בית המשפט המחוזי ירושלים
בית המשפט המחוזי ירושליםצילום: חזקי ברוך

בית משפט המחוזי בירושלים דחה על הסף את תביעת נפגעי הטרור נגד הבנק הערבי.

מדובר בתביעה שהגישו 1,132 נפגעי פעולות טרור ובני משפחות נרצחים בפיגועי טרור אשר התרחשו בישראל ובשטחי יהודה, שומרון וחבל עזה בין שנת 1995 לשנת 2005.

השופטת תמר בר אשר דחתה את התביעה משום שאותה תביעה הוגשה קודם לכן בבית המשפט הפדרלי בארה"ב ונדחתה, ובכך קיים מצב של "מעשה בית דין", המונע אפשרות להגיש תביעה זהה נוספת לזו שנדחתה.

טענת התובעים הייתה כי אחריות הבנק הערבי לנזקיהם נובעת מכך שסייע במימון פעילותם של ארגוני הטרור הפלסטינים האחראים לפיגועים, בין השאר באמצעות מימון תשלומים למשפחות המחבלים המתאבדים, למחבלים שנהרגו במהלך פעילות הטרור ולמחבלים שנכלאו בבתי סוהר בישראל.

בכתב התביעה נטען כי הבנק הערבי יצר תעשיית מימון טרור מאורגנת וכי אף היה שותף למימון מערך פעילות הטרור באמצעות ניהול חשבונות בנק של פעילי טרור ושל ארגוני טרור; ניהול חשבונות בנק של מנהיגי ארגוני הטרור ושל מוסדות צדקה התורמים כסף לעידוד פעולות טרור ועוד.

במסגרת התביעה נתבע הבנק הערבי לפצות את התובעים בשל נזקי הגוף שנגרמו לכל אחד מהם כתוצאה מפיגועי הטרור וכן לשלם לכל אחד פיצויים עונשיים. סכום התביעה הכולל הוא כ-30 מיליארד שקלים.

ההליכים בארצות הברית התנהלו תחילה בבית המשפט הפדראלי בברוקלין ניו- יורק (United State District Court for Eastern District of New York) שאליו הוגשו התביעות. רוב התביעות הוגשו בשנים 2005-2004, אך בפועל עד שנת 2008 תוקנו התביעות פעמים רבות, תוך הוספת תובעים.

בשלב הראשון נדונו התביעות המאוחדות לפני השופטת הפדראלית נינה גרשון (Nina Gershon, US District Judge). במספר החלטות של השופטת גרשון מהשנים 2007 ו-2010, בוטלו חלק מעילות התביעה של האזרחים הישראלים וצומצמו.

בסופו של דבר, בעקבות בקשת הבנק הערבי לסילוק התביעות על הסף, כל תביעותיהם של האזרחים הישראלים נדחו סופית בפסק דין משנת 2013 של השופט בריאן קוגן (Brian M. Cogan, US District Judge), שבו נקבע כי עילות התביעה אשר הסתמכו על המשפט הפדראלי המקובל, כפי שהוצגו בכתבי התביעה, היו חסרות בסיס מוצק.

התובעים ערערו על פסק הדין, אך בפסק דין מפורט משנת 2015, דחתה ערכאת הערעור (United States Court of Appeals for the Second Circuit) את הערעור ואישרה את פסק הדין של בית המשפט הפדראלי במלואו, תוך מתיחת ביקורת על ההתנהלות הדיונית של התובעים. התובעים ביקשו לקיים דיון חוזר לפני הרכב מורחב של ערכאת הערעור, אך גם בקשה זו נדחתה.

בשנת 2016 הגישו התובעים ערעור אל בית המשפט העליון של ארצות הברית, תוך מיקוד הערעור בעניין אחד בלבד, אך גם ערעור זה נדחה בפסק דין מקיף מיום 24.04.2018.

שנה ושמונה חודשים לאחר סיום ההליכים בארצות הברית הוגשה התביעה בישראל (בבית המשפט המחוזי בירושלים), הזהה בעיקרה לתביעות שהוגשו בארצות הברית. מדובר בכתב תביעה רחב היקף באופן חריג ונדיר (734 עמ' ללא נספחים).

בסופו של דבר, כאמור, בית המשפט קבע כי פסקי הדין שניתנו בארצות הברית מקימים "מעשה בית דין" החוסם את התביעה הנדונה. המשמעות של כלל משפטי זה היא כי לא ניתן להגיש תביעה זהה חוזרת, באותה עילה נגד אותו נתבע, אם התביעה הראשונה הוכרעה בפסק דין של בית משפט מוסמך. לכן, לאחר שנסתם הגולל על התביעות שניהלו התובעים בארצות הברית במשך כארבע עשרה שנים, התובעים אינם יכולים להגיש תביעה חדשה במדינה אחרת ובכלל זה בישראל, ולהתחיל לברר את תביעתם מחדש.

תגובת התובעים אלפי נפגעי הטרור ומשפחות הנרצחים להחלטת בית המשפט המחוזי בירושלים: "לא יעלה על הדעת שפסק דין כזה ניתן בישראל. פסק הדין נותן פרס לגוף שמממן טרור וסייע למחבלים ולארגוני טרור לפגוע ולרצוח ישראלים רבים. פסק הדין מפנה גב לאלפי נפגעי טרור ומשפחות הנרצחים. זה קו אדום שאסור היה לחצות אותו ובכוונתנו להגיש ערעור לבית המשפט העליו".