זהו ללא ספק אחד הז'אנרים הנדושים, כמעט משעממים אפילו, בעיתונות הימנית. העמדת העובדות זו מול זו תוך טענה לצביעות, אכיפה בררנית או רמיסת זכויות של צד אחד בלבד הפכה לתבנית שאפשר להקליד כמעט בעיניים עצומות, רק בשינוי הפרטים הרלוונטיים בכל פעם. אבל עד כמה שהעניין הופך לקלישאתי, הרי שנראה כי בעיני מקבלי ההחלטות בזרועות האכיפה לא מדובר בעניין משעמם כלל ועיקר. הסלקטיביות שבה ננקטות פעולות כלפי אזרחים מתחדדת בכל פעם ביתר שאת, ביתר יצירתיות וביתר עזות. אולי בכלל יש מישהו שם למעלה שמוצא בכך אתגר או שעשוע מקצועי על גבם הכפוף של האזרחים.
נתחיל הפעם במראה השמאלית. אז מה היה לנו שם בשבועות האחרונים? גניבת טנק מאתר הנצחה לאומי לצורכי המחאה – לא התרגשנו: עיכוב קל של שני הגנבים בתחנת קצרין והביתה. פעמיים בשבוע נחסמים צירים מרכזיים בירושלים, בתל אביב ובערים נוספות. התנועה משותקת, פקקי ענק, זמנם של אזרחים רבים יורד לטמיון – לא נורא, אומרים במשטרה, צריך לאפשר לדמוקרטיה להגן על עצמה. השוטרים מאפשרים בשלוות נפש את החסימות ומשמשים בתפקיד של ניצבים בלבד בהצגה הגדולה. "רגע", אין מי ששואל את עצמו במשטרה, "אלו אותן חסימות כבישים שבגינן הושלכו לפני 18 שנה אזרחים לצינוק? הועלמו במרתפי השב"כ? נידונו לעונשי מאסר חמורים בבתי המשפט? ספגו מכות רצח באלות, פרשים, מכת"זיות או סתם מגפיים מסומרים של שוטרים?". אבל מי שלא מטריד את עצמו בשאלות, גם לא טורח לספק תשובות.
הלאה: מצור על בתיהם של חברי כנסת ושרים בשעת בוקר מוקדמת, נעילתם בתוך הבית, פגיעה בפרטיותם ובחיי משפחותיהם, חסימת רכבו של חבר הכנסת רוטמן, התפרעויות בתוך הכנסת, הסתערות אלימה על זכוכיות היציע במליאה – רשימה חלקית. למעט שמונה מפגינים שנעצרו לזמן קצר כשאיימו לחסום את יציאתם של השר יואב קיש וחברת הכנסת טלי גוטליב בדרכם להצבעה בכנסת מדי השוטרים נותרו מגוהצים כשהיו. הסתה מילולית מפורשת לשפיכות דמים? המחלקה המיוחדת בפרקליטות המדינה לטיפול בהסתה מפהקת בשעמום.
תמונת המראה המקוממת הזאת התחדדה השבוע עוד יותר לנוכח פשיטה משטרתית נחושה על גבול האלימה שהתרחשה ביישוב יצהר בשעות הבוקר המוקדמות של יום שני. העילה: סרטון שהפיץ דובר צה"ל ובו מתועדים ארבעה תושבי היישוב כשהם מוחים בצעקות מול חיילים. במקרה הזה, מתברר, יש מי שמיהרו לאכוף את גבולותיה של המחאה הרבה לפני הגבול שמשרטט החוק.
לקראת השעה שש בבוקר פשטו עשרות שוטרי ימ"ר ש"י על בתי משפחות ביישוב ועצרו ארבעה תושבים. השוטרים לא הוטרדו מהעובדה שהם מעירים בבהלה נשים, ילדים ותינוקות, או מעוררים חשש כבד אצל התושבים לאירוע ביטחוני בגזרה הרגישה. המשימה גוברת על הכול. התושבים נלקחו לחקירה, שניים שוחררו בתוך שעתיים, השלישי שוחרר בבית המשפט, ומעצרו של הרביעי הוארך עד ליום חמישי, היום. בית משפט השלום בירושלים דחה את בקשת המשטרה להאריך את מעצרו של החשוד השלישי, ובדיון חשף השופט את הצפצוף הארוך של המשטרה על הרשות השופטת: התברר כי המשטרה ביקשה יום קודם מבתי המשפט השלום והמחוזי להוציא צו מעצר לאותו תושב, ובתי המשפט דחו את הבקשה. משלא נענתה, החליטה המשטרה פשוט לעשות ככל העולה על רוחה ועצרה כאמור את התושב לפנות בוקר בביתו, כשהוא מובא לדיון באזיקים.
מה היה האירוע החמור שבגינו ניערה משטרת ישראל את קורי השינה ויצאה נחושה למבצע אכיפה, שהסתיים כרגיל בפיצוץ הבלון החקירתי? לפני כשבוע הוצת רכבו של ערבי בכפר עוריף שבשומרון. בצה"ל טענו כי המציתים נמלטו ליישוב יצהר הסמוך, והחלו במרדף בתוככי היישוב בהשתתפות עשרות חיילים. התושבים, שהיו עדים למהומה שיוצר צה"ל בשטחי היישוב, יצאו וביקשו למחות על כך. החיילים, מעידים התושבים, התנהלו בברוטליות ובתוקפנות, הקימו מחסומים רבים בתוך היישוב והחרימו טלפונים לתושבים שכלל אינם חשודים בקשר להצתה. גם מפתחות הרכב נחטפו לחלקם מתוך מתג ההפעלה.
התושבים, שראו את מתקפת העצבים הצה"לית, סירבו להניח לה לעבור בשקט ויצאו להתעמת קולנית עם החיילים. בדובר צה"ל בחרו לקחת סרטון המתעד ארבעה תושבים כשהם צועקים במחאה על חיילי גולני. אתרי החדשות מיהרו לשתף פעולה, והעניקו לכוכבי הסרטון כותרות שתלושות מכל עובדה וגובלות בהוצאת דיבה: פעילי ימין שהציתו רכב ערבי נתפסו בידי חיילי גולני ותקפו אותם. העובדה שאפילו החיילים בשטח לא טענו לקשר בין המפגינים ובין ההצתה כבר לא שינתה הרבה. הסרטון זכה לחשיפה רבתי גם ברשתות החברתיות, והקרקע למעצרם של ה"מציתים" ו"תוקפי החיילים" הוכשרה. המעצר, למעשה, התבסס אך ורק על תיעוד מוסרט שבו נראים תושבים צועקים על חיילים. לא ונדליזם, לא חסימות, לא פגיעה פיזית, רק הרמת קול במחאה על התנהלות ברוטלית. מישהו אמר קץ הדמוקרטיה?
טרמפ לכיוון אחד
זה התחיל בסיפורים אישיים שמוריה יאיר שמעה מנשים ומנערות. אחת סיפרה על טרמפ קבוע שנסעה איתו מהיישוב למקום לימודיה. היא הייתה דתייה שנשואה באושר, הנהג בטרמפ הקבוע היה גם הוא דתי ונשוי באושר, שניהם בשנות השלושים העמוסות של חייהם. בפועל לא קרה שם כלום, שיתפה האישה, אבל הבנתי מה יכול היה לקרות. הם היו שם לבדם, בנסיעה שקטה של שעה לפחות לכל צד, חלקה בשעות הלילה. ברקע אין רעשי ילדים, כביסה, שטיפת כלים. רק שניהם בשיחות מתמשכות ורגועות. השיחות הללו הולידו בליבה פינה חמה לנהג: "הייתי חושבת על משהו באמצע השבוע, ואומרת לעצמי שאספר לו בטרמפ".
אחר כך יאיר העמיקה חקור, וגילתה עד כמה התופעה נפוצה. "בעיקר במקומות עבודה יש קשרים שהחלו בשיחות בפינת הקפה ונגמרו בפירוק בתים. אנשים לא מבינים כמה בקלות אפשר להיכנס למעורבות רגשית". בשיעורים שהעבירה לנשים ולתלמידות אולפנה על מסילת ישרים עלתה הסוגיה של דיבורים מיותרים ומחירם: "ראיתי עד כמה יש חוסר הבנה לכך שדיבור שלא שמים לו גבולות יכול להפוך לקשר". כך למשל סיפרה מישהי בשיעור כי היא חיכתה זמן רב לטרמפ, וכשסוף סוף עצר לה גבר היא אמרה לו באנחת רווחה נרגשת: "וואו, אתה מציל אותי! אתה לא מבין כמה שעות אני פה". "הסברתי לאותה בת שהיא לא יכולה לדעת באיזה מקום נפשי היא פוגשת כעת את אותו גבר, והמילים שלה יכולות להרחיב לו את הלב. היא לא יודעת מה זה עושה לו". כך השיבה גם לאישה אחרת, שטענה: "מעצבן אותי שהשכן שבא לבקש ממני כוס סוכר לא מסתכל עליי". יאיר הסבירה: "תחשבי כמה כיף לאשתו לדעת שהוא חוזר הביתה ואין לו בראש מחשבות על השכנה".
החשיפה לחוסר המודעות גם בתוך הציבור הדתי לגבול הדק בין דיבור ענייני לשאינו כזה, והנזק שהדבר עלול לגרום, הולידה אצל יאיר רעיון לתסריט שהתבשל אצלה קרוב לשנתיים. במשך שנים עסקה יאיר, תושבת נווה צוף, בהוראת לימודי קודש ועבודת נפש לקבוצות נשים ובנות ברחבי הארץ. לאחר שחצתה את גיל 50, והיא כבר אמא וסבתא, החליטה להגשים חלום ולפנות ללימודי קולנוע. כמי שמגדירה את עצמה "עובדת אצל ה'", בחרה בבית הספר לקולנוע יהודי ביד בנימין, שהאוריינטציה התורנית שלו תאמה את ערכיה וגבולותיה. היא למדה שם שנתיים, ובסיומן היו באמתחתה כבר שלושה סרטים קצרים, אחד מהם אף זכה במקום הראשון בתחרות 'אמפרואקשן' שהתקיימה בסינמטק תל אביב. כיום היא מרצה בבית הספר בתחום כתיבה יהודית יוצרת ותסריטאות.
כאמור, התסריט כבר בעבע בתוכה, יחד עם תחושת השליחות שמאחוריו, אבל כסף - אין. יאיר לא התייאשה, ולאחר שחברה למפיק משה אלפי פנתה לרשתות החינוך הדתיות וביקשה מהן מימון. "אומנם אני נמצאת מולך לבדי", אמרה לאחד מסמנכ"לי הכספים של הרשתות, "אבל נמצאות איתי עכשיו כל הבנות שלא ייפגעו בזכות הסרט". הסיוע התקבל והצילומים יצאו לדרך, עם הצלם יואב לנדאו והעורך אריק קאופמן.
15 דקות הצפייה ב'הטרמפ' מהודקות ומדויקות, עשויות היטב ומחזיקות את הצופה במתח עד הסוף אפוף הרמז. אור, בת השירות הלאומי (אליה אלישיב), חוברת לטרמפ קבוע שלוקח אותה מדי יום ראשון אל מקום השירות שלה בחדרה. בנסיעה המשותפת הארוכה מהיישוב לחדרה נרקם אט אט קשר עדין בין אור לנהג (ארז שדיאור), נשוי צעיר וחביב בן 28, אב לשני ילדים. התסריט והצילום מקפידים מאוד ובמתכוון לא לחצות שום גבולות הלכתיים, ועבודת העריכה המדויקת והמושקעת יוצרת היטב את הבנת הרגשות שמתחת לפני השטח בסצנות מינימליות ומרומזות. בדיוק את הגבול המעורפל שעולה בחלל הרכב בין הצעירה לנהג יאיר רוצה להמחיש לצופים, ואולי בעיקר לצופות. אין שום איסור תורה, אין קו הלכתי שנחצה. לכאורה הכול כשר, אבל שום דבר בסיטואציה הרגישה הזאת אינו גלאט. והמדרון הזה, כפי שמלמדת סצנת הסיום, חלקלק יותר מהמשוער.
יאיר כבר החלה להקרין את הסרט לפני מספר קהלים מצומצם, והיא מתכוונת לפרוץ איתו אחרי פורים לקהל הבנות והנשים באולפנות, במדרשות, בנות שירות לאומי וגם נשים בוגרות. התגובות עד כה הביעו הזדהות עמוקה עם הסיטואציה והמסר, עד כדי כך שיאיר מתארת כי בנות שצפו בסרט רצו לצעוק לגיבורה תוך כדי: "תעצרי, שימי לב מה קורה כאן!". גם מחנכים ומחנכות ציינו את הכלים החשובים שבנות יכולות לקחת לחיים מהסרט, בעיקר לקראת היציאה לשירות הלאומי. אגב, מציינת יאיר, הצפייה חשובה לבנים וגברים לא פחות מאשר לבנות, שני הצדדים צריכים להיזהר מפני גלישה מסוכנת מהענייני לרגשי. "המטרה שלי היא לשלוח בנות לשירות לאומי כשהן יותר מוכנות. הן יוצאות מהבית כל כך תמימות. הן חושבות: אז דיברתי איתו קצת בדרך, מה קרה? וזה לא רק בשירות הלאומי. במקומות עבודה, בטרמפים, בקהילה – בכל מקום צריך לדעת שאם יש דיבור לא תכליתי בין גבר לאישה זה יכול להגיע למקומות אישיים".
יאיר מלווה את הסרט בשיח עם הצופות ובתובנות שלה לאחר מכן. הפתרון מבחינתה הוא קודם כול הגברת המודעות לבעיה, מודעות שהסרט מעורר היטב. המודעות הזאת לדעתה גם תעניק לבת את הכוח להציב את הגבול לנוכח הצעה לא נוחה מבחינתה שתקבל מאותו עמית לשיחה. "אני מאמינה שצריך לדבר עם הדור בשפה שלו, שהיא סרטים", מסכמת יאיר, "ואני רואה לעצמי זכות לדבר את השפה הזאת בדרך יהודית".
לתגובות: Hagitr72@gmail.com
***