בתחבולות תעשה לך מתנה

איך שנגמר תשעה באב מתחיל הגבר הישראלי להרגיש שהאוויר סביבו בוער, ולא רק בגלל מזג האוויר, אלא בגלל הדיבורים חסרי האחריות על ט"ו באב הממשמש ובא. באופן עקרוני אין לו התנגדות לט"ו באב, להפך, במידה מסוימת הגבר הישראלי אפילו מעדיף ימים שמחים על פני ימים של צום ותענית. אבל באופן מעשי הוא יודע שלט"ו באב יש שתי משמעויות הרות גורל עבורו: לא אומרים תחנון, וצריך לקנות מתנה לאישה.

עם התחנון אין לו בעיה, הוא אפילו די סבבה עם זה. אבל המתנה מלחיצה אותו. למה? כי הוא גבר, וגברים לא יודעים לקנות מתנות, בטח לא לנשים. גם ככה הדבר שהוא הכי שונא בעולם זה שמייבשים אותו על הקו בכל פעם שהוא מתקשר לאיזה שירות לקוחות ועוד אומרים לו סליחה על הסבלנות ותודה על ההמתנה. לא מספיק שדורשים ממנו המתנה, עכשיו גם המתנה של ט"ו באב על הראש שלו?

ולמה בכלל צריך מתנה? בסדר, כתוב במשנה שלא היו ימים טובים לישראל כחמישה־עשר באב וכיום הכיפורים, שבהם בנות ישראל יוצאות בבגדי לבן ושואלות מה קנית לי. יש גם את העניין הזה שהן חולות בכרמים, כלומר הן רוקדות ואנחנו עושים שמיניות באוויר כדי למצוא להן מתנות. אף אחד לא מבין מה הקשר, אבל חייבים מתנה, כי מישהו בעל חוש מסחרי מפותח מדי החליט פעם שט"ו באב הוא חג האהבה היהודי, ומאז איך שיוצא תשעה באב היא יוצאת לחולל בכרמים ואתה יוצא מדעתך.

בהחלט מצפה

השאלה היא, כמובן, מה לקנות לה. פרחים? בנאלי מדי. שוקולד? נמס מדי. נרות ריחניים? מיותר מדי. בושם? תכשיט? סבון שהיא לעולם לא תשתמש בו? בגד שיהיה לה נוח לחולל בו בכרמים? מה, מה קונים לה? הרי בואו נגיד את האמת, בין הגבר לאישה יש חלוקת עבודה ברורה: הוא אחראי על הקניות בסופר, היא אחראית על קניות של בגדים, כלים וכל דבר שדורש חוש אסתטי. לגברים אין אסתטיקה. וגם אם פה ושם יש גבר עם חוש אסתטי, זו לא האסתטיקה שאשתו אוהבת. אז מה לקנות לה, למען ה'? מה?

אפשר כמובן פשוט לשאול אותה: "יונתי תמתי, חמדתי נשמתי, מה היית רוצה שאקנה לך לט"ו באב?" אבל אז התשובה תהיה אחת מהשתיים – או שהיא תגיד שאם אתה לא יודע לבד מה היא אוהבת אז לא צריך ממך מתנות, שזה סוג של ביקורת עליך; או שהיא תגיד שהיא לא צריכה שום דבר, אולי קצת תשומת לב, שגם זה סוג של ביקורת עליך. מצד שני אולי היא בכלל לא צריכה מתנה, אל"ף כי גם היא מבינה שט"ו באב איבד את המשמעות שלו והפך למסחטת כספים אחת גדולה, ובי"ת כי גם ביום ההולדת שלה לא קנית לה מתנה, הן מפני שהיא באמת לא צריכה שום דבר והן מפני ששכחת, אז אולי היא באמת כבר לא מצפה ממך לכלום.

איך יודעים? נוקטים את השיטה הישנה והבדוקה, זו הגורסת שבתחבולות תעשה לך מתנה. וכך יום או יומיים אחרי תשעה באב מתיישב הגבר ליד אשתו כאילו במקרה, כותב בגוגל "מתנות לט"ו באב" ואומר כבדרך אגב:

"לא ייאמן. פשוט לא ייאמן".

האישה רואה שהגבר שלה שוב מדבר אל עצמו ולא מתערבת (היא מתערבת רק כשהוא רוצה שהיא לא תתערב), ולכן חוזר הגבר על אמרתו שוב, ושוב, ושוב, עד שלאישה נמאס והיא אומרת:

"מה? מה לא ייאמן?"

"המסחרה שעושים מט"ו באב", אומר הגבר, "עושים מהיום הזה קרנבל שכל המטרה שלו היא לגרום לנו לקנות המון פרחים, שוקולדים, נרות ריחניים, כל מיני דברים שעולים המון כסף ושאנחנו ממש לא צריכים".

"למה לא צריכים?"

אוקיי, פוכר הגבר את אצבעותיו בייאוש. היא בהחלט מצפה למשהו.

למה אין יום הגבר

אבל לְמה?

משהו קטן או גדול? עציץ עם קקטוס ננסי או טבעת יהלום נוצצת? כרית משי עם תמונה של הילדים או ספא מפנק, כלומר מפנק בעיקר את חשבון הבנק של בעלי הספא? אם הוא יסתפק במתנה סמלית היא תיעלב שהוא לא משקיע בה. אם הוא ישבור חיסכון היא תתעצבן שהוא ממשכן את עתיד הילדים על שטויות, ומה היא כבר בסך הכול צריכה, טיפת תשומת לב, זה הכול.

וזה באמת מביך את הגבר, כי הוא ביקר כבר בהמון חנויות וגלש בכל האתרים האפשריים, ואף על פי כן הוא לא מצא שום מקום שמוכרים בו תשומת לב. הוא היה שמח מאוד, באמת, להביא לה תשומת לב סמלית עם פתק החלפה, חייבים פתק החלפה למקרה שהיא לא תאהב את תשומת הלב שהוא הביא, היא בטוח לא תאהב, היא אף פעם לא אוהבת את המתנות שהוא מביא לה. זאת אומרת, היא אומרת שזה מקסים ונהדר ובאמת לא היית צריך, אבל בהזדמנות הראשונה הולכת לחנות ומחליפה את המתנה במשהו אחר לגמרי. תמיד היא מחליפה, כי אתה לא יודע לבחור לה מתנה שהיא אוהבת. לא משנה כמה שנים אתם נשואים, כמה אתה מכיר אותה לעומק, כמה אתה מתאמץ להבין את הטעם שלה - היא תמיד תחליף את המתנה. גם אותך אולי היא תחליף פעם. במיוחד אם שוב לא תביא לה שום דבר לט"ו באב.

בעצם, מי אמר שדווקא האישה צריכה לקבל מתנה בט"ו באב? היא, יש לה את יום האישה ויום הפמיניזם ויום האחווה הנשית ויום נשות העסקים ויום עקרות הבית ויום הנסיכות ויום הסבתא ויום האם ויום שפת האם. הוא, אין לו אפילו יום גבר בינלאומי אחד, יש לו רק את חודש אב, וגם בו תשעה ימים מוקדשים לאבלות, חמישה ימים לחיפושים אחר מתנה לאישה לט"ו באב והשאר לחיפוש מתנה שתפצה אותה על המתנה הלא הולמת שהוא קנה לה לט"ו באב. והיא כבר בכלל לא לובשת לבן ולא חולה בכרמים בט"ו באב, אז מי קבע שדווקא הוא צריך להביא דווקא לה מתנה ולא, למשל, פתק החלפה עם פתק החלפה למקרה שהיא לא תאהב את פתק ההחלפה ותרצה להחליף אותו בפתק החלפה אחר?

בסוף הוא מביא לה זר פרחים לכבוד שבת (חסכוני שט"ו באב יוצא ביום שישי), והיא מכניסה אותו לאגרטל בפנים מכורכמים. כלומר את הזר היא מכניסה לאגרטל. בעצם אולי גם את הבעל.

או שהוא מבין שהפעם צריך ממש להשקיע, אז הוא מרים לכבודה הפקה גרנדיוזית של ארוחת ערב רומנטית בכרמים לאור ירח מלא בליווי להקה מטורפת והלוואה בריבית מטורפת עוד יותר, שכשהיא מגלה אותה הפנים שלה ממש מתכרכמים.

"תראי מה זה", הוא אומר לה, "כשאני משקיע הפנים שלך מתכרכמים. כשאני לא משקיע אז גם. מה אני עוד יכול לעשות, מה?"

"עזוב, אתה עושה אותי חולה", אומרות נשות ישראל בפנים מכורכמים. או כמו שקוראים לזה במקורותינו: חולות בכרמים.

לתגובות: dvirbe7@gmail.com

***