הרב עמיחי אליאש במאמרו 'שכר על הפרישה', טוען שתי טענות, אחת, שיהודים לא עלו להר הבית במשך הדורות. ושנית, שכבר לפני מאות שנים גדולי רבותינו אסרו את הכניסה להר הבית.
דבריו אלו אינם נכונים לענ"ד כפי שיתבאר.
רבי אברהם בן חייא הנשיא כתב שבימי הכיבוש המוסלמי הראשון היה קיים בית כנסת בהר הבית. הרב עמיחי אליאש "מוכיח" שדבריו אינם נכונים. הוא טוען שמאגרת של ראשי עדת ירושלים מלפני כאלף שנה, מוכח שבכל מאות השנים שמן הכיבוש המוסלמי ועד כתיבת האגרת התפללו היהודים אך ורק בשערי ההר ולא בתוכו, שהרי הם כותבים שמקום תפילתם אל מול ד' הוא בהר הזיתים, והם לא נכנסו להר הבית אלא רק סובבו על שעריו מבחוץ, ושכך התנו בימי הכיבוש.
אכן צודק הרב עמיחי שבאגרת זו (אגרות ארץ ישראל עמ' 51) כתוב שהם מתפללים בהר הזיתים, וסובבים את השערים, אך לא כתוב באגרת שמתחילת ימי הכיבוש היהודים התפללו אך ורק על שעריו מבחוץ.
המעיין היטב בכל דברי האגרת יווכח שאין ללמוד ממנה שלא היה בית כנסת בהר הבית, כי בניגוד לדברי רבי אברהם בר חייא, אגרת זו לא נועדה לספר את הסיפור ההיסטורי על בית כנסת בהר הבית. מטרת הכותבים היא בקשת תמיכה, ועידוד לעליה לארץ לפחות בחג הסוכות.
הם אומרים שעל ידי רצי כסף הם יכולים להמשיך את המנהג בבוא כל ישראל בחודש תשרי להתפלל בהר הזיתים בקול רם ולסובב את השערים, אך הם מבארים שגם הכסף שהם נותנים מועיל רק בזכות שהטה חסד לראשונים והתנו את המוסלמים תנאים בעת שגילו להם על מקום המקדש שהמקום יהיה נקי מכל גיאול ויתפללו על שעריו באין ממחה.
כוונתם לומר שבלי התנאים האלו לא היו יכולים להמשיך את המנהג שהם עושים, ובלי המשך העזרה הכספית הם לא יוכלו להמשיך בזה. כל זה חלק מהביאור למה חשוב שיבואו יהודים ושיעזרו להם עזרה כספית. לכל היותר אפשר להבין מזה שהיהודים לא התנו מתחילה תנאי שיהיה להם בית כנסת קטן בתוך הר הבית. אך זה לא מלמד שלא היה בית כנסת כזה. יתכן שגם היה תנאי כזה, אך הכותבים לא מתייחסים למה שלא קיים בימיהם.
הדבר העיקרי שיש ללמוד מהאיגרת הוא שמקום ההיכל האמיתי ידוע. מהאיגרת עולה שהמוסלמים השתוקקו לדעת את מקום המקדש האמיתי, והיהודים אכן גילו להם את מקום המקדש האמיתי בתנאי שיכבדו את המקדש מכל גיאול ויאפשרו להם לעשות מה שעושים היום שמתפללים על השערים.
מדוע גילו היהודים את המקום האמיתי? הרי היו יכולים גם להטעות את המוסלמים ולומר להם מקום אחר? הסיבה כתובה במפורש "כדי שיכבדו את המקדש מכל גיאול", לצורך כיבוד המקדש צריך לגלות את מקום המקדש. הכיבוד נעשה על ידי בניית מבנה הכיפה והרמה, וכך נהיה המקדש נקי מכל גיאול, ובאמצעות זה גם נשמר למעשה היידע על מקום המקדש, כי כך ידעו שהכפה נבנתה על מקום ההיכל.
ככל הנראה בזכות אותו יידע נכנס הרמב"ם עם הדיין של עכו להתפלל "בבית הגדול והקדוש". משמעות דבריו שלא מדובר על תפלה במקום מחוץ למתחם, אלא במקום הבית הגדול והקדוש עצמו, שהוא בתוך מתחם הר הבית. גם אם הוא עמד במקום לא מקורה זה מקום הבית. התפילה גם בזמן המקדש הייתה בהר הבית, ולא בתוך ההיכל.
בגלל המסורת הזו כותב רבי יעקב בר נתנאל (בתקופת הצלבנים) שהכיפה והרמה קרויים אצל היהודים "בית מקדש ועזרה חדשים". ובגלל מסורת זו כותב הכפתור ופרח בפ"ו את "גבול מקום האסור וחייב ליכנס היום שם בבית הקדוש". מבואר בדבריו שמותר היום להכנס להר הבית, ורק ימנע מלהכנס לתחום של עזרת נשים והעזרה שהוא שכ"ב על קל"ה אמה. כיצד יכול אדם הנכנס למתחם היום לדעת היכן עזרת נשים ועזרה? אלא כוונתו ברורה, שיאמוד את התחום לפי הכיפה שהיא בנויה במקום ההיכל.
הרדב"ז סמך על המסורת והבהיר להדיא שהאיסור הוא רק במרחק של י"א אמה ועובי כותל ממערב לכיפה, וארבעים אמה מצפון לכיפה.
לא ידוע על מנהג קדום לא להכנס להיכן שמותר להכנס. הכו"פ כתב "נוכל להתקרב לענין תפילה והשתחויה עד אותם הכתלים (החיצוניים)", כי זה מותר גם אם ללא טובלים ולא מורידים נעלים, אבל כבר הראיתי שמבואר להדיא בדבריו שאם יאפשרו יוכל להכנס לאחר הטהרה גם למתחם הר הבית עצמו.
רבנו עובדיה מברטנורא (אגרות א"י עמ' 134) אומר שכאשר רצו הישמעאלים להכניס שם יהודים חרשי עץ וצורפים, "נמנעים היהודים להכנס מפני הטומאה". הטומאה אינה סיבה לאסור להיכנס להר. כדי לאסור להיכנס לכל המתחם בגלל הטומאה צריך להעלות כל מיני פלפולים וחששות שלא מוזכרים כאן כלל. אלא שהמוסלמים רצו להכניסם לתיקונים גם במקום הכיפה, שהוא מקום בו אנשים טמאי מת אינם יכולים להיכנס. גם ר' ישראל מפירושא, שכתב "אין שום אדם נכנס מצד האיסור", כוונתו מצד האיסור להכנס גם למקום הכיפה, שהרי אף אחד לא חידש איסור להכנס להר לאחר טהרה, ועל זה סיפר שאומרים, "שבזמן שהיה המלך התוגר בכאן היו יהודים עמו ונכנסו בתוכה וכולם מתו". הרי ברור שמלך התוגר לא הסתפק רק בביקור מסביב מבלי להכנס לכיפה.
השל"ה הקדוש אסר להכנס למרחץ שיש בו חשש שהוא מהר הבית, ואי אפשר להתנהג בהר הבית כמו שמנהגים במרחץ.
ה'חזון נחום' (בהערות לדרך הקודש עמ' פב) מנסה להסביר את המובא בספר 'דרך הקודש' שהיו שנמנעו מלהיכנס בשוק מוכרי הכותנה, ומבאר שהטעם הוא בגלל חשש זיבה וכיו"ב. הרב צוף דב"ש (שספרו נדפס בשנת תרכ"ב) בסי' תקעד מביא את דברי הרדב"ז שהתיר את הכניסה ולא חלק עליו, אלא הוא רק מסביר את המנהג שהוזכר גם ברדב"ז שהיו שנמנעו מלהיכנס, על פי סברות החזון נחום. מכל דבריו משמע שעיקר הדין כרדב"ז, ושאינו שולל את האפשרות המעשית שהייתה באותו זמן להיכנס להר הבית.
הרב יעקב זריהן (בשנת תר"צ) בספרו תורת יעקב (יו"ד סי' א) כתב כנגד הרב בראוור שהתיר להיכנס גם לכיפה: "גדר גדול אצל עם ישראל לבל יקרב איש מישראל לדרוך כפות רגליו לפנים מן הכותל המערבי, ואף תינוקות של בית רבן ידוע הוא אצלם". אך נראה שכוונתו למה שכתב הרב אליהו קלאצקין, באותה תקופה בדברי המחאה שהוא פרסם כנגד המאמר של הרב בראוור: "וחומר האיסור ידוע ומפורסם, ולא נסתפק בזה מעולם מי שיש בו שמץ ריח תורה ויראת שמים." ומבואר בכל דבריו שם שכוונתו שבניגוד לרב בראוור יש איסור ידוע להיכנס למקום הכיפה והרמה, כי קדושת המקום לא בטלה, אלא שהרב זריהן כתב את אותו איסור בצורה יותר מוקצנת, בלא להתייחס להבדל שבין כניסה לפנים מהכותל המערבי לכניסה למבנה הכיפה. הם לא אמרו שיש איסור מחמת החששות של החזון נחום, או חוסר ודאות במסורת. הרב זריהן (שם עמ' קסו) סומך ללא כל פקפוק על מסורת הכיפה, וכתב שעל פיה אפשר לדעת היכן היא העזרה ולהקריב קורבנות. וכן הרב קלאצקין אינו מפקפק במסורת (כמובא בספר איה מקום כבודו 403).
דברי כפה"ח ורבנים אחרים שאסרו את העלייה למרות קבלת מסורת הכיפה בוארו יפה על ידי הרב עזריה אריאל (ספר איה מקום כבודו עמ' 408). הם אסרו את הכניסה להר הבית משום שלא ידעו למעשה עד היכן מותר להתקרב, על אף שסמכו על מסורת הכיפה, כפי שמוכח מדברי הרב יהוסף שווארץ מחבר ספר 'תבואות הארץ', הכותב שאין נכנסים לפנים מן השערים כי חושבים שמיד מתחילה קדושת העזרה.
החשש שהוזכר מהמשנה ברורה (סי' תנז ס"ק כא, בשם המגן אברהם ועוד אחרונים) לגבי כהן שטובל לאכילת חלת חו"ל "טוב להזהר", שלא יטיל מים מזמן הטבילה לזמן האכילה אינו חיוב הלכתי, וגם לא נאמר אלא לענין תרומה וחלה. גם בחלת חו"ל יש דיני חלה כי לא פלוג רבנן. במציאות החשש של מים חלוקים אחרי הטבילה הוא חשש שקיים רק אצל מי ששימש מיטתו וטבל לפני שהטיל מים, ועכ"פ לא מצינו חשש כזה בעליה להר הבית, האם עולה על הדעת שכל עם ישראל שנכנס להר הבית היה נזהר שלא להטיל מים מהטבילה עד הכניסה להר?
כידוע, ההכרעה בעניין זה היא גם ענין של השקפה עד כמה חשובה העלייה, ועד כמה חשוב להתפלל בהר הבית. האם היא מחזקת את הכמיהה למקדש, ומחזקת את ריבונות עם ישראל בכל הארץ, או להיפך שהיא מעשה רדיפה לכלל ישראל בגלל שהיא גורמת להתפרעויות ופיגועים. אצל חוגים מסוימים רב אינו יכול לומר את דעתו בגלוי מחשש סכנה לו, למשפחתו ולמעמדו. אצל רבנים רבים החשש הוא שמא עלייה למקומות המותרים תגרום עלייה בצורה אסורה. זו הסיבה שהרב מרדכי אליהו אסר בפומבי את העלייה, למרות שהוא קיבל את מסורת הכיפה בצורה ודאית, ואף יש אדם שמעיד שהוא אמר לו להמשיך ולעלות, ואכמ"ל. כיון שהמציאות בכל הדברים האלו משתנה, ובפרט בעניין השאלה אם ההיתר לעלות בטהרה גורם לעלייה בצורה אסורה, לענ"ד אין להסתמך על מה שהורו בעבר.
נראה שכיום רוב הרבנים פוסקי ההלכה שבציונות הדתית אינם אוסרים את העלייה. גם בציבור החרדי לא ברור מי הם המוגדרים כגדולי התורה שאוסרים. מדברי הרב ישראל פישר (אבן ישראל ח"ט סי' קסג) משמע שמותר. גם רבנים שמפרסים איסור לציבור, וגם רבנים שמתירים יכולים לשנות את דעתם, ויש מהאוסרים (הרבי מליובאוויטש) שמחו בצורה חריפה כאשר הייתה תקופה שבה אסרו על היהודים לעלות להר הבית.
איני יודע מה בקשו ארגוני העלייה להר הבית בוועדת החינוך של הכנסת. בקשה שילדים קטנים יכנסו להר הבית אם תהיה הקפדה שינעלו נעלי בד אינה מנוגדת להלכה, אך יתכן שזה לא מה שהיה מדובר שם, ואם כן יש למחות במבקשים.
צריך להתנגד לאלו שפועלים להביא להר הבית אנשים שלא שומרים על הטהרה, אבל הארגון הקרוי 'מורא מקדש' לא פועל נגד אלו, אלא נגד העולים בטהרה. אם הם יצליחו בדרישותיהם להרחיק כל אדם דתי מהר הבית, משמעות הדבר תהיה הסגר של הר הבית לידי ערבים, וחילונים ותיירים העולים בטומאה. רק העולים בטהרה יהיו מרוחקים. כשיש פיגועים בזמן שהר הבית פתוח וסוגרים אותו, הערבים אומרים תראו הפיגועים הצליחו וזה נותן להם חשק להרבות פיגועים ולתבוע גם את הכותל ועוד חלקים מארץ ישראל.
לענ"ד צריכה להיאמר האמת שמותר ומצוה לעלות באופנים בהם מותר לעלות.