מהרגע בו אלעד מוקדס קיבל מהוריו את המסרטה הראשונה, אי אז בכיתה ד', הוא לא הפסיק לצלם ולביים.
אבל אם אז נזרעו הזרעים, הרי שאת הדחיפה החזקה למקצוע הוא קיבל דווקא בסוף כיתה ט' - בגירוש מגוש קטיף. "ליצור קולנוע זה חלום ילדות שלי", הוא מספר, "אבל הפער הכואב בין מה שראיתי וחוויתי בגוף ראשון לבין מה ששודר בערוצים הוא זה דחף אותי למצוא דרך לשתף במישור האמנותי את מה שפגשתי בחיים בצורה אותנטית".
במהלך שנות הלימוד הרבות בישיבת מצפה יריחו, 17 עד היום, המצלמה של מוקדס המשיכה לתעד וליצור על אש נמוכה, כשבשיעור ח' הוא התחיל להתמקצע במסלול של בית הספר לקולנוע יהודי ביד בנימין. בסוף המסלול הוא יצר את הסרט העלילתי 'אנו רצים' (36 דק') שזכה בתחרות קולנוע יהודי התשע"ח, ומספר על המתח שבין לימוד הש"ס לבין השקעה בהפקה קולנועית.
"אני מזדהה עם האמירה שקשר בין יוצר לסרט הוא כמו בין אדם לחלום, במובן של נביעה מהתת או העל מודע, שיכולה להתפענח רק למפרע", מספר מוקדס על סרטו החדש 'בוא נדבר', "ובאמת, כמעט בכל צפייה אני מגלה עוד רובד של קשר בין הסיפור לביני, למרות שעל פני השטח העלילה כולה מומצאת".
הסרט החדש, שכבר זוכה בפסטיבלים בחו"ל ויוקרן בקרוב בהקרנת בכורה בפסטיבל קולנוע דרום, עוקב אחרי אורי שאוסף בשישי את אחיו החייל לבילוי בים ונחרד לגלות שהוא בתהליכי חזרה בתשובה. פנצ'ר מתווסף לעצבים, והשמש השוקעת מאלצת את אורי לבחור בין אחיו החדש, שמתכונן לשבות בשממה, לבין הגעה לאם החולה.
"העלילה הספציפית הזו התחילה בתקופה שחינכתי כיתה במצפה יריחו", הוא משתף בתהליך היצירה, "ובמהלך אחת השיחות האישיות עם תלמיד, בעודנו צועדים לצד הכביש ביישוב - נתקלנו ברכב מפונצ'ר, שנשותיו חזרו מחתונה באולם ביישוב, ונעזרו בגברי רכב אחר כדי לנסות לתקן את הגלגל".
"הם רצו קומפרסור ואני לתומי הצעתי שיחליפו גלגל. הניסיון לשחרר את הברגים גרם לשבירה של 2 מהם, ואחרי החלפה התברר שהגלגל החלופי מפונצ'ר. הם היו חייבות להגיע בהקדם לירושלים כי התחייבו להחזיר את הרכב לבעליו, ואני פגשתי לראשונה את עוצמת המכשול התסריטאי שקיים בפנצ'ר. כמה שבועות אחר כך התרחשו לי 2 פנצ'רים, ויכלתי לחוות בגוף ראשון וגם לצלם תמונות השראה מזוויות שונות כדי שיהוו לי עזר בכתיבה".
"מאז היו כמה וכמה גרסאות לדמויות בעלות רצון שנתקלות בפנצ'ר, היה דראפט שסיפר על טרמפיסטים, הייתה ורסיה של בעל שממהר ללידה, עד שהגיע הקורס עם פרופ' ענר פרמינגר, בו התמקדנו ביצירת סרטים סביב עשרת הדיברות - מהלך שהתחיל איתו הבמאי הפולני קשישטוף קישלובסקי".
"אז נזכרתי בסיפורים על אנשים שנתקעו בשישי בדרך, ונולדה גירסה של פנצ'ר סביב כניסת שבת. בהתחלה זה היה בין אבא לבן, ובסוף הגענו למערכת יחסים בין שני אחים. כשבאופן שונה מסרטים קלאסים על שבת - האתגר הוא לא של ה'דתי שקשה לו לשמור שבת'. לשליו, החוזר בתשובה, ברור אחרי הפנצ'ר, שהוא לא נוסע משול הדרך בשקיעה. הסיפור הוא בעיקר סביב הקשר בין האחים".
מוקדס מוסיף ומספר כי את המקום של אח גדול שדואג ורוצה לכוון ולעזור, לפעמים על חשבון תשומת הלב לעצמאות ולמקום הבוחר של האחים הקטנים שכבר גדלו, הוא מכיר מחייו שכן הוא בכור. "יש כאן גם ביטוי למטען הרגשי שאני פוגש בין דתיים לחילונים, בעונג של דיבור כנה ועמוק מצד אחד, ומצד שני בהימנעות לפעמים משיחה או חשיפה של דעות ואמונות, כדי לחסוך סטיגמות ועצבים כשאין פנאי, כלים ויישוב הדעת לדבר בצורה עניינית וקשובה, גם אם נוקבת וחלוקה".