בשנת 2008, קצת פחות משנה אחרי שהסרט השני והאחרון בכיכובו יצא, דורג מיסטר בין כדמות הקומית הבריטית המצחיקה ביותר בכל הזמנים, ובצדק.
אמנם אני ובני הדור שלי כבר גדלנו למציאות בה פרצופו של השחקן רואן אטקינסון מזוהה בעיקר עם דמות אחרת שגילם – המרגל (הכושל למדי) ג'וני אינגליש, אבל כולנו ידענו מי זה מיסטר בין. הדמות הקלאמזית והמטופשת שיצר אטקינסון אי אז בשנות התשעים כבר לא הייתה סתם עוד דמות קולנועית, היא הייתה מיתוס, אגדה. ואת האגדה הזו נטפליקס הצליחו להרוס.
על אף שאטקינסון אמר בעבר מספר פעמים שלא יחזור שוב לנעליו של מיסטר בין שכן, ואני מצטט, "אני חושב שזה די עצוב שמישהו בשנות ה-50 לחייו מתנהג בצורה ילדותית", הוא בכל זאת עשה זאת ב'אדם נגד דבורה' שעלה השבוע בנטפליקס.
נכון, השם המפורש לא מוזכר לאורך הסרט, או אולי יהיה יותר נכון לומר הסדרה, אבל אם תוסיפו לעובדה שאת ההתנהגות של מיסטר בין היינו מזהים גם בעיניים עצומות, את העובדות שלדמות שאטקינסון משחק קוראים מיסטר בינגלי ושבשפת המקור שם הסדרה הוא משחק מילים על השם שלו (דבורה זה bee באנגלית) תקבלו עניין סמנטי בעיקר שכנראה נובע מזכויות יוצרים או משהו בסגנון.
הבעיה עם 'אדם נגד דבורה', למרות אהבתנו העזה והנוסטלגית למיסטר בין, היא שזה לא באמת סדרה. זה גם לא באמת סרט. למעשה, זה אפילו לא באמת מיסטר בין. נכון שהשחקן אותו שחקן והדמות אותה דמות, אבל הדבר העיקרי שהפך את הצפייה במיסטר בין חסר פה – חסרה לנו אנחת הרווחה.
אם לצטט את ויקפדיה, שהיא אמנם לא מקור מדעי אבל בהחלט עממי, "פרק טיפוסי בתוכנית (המקורית של מיסטר בין. א.פ.) מורכב משלושה מערכונים שונים, המציגים את בין בסיטואציות יומיומיות שגרתיות, אלא שבין הופך אותן למצבי ביש שמהם הוא נחלץ בדרכים יצירתיות ומשעשעות אך בלתי יעילות", ואת החלק האחרון, של הנחלץ, נטפליקס שכחו.
פרק אחרי פרק, שכן נטפליקס חילקו את הסרט לתשעה "פרקים" של בין 6 דקות ל18 דקות, אנחנו רואים את בין מתרסק, נחבל, הורס, משמיד, ננעל, מפיל, שובר, מנסה לתקן ושובר שוב כמיטב המסורת הבינית, וזהו בערך. בלי סוף טוב, בלי אנחת רווחה.
תחושת הנוסטלגיה מפנה לאט לאט את מקומה לתחושת חוסר נעימות, לרצון שייגמר. לכולנו ברור שהדמות שמשחק אטקינסון היא של אדם לא לגמרי נורמלי, אבל אהבנו לראות איך למרות הקלאמזיות וחוסר המודעות העצמית היא בכל זאת מצליחה בחיים. לראות אותה חוטפת שוב ושוב, ושוב, בלי שזה מוביל לשום מקום, סתם בשביל ההנאה של לראות מישהו סובל, זה כבר קצת סדיסטי.
אז למרות שיש בסדרה/סרט כמה רגעים נחמדים וסצנת סיום משעשעת, אבל לא בשביל זה חיכינו 15 שנה. לא זה מיסטר בין שאהבנו.