צירוף מקרים זיכה אותי להיות ביום רביעי שעבר, מיד לאחר הבחירות, בבית הספר לקצינים, וביום חמישי לסיים ללמד על דמותו של גדעון בכיתה י' בישיבת עתניאל.
מה הקשר? כל מי שהיה בבה"ד 1 יודע שדמותו של גדעון היא הדמות המרכזית המהווה מודל לחיקוי כדמות המפקד האידאלי. דורות של קצינים מחונכים למשפט "ממני תראו וכן תעשו" (שופטים ז, יז). את טקס קבלת הדרגה הם עוברים ברחבת המסדרים שבה ניצבות מילותיו של גדעון בגדול על הקיר. פסוקי התנ"ך המתארים את הרגע המכריע של הקרב נקראים ברגש במהלך הטקס. גדעון הוא המופת לדוגמה אישית, למפקד שאומר "אחריי", מנהל קרב בתחבולה ובעורמה ומוביל לניצחון.
כשאנו לומדים על גדעון בישיבה, בהתאם לתוכנית לימודי התנ"ך של החמ"ד, אנו עוסקים כמובן בקרב ובערכים שעליהם מדברים בבה"ד 1, אך לא מדלגים גם על התהליך האמוני שהוא עבר, על מלחמתו בעבודה הזרה ועל ההבנה שהקב"ה מוליך את הקרב והניצחון. אנו עוסקים גם בדמיונו למשה ולמידת הענווה שלו, וגם בהתנגדותו להפוך למלך. אולם כשאנו מבקשים בכיתה להצביע על הנקודה העיקרית שהופכת את גדעון לדמות מופת, הדבר הכי חשוב שאיתו הולכים עד הסוף, נראה בעיניי שמעל הכול זוהרת דמותו דווקא באירוע אחר. אירוע שהוא תמצית של כל מה שלמדנו עליו עד כה. אירוע שהוא ההוכחה שכל מה שראינו קודם לא היה מהשפה ולחוץ אלא דרך חייו.
לאחר לילה ארוך של חששות ופחדים ובסוף יציאה לקרב, לאחר ניצחון אדיר ומסע לחימה רצוף, עומד גדעון בפני סכנה לא צפויה בכלל. שבט אפרים מוזעק לשלב השני של הקרב ומסייע מאוד לניצחון. אך במקום להסתפק בכך הם כועסים על גדעון ורבים "איתו בחוזקה" (שופטים ח, א) על כך שלא קרא להם לחלק הראשון של הקרב. לגדעון הייתה הזכות המלאה לכעוס עליהם, לבזות אותם ואולי אפילו להעניש אותם. יפתח אחריו נהג כך במצב הזה. הוא עמד על זכויותיו, ציין את גבורתו וכוחו שגרמו לניצחון, והביא למרחץ דמים וענישה כבדה לשבט אפרים. אולם גדעון, שהייתה לו הזכות לקחת את כל הקרדיט על הניצחון הגדול, פועל אחרת לגמרי.
גדעון היה ענו כמשה. בתחילת דרכו הדבר בא לידי ביטוי בענווה שבה הוא מסביר לקב"ה מדוע אינו ראוי להנהגה, "ואנוכי הצעיר בבית אבי" (שופטים ו, טו). ועכשיו באותה ענווה הוא אומר לשבט אפרים: "הלא טוב עוללות אפרים מבציר אביעזר" (שופטים ח, ב). באותה מידה שהאמין שהכול מאת ה', גם עכשיו הוא אינו זוקף את ההצלחה לעצמו, מבין שהכול מאת ה' ומשבח את שבט אפרים, שזכה מאת ה' להצלחה גדולה ממנו: "בידכם נתן אלוקים את שרי מדיין את עורב וזאב, ומה יכולתי עשות ככם" (שופטים ח, ג). הענווה, האמונה והחוכמה של גדעון הן שעזרו לו לנצח בקרב. ובעזרת אותה ענווה ואמונה, ובחירה במילים הנכונות, הוא מצליח למנוע מלחמת אחים וממשיך בקרב עד הניצחון המלא בהריגת זבח וצלמונע.
מלאך ה' נגלה לגדעון בתחילת הסיפור ואמר לו: "לך בכוחך זה והושעת את ישראל" (שופטים ו, יד). מהו "כוחך זה"? הפרשנים הציעו כמה אפשרויות, ומיוחדת מכולן היא פרשנות המדרש: "בכוח זכות שלימדת על בניי" (תנחומא דברים, פרשת שופטים, סימן ד). גדעון נבחר לשליחות בגלל שזעק כלפי המלאך על כך שהקב"ה עזב את ישראל, ובכך הביע דברי זכות וסנגוריה על כך שישראל עזבו את ה'. הנאמנות של גדעון לישראל בפני ה' באה לידי ביטוי בשיא העוצמה כאן, כאשר הוא מוותר על כבודו האישי, יודע לכבד את יריביו ובכך מונע מלחמת אחים. וגם את המסר הזה חשוב להעביר לקצינים הצעירים. בכל מקום להעדיף את האחווה על פני הכבוד האישי.
איך כל זה קשור לבחירות שהיו יום קודם לכן? אף סיפור אינו דומה באופן מוחלט למשנהו. ההיסטוריה בדרך כלל חוזרת, אבל עם קצת שינויים. ובכל זאת נראה שיש לנו מה ללמוד מגדעון. גדעון לא מוותר על אף ערך מערכיו, אינו נוטש את אמונתו, אך הוא מוכן לוותר על כבודו ועל הדגשת הישגיו ויתרונותיו כדי לתת גם לצד השני מקום. יותר מכך, הוא יודע לשבח את יריביו על הדברים הטובים שעשו.
ברוך ה' זכינו ורוב עם ישראל בחר בדרך של אמונה, זהות יהודית ועמידה איתנה. אולם מגדעון חשוב שנלמד לראות גם את הטוב שבצד השני. לא נוותר על אמונתנו ודרכנו, צריך לוודא שאכן העקרונות שעליהם יצאנו למערכת הבחירות הזאת מצליחים להתממש. אך חשוב שנדע לבחור בחוכמה את המילים הנכונות. מתוך אמונה עמוקה בחובה ללמד זכות על ישראל, מתוך הכרה בהיותנו כולנו עם סגולה, נפעל כדי לתת כבוד ותחושה של שייכות לכל חלקי עם ישראל. לא מהשפה ולחוץ, אלא כי באמת כל אחד נותן את חלקו, ובאמת כולם שייכים וכולם מנצחים בסיפור הזה שנקרא מדינת ישראל. בתפילה שאכן נזכה בכל המובנים לראות בגדעון דמות מופת ולקיים גם היום את דבריו אז: "ממני תראו וכן תעשו".
הכותב הוא ראש הישיבה התיכונית אור עתניאל
***