חג החנוכה המסמל את היציאה מחושך לאור חפף גם את ימי ההוקרה לפצועי ונכי צה"ל, כאשר השנה הדגש היה גם על אלו שסובלים מפוסט־טראומה. 16 הלומי קרב התאבדו עד לתחילת ימי ההוקרה השנה - מספר שיא בלתי נתפס. השבוע הזה התווסף לצערנו החלל ה־17 - בנימין ביני קנדל ז"ל, שריונר מחטיבה 188 שיצא מצוק איתן פצוע בנפשו עם פוסט־טראומה. צריך להדגיש ולומר - עם כל האמפתיה וההשתתפות בצער, התאבדות איננה הפתרון.
המספרים של הסובלים מפוסט־טראומה בשל שירותם הצבאי הם אדירים. על פי הערכות אנשי המקצוע יש בישראל היום כ־55,000 איש שסובלים מפוסט־טראומה. צריך לעכל את המספר הזה. אבל כמה מטופלים ומוכרים על ידי משרד הביטחון? כ־5,700 בלבד! כל השאר צריכים להתמודד עם הקשיים והאתגרים האישיים והחברתיים לבד, או בסיוע בני משפחתם והסביבה הקרובה.
החשיפה המוגברת לאתגרים שלהם, במיוחד לאחר האירוע הטרגי של איציק סעידיאן, העלתה את המודעות של כולנו ואת הרגישות לסובבים אותנו. לפתע כל אחד מאיתנו מגלה חבר או שכן בקהילה שנראה לגמרי כמו כל אחד אחר, אבל נושא עול נפשי שהודחק בשל הפוסט־טראומה.
אך לצד העובדה שהלומי הקרב ראויים לטיפול ושיקום מיטביים הכרוכים בהכרה בצרכים המיוחדים המתאפיינים מפגיעה זו, ישנה עוד קשת שלמה שדורשת התייחסות. זהו המעגל הקרוב של הלום הקרב - אשתו, ילדיו, הוריו וגם אחיו ואחיותיו. הם לא פחות שקופים וזקוקים להכרה - הרי הם אלו שמתמודדים בגבורה עם הלום הקרב בבית פנימה.
מי מלווה אותם? מי נותן להם תמיכה שתסייע להם להתמודד עם הלום הקרב שאצלם בבית? מי מסייע לילדים להתמודד עם הבושה, עם התפרצויות הזעם, עם חוסר היכולת לשותפות בסיסית בחינוך הילדים ובמטלות משק הבית? לעיתים זה גם נגמר בשורה תחתונה בלתי נמנעת של פירוק הבית, ואז גם התמיכה הבסיסית של הלום הקרב מתפוגגת.
צריך להודות: אחרי שנים של הזנחה, ישראל מוקירה ומכירה ביותר ויותר הלומי קרב (ועדיין כאמור לא מספיק), אבל מזניחה את בני משפחותיהם. חלק מהפעילות שלנו בהידברות בשנים האחרונות היא בקירוב לבבות בתוך עם ישראל, בפעילויות חסד שונות בתוך הקהילה, כשהפעילות של מחלקת 'בנפשנו' עוסקת במעטפת הקהילתית להלומי הקרב ובני משפחותיהם. אחת מנשות הלומי הקרב חידדה לנו את הצורך בצורה הטובה ביותר: "להיות אשת הלום קרב זה לעשות הכול לבד. מחלה שקופה. לקהילה יש כוח רב מאוד, ואם הקהילה תעטוף זה יכול להציל נפשות ממש. הגוף שלו פיזית כאן, אבל את הנשמה שלו הוא השאיר בעזה".
המשנה במסכת אבות אומרת "במקום שאין אנשים, השתדל להיות איש", אז במקום שהמדינה לא נמצאת - חובתנו כחברה וכקהילה לתת את התמיכה והסיוע לבני המשפחות. סיוע כזה שיעטוף ויעניק להם כוחות, יאפשר להם גם לחבק ולסייע להלום הקרב אצלם בבית. זה לא רק ישפר את איכות החיים שלהם, זה גם יעזור להציל את החיים שלו.
אנחנו החלטנו להרים את הכפפה. יחד עם מתנדבים שעוברים הכשרה ומהווים "חובשים רגשיים" אנו מעניקים חיבוק חברתי להלומי הקרב הבודדים. אנחנו מפנקים אותם בשבתות נופש וסדנאות לבני המשפחה, שמאפשרות להם לקבל כלים כדי להתמודד עם מורכבות השגרה והחיים בפוסט־טראומה, וכמובן לא זונחים את הסיוע הבסיסי מול הביורוקרטיה הצבאית להלומי הקרב ובני משפחותיהם.
התגובות מחממות לנו את הלב ואנחנו נעשה הכול כדי להמשיך ולסייע להם. אני קורא לכם ולכן להצטרף אלינו למהפכה החברתית הנדרשת והחשובה הזאת, שתסייע להלומי הקרב ובני משפחותיהם לצאת מהאפלה לאור החיים. זה בנפשנו.
הכותב הוא מנכ"ל 'הידברות' ומיזם ׳בנפשנו׳ המסייע להלומי קרב ובני משפחותיהם
***