תיאטרון באר שבע, הפך בשנים האחרונות למראה לחברה הישראלית במגוון הצגות שהוא מעלה. עכשיו בהצגה החדשה והמעניינת שלו 'שיעור' הוא מביא הצגה חדשה ואקטואלית מתמיד שהיא למעשה דרמה מטלטלת על הילדים שהיינו, והמבוגרים שהפכנו להיות.
יוסי ושרית, הפרודים מזה חצי שנה, מוזמנים לפגישה חשובה בבית הספר של בנם בן התשע, שון. בפגישה עם אורי, המחנך שלו, יוסי ושרית מתוודעים לכך ששון מתקשה בכיתה בזמן האחרון. כישורי הקריאה והכתיבה שלו מעוכבים לעומת שאר הילדים והתנהגותו נעשתה אלימה.
אורי מציע להפנות אותו לפסיכולוג חינוכי לקבלת לימודי העשרה, אבל ההורים שמעולם לא אהבו את בית הספר או את המורים לא מתלהבים מהפתרון. המפגש שמתחיל באווירה טובה, מסלים והופך להיות אירוע טעון וטראומתי עבור ההורים והמורה כאחד.
"שיעור" זוהי דרמה נוקבת המאמתת אותנו עם הקושי לצאת מהדרך הסלולה בה נועדנו ללכת. הגם כשלא תמיד המילים המושמות בפי השחקנים לא נעימות לאוזנינו, זה פשוט חלק מהוויה הישראלית לצערנו.
הבימאית תמר קינן מספרת לנו על רעיון ההצגה: "הייתי תלמידה גרועה. אף פעם לא הבנתי את ההיגיון בלהכין שיעורי בית, במקום להתכונן למבחנים העדפתי לקרוא ספרי בלשים וחלמתי בשיעורים.
בכיתה ו' המורה כתבה בתעודה שלי: 'התלמידה מרוכזת בשיעורים אבל לא בנושא הנלמד'.
הייתי מחביאה פתקים שנשלחו הביתה ומזייפת את החתימה של אמא שלי, ובימי הורים הייתי יושבת מכווצת בלב הולם וידיים מזיעות, יודעת שבקרוב אפגוש את המבט המאוכזב בעיני הורי.
זה היה ממש מזמן. עכשיו אני אמא בעצמי, ופעמיים בשנה אני מוצאת את עצמי יושבת על כסא קטן ממידותי, מחכה בלב הולם וידיים מזיעות לשמוע מה יש למורה להגיד על הבן שלי.
חבר טוב, מורה עם ותק לא מבוטל במערכת החינוך הממלכתית, אמר לי שלמרות שבכיתה עירונית ממוצעת לומדים 30-40 תלמידים, מורה מחנך מתמודד עם 120: ה-40 שלומדים בכיתה ועל כל אחד מהם זוג הורים שמביאים איתם את הזיכרונות, הטראומות והדפוסים מהשנים שבילו בבית ספר.
בהצגה "שיעור", כשיוסי ושרית נכנסים לכיתה של שון, בנם בן ה-9, הם לא יכולים להימנע מלהשליך את ההיסטוריה הפרטית שלהם על אורי, המורה חדור המוטיבציה. מהרגע הזה, של המפגש הראשוני עם מי שמבלה עם בנם כמה שעות טובות כל יום, כל אחד מהם מצליח לדרוך על כל מוקש אפשרי, ולמרות ששלושתם רוצים יותר מכל את טובתו של שון– הם לא מצליחים לנער מעצמם את תחושות האיבה והאשמה. המפגש ביניהם הוא לא רק בין הורים ומורה אלא גם בין רקעים חברתיים שונים, ומאוד קשה להשתחרר מהמחשבה – האם הרצון של מורה מרקע "פריבילגי" לעזור לילדים מרקע סוציו-אקונומי נמוך יותר לא הופך אותו למתנשא מעצם ההגדרה?
כל אלה הופכים את כיתת בית ספר היסודי שבה מתרחשת ההצגה לזירת התגוששות עקובה מדם, שבה כל אחד מהצדדים בטוח בצדקתו ונלחם עליה עד לרגע האחרון. זה נורא, זה מצחיק וזה קורע את הלב.
מערכת החינוך תמיד הייתה ותמיד תהיה מוקד למאבקים – פוליטיים, חברתיים, כלכליים. זה קורה בגלל החשיבות העצומה שלה לבניית הזהות שלנו גם כחברה וגם כיחידות ויחידים בה. כולנו היינו פעם חלק מהמערכת הזאת, לכולנו יש היסטוריה שקשורה בה, ולכן לכל אחת ואחד מאיתנו יש קצת כוח לשנות ולשפר. אני מקווה בכל ליבי שההצגה הזאת תשפוך אור על פינות לא מוכרות ותעורר בכם מחשבות, רגשות וזיכרונות.
שעה ועשרים דקות מהנות ומלמדות.חשוב שכל הורה והורה יצפה, יפנים ויפיק לקחים.