לילה כיום יאיר

לפני כמה ימים צפצף הסלולרי. מסרון חדש, כלומר פרסומת חדשה. "חג הקציר", היה כתוב שחור על גבי מסך, "הוא הזמן שלך לקצור מחמאות מהבגדים החדשים שתקני אצלנו". הלסת נשמטה. ככה לקחו לי את חג הגבינות שבו אני חייבת להגיש לשולחן החג לפחות ארבעה סוגי גבינות עם שמות לא מוכרים, פשטידות מורכבות שאיש לא אופה אף פעם ומאכלי חלב שאף אורח לא ייגע בהם, כי הם מכילים גבינה שכבר נגע בה עובש (ובכלל אי אפשר לדעת מתי היא מתקלקלת, כי קנינו אותה מקולקלת). ככה, בן רגע הפכו לי את החג מליל הגבינות הגדול לחג קציר המחמאות? כן, הבנתי שהטרנד היום הוא טבעונות ומוצרי חלב הם כבר פאסה, אבל לאן הגענו.

שבועות הוא חג עני במצוות אבל עשיר מאוד בשמות, כינויים ומנהגים. במקומות מסוימים, כמו למשל בעירי האהובה והמשעשעת לפרקים, שבועות הוא בכלל חג המים. את שם החג מבטאים במשיכת האות שי"ן, ש־בועות, ויש שעות ואזורים מסוימים שכדאי לא להיקלע אליהם בחג, אלא אם ממש מתחשק לך לחטוף שקיות מים. במחשבה שנייה, בטמפרטורות מסוימות זה דווקא עשוי להיות נחמד, במיוחד בחום ובלחות של השפלה.

אגב, למנהג הזה יש מקורות יפים. הוא מגיע מיהדות צפון אפריקה וקשור בין השאר לכך שבשעת מתן תורה פרחה נפשם של בני ישראל מגודל המעמד. רוחם שבה אליהם באמצעות טל, והמנהג משחזר את זה. סיבה נוספת היא שהתורה נמשלה למים. אז יאללה, נשפריץ עליכם קצת תורה, תבינו כמה היא מרעננת ומשיבת נפש.

כדרכם של מנהגים, קיימות להם סיבות נוספות, וכגלגולם של מנהגים, הביטוי שלהם היום מזכיר רק במעט את מה שהיה בעבר. פעם היו שופכים מים בבתי הכנסת, אבל היום זה כבר לא קורה, והמים נשפכים במלחמות מים הדדיות בין ילדים ובני נוער. יש גם מבוגרים שלוקחים את הקשר בין מים לחג הש־בועות צעד קדימה. כמה קדימה? בבריכה העירונית שלנו יתקיים הפנינג מיוחד בשבועות, משום שזה חג המים. באמת.

הכותרות מגניבות, אבל זה לא העיקר

אני אוהבת את חג השבועות, שבו אין יותר מדי ייסורים בדרך לחג וגם לא יותר מדי איסורים, אלא פשטות של מבט כלפי מעלה וקבלת תורה. בציבור הדתי החג הזה הוא לגמרי חג מתן תורה, והפסוק שהולך איתי מדי שנה הוא "לילה כיום יאיר". כן כן, אני יודעת שאביתר בנאי לקח את הפסוק הזה לאלבום המאוד מוצלח שלו, ודוד המלך דיבר בכלל על משהו אחר, אבל ככה נראה הלילה הזה בקהילות רבות ברחבי הארץ. לילה שהפך ליום. בהיר, נמרץ, גדוש בהתרחשויות. תינוקות ופעוטות וילדים בכל הגילים מסתובבים ברחבה של בית הכנסת, נעים משיעור להצגה, מחידון לחבורת לימוד, זזים בתוך המרחב הזה של תורה בחופשיות ובטבעיות. קיבלנו את התורה, עכשיו ממשיכים. לילה שכולו אהבת תורה ולימודה.

בשלב מסוים הקטנים מתחילים להירדם, כתמי הארטיקים על בגדיהם הם אות כבוד לכך שהיו שותפים והקשיבו לסיפור חז"לי או אמרו תהילים ונאבקו עם העיניים עד שהוכרעו. השעון ממשיך לתקתק בהתמדה אבל הילדים והילדות, הנערים והנערות, וגם מי שפחות מחובר ביומיום ללימוד תורה, מוצא את האות שלו בדבר הגדול הזה, מבקש להיות שותף. לפעמים החבר'ה באמת יושבים ולומדים, לפעמים משחקים כדורגל או שוקעים בשיחה, ועל הדרך טועמים עוגה וקפה של הגדולים ועושים תחרות מי מחזיק מעמד הכי מאוחר, מי מושך עד ותיקין, גם אם הוא או היא מנמנמים כל הדרך ל"עלינו לשבח". העיקר לחזור הביתה בבוקר ולקבל את תואר המתמיד. להיות חלק מהאירוע הלאומי האדיר הזה שנקרא לימוד תורה של ליל שבועות.

בשנים האחרונות כבר הפכנו ציניים. אנחנו מחפשים כותרות מגניבות לשיעורי ליל שבועות כדי שאנשים יבואו, ואז צוחקים על התופעה, ובדרך אנחנו לא שמים לב כמה שיעורים יש מסביבנו, כמה היצע של לימוד תורה, כמה צמא ועד כמה הכותרות לא באמת משנות, כי אנשים רוצים להיות מחוברים לעורק החיים הזה, לתורת החיים. ולפעמים אנחנו לא מצליחים להחזיק מעמד ולהשתתף בחגיגה, כי אנחנו מותשים מההכנות לחג או מהחיים, ועסוקים בילדים הקטנים או בגדולים או בנכדים. אבל הרצון, השאיפה, המבחר, העושר לכל הגילאים. וואו. להביט על זה ולומר תודה.

מי שמשמר עבורנו את הפן החקלאי של שבועות, את חג הקציר - האמיתי, לא זה של המחמאות על הבגדים - הם אנשי ההתיישבות העובדת. הם חוגגים את הקציר האמיתי בחגיגה של ממש, שאליה מתכוננים שבועות ארוכים: כלי חקלאות כבדים נוסעים בסך, ערימות של חציר נערמות כתפאורה. המייסדים, המבוגרים, בני הנוער והילדים רוקדים ושרים את העשייה שלהם, את החיבור לאדמה, את ההצלחה, את היבול. נכון, זה לא בדיוק הלכתי ולא אומרים שם מקרא ביכורים, אבל זה מרגש. מי שחי קרוב קרוב לאדמת הארץ, מחונן את רגביה, הופך בה, מתפלל שתצמיח וקוצר ברינה, מרגיש את חג הקציר-ביכורים הזה בכל עונה ובכל שנה. וכן אני מתכוונת גם ללולים וגם לרפתות. אנחנו העירוניים לא נוכל לחוש את זה. תודה שאתם מחזיקים לנו את זה.

חג ביכורי הילדים

ועוד מנהג יפה יש לאנשי ההתיישבות העובדת, מנהג שאפשר להעתיק לכל קהילה וקהילה, כי הוא לא דורש דיסקוס או קומביין ולא שטח אדמה. מדי שנה חוגגים היישובים את חג ביכורי הילדים. "מלאו אסמינו בר ויקבינו יין, בתינו הומים מתינוקות" כתב פנחס לנדר־אלעד, ואנשי ההתיישבות העובדת רוקדים מדי שנה בשבועות עם התינוקות החדשים שהגיחו באותה שנה לאוויר העולם. גם עליהם הם מודים, ולא רק על העגלים החדשים או על הענבים. הם חוגגים את הדור הבא של היישוב, של מדינת ישראל, של עם ישראל. אימהות רוקדות עם תינוקות במנשאים, לפעמים הן נוסעות איתם בטרקטור לתצוגה, וראיתי גם סרטון שבו האבות רוקדים עם העגלות של הפצפונים.

המסורת הזאת כל כך יפה, היא מסמלת אופטימיות ואמונה בעם המיוחד הזה ובמדינה, וגם זה חלק מהחג היהודי־חקלאי־ארצישראלי שלנו. וכל כך יפה להביט למעלה אל נותן התורה, וקדימה אל הדור הבא, החוליה החדשה בשרשרת שאמורה להחזיק את התורה ואת הארץ, ולקוות, בחג של חינוך והעברת המסורת, שנדע לעשות את זה נכון.

לתגובות: ofralax@gmail.com

***