בתוך שבועיים הספיקו מתנגדי הרפורמה המשפטית לנהל מצור על מספרה תל אביבית, להתפרע בכניסה למשרדי קהלת, להתפרץ לאיילון פעמיים באמצע יום עבודה ולהתכתש עם שוטרים, לשבש את הפעילות בנתב"ג ועוד היד נטויה.
יש לי הרבה מה לומר על הבכיינות של המפגינים ונציגיהם בתקשורת, על הסיקור הדרמטי שמלווה את רגעי כניסתה של המכת"זית לאירוע ("עודד, אנחנו רואים את המכתזית נעה דרומה, כרגע היא במרחק של קילומטר ושלוש מאות מטר מהמפגינים.
נמשיך לעקוב צמוד ולדווח"), על היחס העודף שהם אפילו לא מודעים לו (תזכורת נאה לד"ר אבישי בן חיים ולרעיון ההגמוניה הלא מודעת מבית מדרשו של גראמשי) ועל הנציגות הפוליטית המבולבלת והמפוחדת שלהם.
אבל אני מעדיף לפתוח בניסיון לאבחן את התהליך שעובר על אותה קבוצה, אליטה שמאבדת את כוחה ונאבקת לשמר את המעוז האחרון שלה - השליטה במגדל השן הירושלמי. כי זה מזכיר לי נשכחות.
לבטח אתם זוכרים את אירועי "הפלג הירושלמי", בהם ניהלה קבוצה קטנה וקנאית של מפגינים חרדים מאבק איתנים ב"גזירת הגיוס", תוך חסימת כבישים וזעקות שבר, עימותים עם שוטרים, מעצרים ומכת"זיות, בואש ושבירת עצמות.
מה שאתם אולי לא יודעים, הוא הרקע: זמן קצר מאוד לפני כן, היו אנשי "הפלג הירושלמי" הקבוצה השלטת ביהדות החרדית כולה. אנשיהם היו בעלי הבית של הביטאון הליטאי 'יתד נאמן', הם היו הדמויות הבולטות בחצרות רבני דגל התורה. על פיהם ישק דבר.
ואז התחולל מהפך, לא נלאה אתכם בפלאי הפוליטיקה החרדית, השורה התחתונה היא שחברי הפלג הנ"ל הודחו מעמדות הכוח שהחזיקו בהם. וכמו שאתם יכולים לתאר לעצמכם, הם לא כל כך אהבו את זה.
בתחילה, הייתה להם אהדה ציבורית רחבה. אני זוכר את רבים מחבריי, בתקשורת ובכלל, משוכנעים שנעשה להם עוול, שסתם פגעו בהם, שאולי בעצם הם צודקים.
אבל אז הם עשו שתי טעויות אסטרטגיות קשות: הם התחילו לחסום כבישים, והם זלזלו במנהיגות התורנית החרדית. בתוך שנה שנתיים הם הפכו לקוריוז נידח, קבוצת שוליים שאיש לא מתייחס אליה ברצינות יתירה, והסימפטיה כלפיהם התנדפה כלעומת שבאה.
ההשוואה ל''פלג התל אביבי'' מזדקרת מאליה: גם כאן מדובר באליטה שמאבדת את מוקדי הכוח, וכעת עשויה להיזרק מהמרכזי שבהם. גם כאן, היא מערערת על הלגיטימציה של הנהגת המדינה ובד בבד פונה לחסימות כבישים ולהתנהלות שפוגעת בחיי היומיום של האזרחים. וגם כאן, אם אני צריך להמר, היא מתחילה לאבד גובה ולאבד תמיכה.
כי רוב רובם של האזרחים, אולי מסתייגים מחלק כזה או אחר של הרפורמה, מוחם אולי נשטף מפחדים על הכלכלה שאו-טו-טו מתרסקת ועל החרם הבינלאומי הצפוי לנו, הם משוכנעים שצריך לעשות הכל כדי למנוע קרע בעם ואפילו אם מדובר בויתורים כואבים, אבל כל זה נכון עד לרגע שהם תקועים ברמזור.
הישראלי מן השורה, מאבד את שלוותו (ובצדק) כשהפקק היומיומי הופך עוד יותר בלתי נסבל. כשהדרך לעבודה מתארכת בעוד חצי שעה, כשהוא מאחר לפגישה חשובה, כשהגננת מתקשרת זועמת ולא מוכנה עוד פעם להישאר עם הילדים. אז נמאס לו, וזהו.
ומילה על היחס המלטף, כי באמת שאי אפשר בלי: הייתי וסיקרתי לא מעט הפגנות של הציבור החרדי, מקרוב ומרחוק. אני זוכר שכונות חרדיות שלמות מסריחות מבואש, אני זוכר שוטר יורה בנשק חי באוויר כשהוא מוקף בזאטוטים בני ברקים סקרנים, אני זוכר סוסים בועטים במפגינים בבר אילן, אני זוכר תיעודים אינספור של שוטרים משליכים עוברים ושבים חרדים, אני זוכר רימון הלם שנזרק על ילדה ועל עגלת תינוק במאה שערים.
כשאתם מתבכיינים על זרזיף דקיק של מי מכת"זית, כשאתם מוכי הלם משוטר שהעז "לגלות אגרסיביות" מול מפגין שחסם את הציר המרכזי של מדינת ישראל, אתם רק מפגינים כמה אתם מנותקים, עד כמה אתם מפונקים. פריבילגים.
מי ששתק כשמפוני ההתנתקות חטפו מכות, מי ששתק כשפצעו את הקצינים המוערכים איתם ואלדד בעמונה, מי ששתק כשפגעו במיעוט החרדי פעם אחרי פעם, מי ששתק כשחבטו בבני העדה האתיופית, איבד את הזכות לצפות להזדהות ציבורית כשהוא עצמו חוטף.
אברהם (אבי) גרינצייג הוא יועץ אסטרטגי ופרשן פוליטי