים שבו רוכבים 60 ק"מ ביום.
דיסק ברכב: עידן רייכל, הדיסק המשולש. אבל לרוב זמן הנסיעה מוקדש להשלמת שיחות טלפון, לעדכוני חדשות וגם למחשבות.
שבת: לאור התפזרותם של בני המשפחה, "כל שבוע יש טוטו מי יגיע לשבת, והשבתות שבהן כולם נמצאים הופכות למציאות יותר ויותר נדירה". שבת היא זמן "להיות בקהילה שאני מאוד אוהב", ויש גם מנהג ללכת לטיול עד המעיין המטופח הסמוך ליישוב וחזרה.
עיתים לתורה: מלבד הלימוד היומי בבוקר, יש שני שיעורים קבועים "שאני לא מפספס". אחד מהם עם רב היישוב, הרב רמי ברכיהו.
פנאי: המשפחה, איך לא, חובבת טיולים בארץ ובעולם, "ומשתדלים לעשות לזה זמן". טיולי האופניים הנזכרים הם הקבועים, "ניסיתי להדביק בזה את אשתי והילדים - והצלחתי".
אוכל: "המרק של חני, מרק גונדי", שנלמד בצורה מדויקת מאמו. המקור הפרסי מכיל ירקות, עוף וכדורי בשר שעשויים מאורז ומהודו. גם הוא עבר הכשרה להכנתו.
אחזקת הבית: רס"ר עזרה: "כשיש שבעה בנים, צריך לדעת לנהל אותם. אני משתדל לדאוג שיעזרו בבית". חוץ מזה, יש השתתפות בשטיפת הבית, טיפול בגינה, וכאמור, הכנת המרק.
מפחיד: "אני יודע, בהכרה גמורה, שהקב"ה רוצה לעשות טוב לי ולעולם. וגם לדברים שנראים מוזרים, לא ברורים וכואבים, יש משמעות טובה".
דמות מופת: בתחום השקדנות והעיון בתורה - הרב עובדיה יוסף ושכמותו; בתחום ההתיישבות יש הערצה לזמביש ולפנחס ולרשטיין, "במימוש חזון גדול מחד ובדאגה אמיתית לחלשים בחברה מאידך". יש התפעלות תמידית מסילבן שלום והערכה עמוקה לאורי אריאל על "מסירות נפש לטובת עם ישראל בלי טיפת שיקולי אגו", ויש גם הערצה לחני, "המתנחלת הדתייה שלא מתביישת להציג את ציוריה האמנותיים גם במרכזי הברנז'ה התל אביבית, בלי להתבייש באמירה ערכית", וכן הערכה עמוקה לבנים.
כשתהיה גדול: "אף פעם לא נמניתי על האנשים שסימנו את התפקיד הבא שלהם. ניסיון חיי הוכיח לי שמישהו אחר מושך בחוטים ואדם צריך לעשות הכי טוב שהוא יכול במקום שבו הוא נמצא כרגע. הקב"ה מפתיע, ולאן שייקח אותי - אני איתו".