מערכת המשפט כשלה בהגנה על זכויות הפרט הלאומי

נציגי השמאל טוענים כי אף שהעקרונות הערכיים של מערכת המשפט אינם מקובלים על הרוב, הרי בהיותה דואגת לזכויות הפרט והמיעוט, יש הכרח לשמור על מעמדה המועדף.

משני טעמים אין לקבל את טענתם. ראשית, דאגתה של מערכת המשפט לזכויות המיעוטים נעשית תוך פגיעה קשה בזהותה היהודית של מדינת ישראל, בביטחונה וביכולתה ליישב את הארץ. בכך יש פגיעה בכלל ישראל ובזכותו של הרוב להגשים את החזון שעליו מסר את הנפש.

שנית, גם בשמירת זכויות המיעוט מערכת המשפט כשלה באופן נרחב. היא אומנם שמרה על זכויות מיעוטים מסוג מסוים - היינו מיעוטים מפאת היותם חילונים ולפעמים אנטי־דתיים, ומיעוטים מפאת היותם לא ציונים ולפעמים אנטי־ציונים; אולם מנגד הפלתה מיעוטים מפאת היותם דתיים או לאומיים. יתרה מזו, פעמים רבות נהגה בעריצות ופגעה ברוב המסורתי־לאומי. וחשש עולה, שעשו זאת כדי לשמור על ההגמוניה החילונית־שמאלית.

לכן יש הכרח לבצע רפורמה מקיפה במערכת המשפט.

ערוץ 7

כדי לשבר את האוזן, אזכיר מעט מהצער שמערכת המשפט גרמה לסביבתי הקרובה, תוך אפליה בוטה ושיתוף פעולה של כל זרועותיה.

במשך שנים היה הציבור הדתי והימני בארץ מתוסכל. קולות רבים נשמעו בתקשורת, אבל קולו לא נשמע. השמאל שלט בתקשורת, תוך גיבוי של מערכת המשפט. תחנת הרדיו ערוץ 7 קמה כדי להשמיע את קולם של היהודים שמכבדים את התורה ואת מסורת ישראל, שמתנדבים ומתמסרים למען קליטת עלייה, התיישבות ביש"ע וגיוס לצבא.

כדי לשמור על החוק ולשדר מחוץ למים הטריטוריאליים של מדינת ישראל, השקיע ערוץ 7 הון עתק בקניית אונייה ובאחזקתה. ערוץ 7 החמיר על עצמו, ושלא כפי שנהג אייבי נתן (איש השמאל הקיצוני), שפעמים רבות שידר מאונייה שעגנה בנמל - אוניית 'ארץ הצבי' של ערוץ 7 יצאה לים, נאבקה בגלים, ושידרה מלב ים. כל עוד אייבי נתן שידר, ידעו מנהלי ערוץ 7 כי הם מוגנים. כאשר תש כוחו והפסיק לשדר, החלה מערכת המשפט לרדוף את ערוץ 7.

כדי להסדיר את חוקיות שידורי ערוץ 7 ועוד תחנות מהמגזר החרדי העבירה הכנסת חוק. אולם בית המשפט העליון, בלא סמכות חוקית, ביטל את החוק. במקום להעדיף את הזכות הבסיסית של חופש הביטוי, העדיף את זכותם של בעלי התחנות האזוריות, ובכך המשיך את שליטת השמאל בתקשורת.

גם את היוזמה להקים רדיו אזורי שערוץ 7 יוכל להתמודד בו על זיכיונו סיכלו היועצים המשפטיים פעם אחר פעם. בכך הצליחו לדחות את אפשרות הקמת רדיו שמבטא עמדות יהודיות־לאומיות לעוד שנים רבות.

במקביל המריצה הפרקליטות את המשטרה להשיג חומר מרשיע נגד ראשי הערוץ, שהתאמצו לשדר מחוץ למים הטריטוריאליים של מדינת ישראל. במקום שמערכת המשפט תעדיף את חופש הביטוי כזכות יסוד, ותדאג להסדרת שידורי ערוץ 7 בחוק, עשו ככל יכולתם לסתום את פיו. בסופו של דבר ראשי התחנה הועמדו לדין.

המשפט

בתום לב, הייתה איזו תקווה שאחרי הכול יבין בית המשפט את הצדק שבהסדרת שידורי ערוץ 7, וגם אם החליט לפסול את הסדרתו על ידי טענות צדדיות - יתבע מהממשלה להסדיר את שידוריו באופן חוקי. המשפט נמשך כחמש שנים ועלה כסף רב. באולם בית המשפט התבררו שחיתויות רבות של הרשויות השונות. אחד העדים, עולה חדש וציוני, סיפר שכדי להפליל את ערוץ 7 אולץ על ידי מעסיקיו לדווח כאילו שידורי הערוץ הפריעו להפעלה תקינה של שדה התעופה לוד. לפי דרך התנהלות המשפט הייתה ציפייה לזיכוי מלא או חלקי. זו הייתה הערכתם של טובי הפרקליטים.

לבסוף, בכ"ד בתשרי תשס"ד הורשעו כל ראשי ערוץ 7, ובראשם אבי מורי הרב זלמן מלמד ואמי מורתי הרבנית שולמית מלמד. עימם הורשע ר' יעקב כץ (כצל'ה), קצין שנפצע קשה במלחמת יום הכיפורים, לימים חבר כנסת וראש האיחוד הלאומי. הורשע גם ר' יואל צור, קצין במילואים, ששכל את אשתו ואת בנו בפיגוע דמים ליד בית אל. עימם הורשעו חגי סגל, מנהל מחלקת החדשות הוותיק ולימים עורך 'מקור ראשון', אדיר זיק ז"ל ועוד ארבעה אנשים נכבדים.

אנחנו לא היינו מיעוט שמערכת המשפט עמדה לצידו ושמרה על זכויותיו. להפך: תוך הפרת העקרונות העמוקים ביותר של חופש הביטוי, והכבוד לכנסת ולחוקיה, מערכת המשפט כולה הייתה שותפה מלאה להפליית הציבור היהודי־לאומי.

הגירוש מגוש קטיף

סיפור הגירוש מגוש קטיף ידוע ולכן נקצר בו. מערכת המשפט, שהרחיבה את סמכותה מאוד כדי להגן על בתים ומטעים ערביים, גם במחיר סיכון ביטחוני, לא דאגה לזכויותיהם האישיות של המגורשים. היה מצופה שתדרוש לעכב את הגירוש עד אשר יהיה בית חלופי לכל מגורש בתוספת פיצוי הולם. אך כאשר היה מדובר ביהודים נאמנים, שבשם מדינת ישראל התיישבו כחוק בגוש קטיף ומסרו נפשם על יישוב הארץ - דווקא אז מערכת המשפט על כל זרועותיה שיתפה פעולה עם הפגיעה האנושה בזכיותיהם האישיות והממוניות, והסכימה לגירושם בלא לדרוש שום מענה סביר למגוריהם ולמצוקתם.

ישיבת ההסדר הר ברכה

בי"א בחשוון תש"ע שני חיילים מגדוד שמשון הניפו בעת השבעתם ליד הכותל שלט נגד השתתפות חיילים בגירוש מתנחלים. אחד מהם מישיבת הר ברכה. בשבוע שלאחר מכן כתבתי ביוזמתי ב'רביבים' כי למרות ש"לדעת רבים מבני הציבור הדתי והימני זוהי מחאה חשובה ומכובדת, וכבוד הוא להיות נמנה עם התומכים בחיילים כאלה... בפועל לא ידעתי על כך דבר". ויתרה מזו, "אילו היו מתייעצים איתי, הייתי ממליץ להימנע מכך, כי רק כאשר מחייבים חייל לסייע לגירוש עליו לסרב, אבל אין עליו חובה למחות דווקא בטקס ההשבעה". עוד הוספתי: "מן הסתם הייתי מניא אותם, מפני שיכולתי לשער שהמחאה תגרום לעוגמת נפש רבה למפקדים הישירים שלהם", אלא שבדיעבד אחר שעשו זאת, "אני מכבד את מעשיהם ומכיר בתועלת שצומחת ממחאות פומביות שכאלה".

שר הביטחון דאז, אהוד ברק, דרש שאגנה את ההפגנה ואחתום על מכתב שרבנים אחרים ניסחו נגד הפגנות בצה"ל. לא הסכמתי לחתום על כך משתי סיבות. הסיבה הקלה - סגנונו היה חריף מדי לטעמי. הסיבה העיקרית - גם אם שר הביטחון היה מורה לי לחתום על 'שמע ישראל' לא הייתי חותם. מפני שהחירות והעצמאות היא יסוד מקודש, על אחת כמה וכמה כאשר מדובר ברב, שצריך לייצג את המורשת המקודשת של עמנו, שחובה עליו לומר את האמת הפנימית שלו, ולא להתבטא בדברי תורה תחת לחץ.

בעקבות זאת הורה שר הביטחון לבטל את מעמדה של ישיבת הר ברכה כישיבת הסדר. הנזק שנגרם לנו היה גדול מאוד מכל הבחינות, ולא כאן המקום לפרטו.

בכל מערכת המשפט החזקה לא נמצא עבורי מליץ יושר. לא נמצא יועץ משפטי שיאמר לשר הביטחון שהדבר אינו סביר. היו שאף עתרו עבורנו לבית המשפט העליון, אך גם הוא לא מצא מקום להתערב בשיקוליו של שר הביטחון.

כשאנחנו נצרכנו לסעד מפני עריצות ממשלתית, מערכת המשפט הפנתה לנו עורף.

בתי האולפנה

בקיץ תשע"ב הורה בית המשפט העליון להרוס את בתי האולפנה שנבנו על ידי ישיבת בית אל וחלק מהדירות בהם נמכרו לאנשים פרטיים. לא כאן המקום להסביר את הסיבות לכך שהבנייה ביש"ע התנהלה באופן לא מוסדר, אולם ככלל, עקב לחצים בין־לאומיים התנהלה הבנייה באזורים אלו, בעידוד הממשלה, בחצאי אישורים, באופן שלאחר אישור עקרוני בנו, ולאחר מכן פעלו לאישור הבנייה.

מצב רגיש זה נוצל על ידי ארגוני שמאל. הם מצאו ערבי שטען שחלק מהקרקע שעליה נבנו בתי האולפנה שייך לו ועתרו לבג"ץ. בעלותו על הקרקע לא הובררה, אולם בית המשפט העליון ניצל את הודעת הממשלה כי "בנייה על קרקע פרטית תוסר" והורה להחריב את בתי האולפנה. נציגי הממשלה ביקשו לשקול מחדש את העניין כדי להסדיר את בתי האולפנה, אולם בית המשפט התעקש על החרבתם.

אילו דאג לזכויות הפרט, אזי במקרה שבעלות הערבי על הקרקע הייתה מוכחת, היה מורה לפצותו בפיצוי הולם, ולא להחריב את הבתים; כך נהג במקרים שבהם ערבים בנו על קרקע מוכחת של יהודים. אולם כאן לא דאג לזכויות הפרט והמתיישבים, וגרם צער נורא, ומשבר בקרב צעירים רבים כלפי מוסדות המדינה.

בימים ההם הצעתי לשר מיכאל איתן, שבא לשוחח איתי על המתח שנוצר סביב החלטת בג"ץ, שראש הממשלה יכריז שמעתה בכל עתירה שבה יוחלט להרוס בית, יבנו במקומו עשרה בתים. ראש הממשלה נעתר להצעה והכריז על כך. ביצוע הבנייה התעכב שנים - יש אומרים שזו הסחבת הרגילה שממנה סובל ענף הבנייה. בפועל, במקום 28 דירות האולפנה שנחרבו, ישנם כיום בבית אל עוד 330 בתים. נוסף על כך, החשק לעתור נגד הבנייה בוטל משנוכחו העותרים לדעת שהממשלה תאשר עשרה בתים במקום כל בית שייחרב.

עניינים נוספים בקצרה

מערכת המשפט לא שמרה גם על זכותם הדתית והמצפונית של חיילים שהמערכת הצבאית כפתה עליהם לעבור על מנהגי דתם בהשתתפות ביחידות מעורבות ושירת נשים.

ביחס לזמרים וזמרות שביקשו להופיע בנפרד, מערכת המשפט הייתה העריץ עצמו שמנע מהמיעוט את זכויותיו, ועוד הוסיפה חטא על פשע בהציגה את המיעוט כמפלה.

תיקון מערכת המשפט

השבת בתחילת פרשת השבוע נלמד את המצווה לקיים מערכת משפט ישראלית, שנאמר: "וְאֵלֶּה הַמִּשְׁפָּטִים אֲשֶׁר תָּשִׂים לִפְנֵיהֶם" (שמות כא, א). לכל הפחות, הכוונה היא שמערכת המשפט תפעל בהשראת ערכים יהודיים. עיקרון זה נזכר במגילת העצמאות, וקיבל תוקף בחוק יסודות המשפט תש"ם. אולם בפועל מערכת המשפט הפנתה עורף למורשת ישראל ולערכי הציונות, ובמקומם אימצה ערכים של תרבויות אחרות, שעם כל מעלותיהם, אינם נותנים מענה לחזון הלאומי שלנו ולבעיות המיוחדות שאיתן אנחנו מתמודדים.

לשאלות הלכתיות: [email protected]

***