תחת הכותרת 'מדורת השבט' התקיימו ביום שישי האחרון במתחם הסינמה סיטי בראשון לציון מספר מפגשים סביב עשייה ביטחונית לאורך שנותיה של ישראל. אחד המפגשים התמקד במבצעים להעלאת יהודי אתיופיה, ועליו שוחחנו עם מנחה המפגש, חוקר המודיעין והמורשת, סא"ל במיל' גדעון מיטשניק.
בראשית דבריו מעיר מיטשניק כי התופעה בה קהיליית מודיעין עוסקת בהעלאת אנשים לארצם ולעמם היא תופעה יחידאית שאינה מוכרת בהיסטוריה של גופי המודיעין בעולם, אך בישראל העלייה והביטחון, ומאידך המודיעין, כרוכים זה בזה והדברים החלו עוד בימי המוסד לעליה ב', הסוכנות ופועלה, ההעפלה ועוד.
עוד ציין את המורכבות החברתית והדתית שהייתה כרוכה בהעלאתם של יהודי אתיופיה לישראל, סוגיה שהייתה קשורה בשאלת 'מיהו יהודי' שהעסיקה ומעסיקה את אזרחי ישראל מזה עשרות שנים.
בכנס עלו סיפורים ותובנות ממבצע אחים, מבצע שלמה ומבצע שלמה, מבצעים שהחלו בראשית שנות השמונים לאחר עלייתו של בגין לשלטון וההנחיה שהעביר למוסד להתמקד בהעלאת יהודים ארצה. המוסד ביצע את המשימה בשיתוף פעולה עם הסוכנות, סייענים שונים, גופים כדוגמת 'אורט' ואף ממשלות זרות ובראשן הממשל האמריקאי.
מיטשניק מספר כי כאשר הגיע לסינמה סיטי למפגש המדובר ראה בפתח המבנה שומר מיוצאי אתיופיה. כששאל אותו אם עלה לארץ או נולד כאן, השיב לו השומר שהוא עלה ברגל ובהמשך בטיסה לישראל בדיל 12, בשנת 84'. מיטשניק מצידו ביקש את השומר להיכנס למפגש עצמו כמעין סגירת מעגל.
במפגש היו "רס"ן במיל' בני גושן שעלה מאתיופיה ב-86' כילד בן 6, יולה ריטמן שהייתה לוחמת המוסד, ניהלה את כפר הנופש לצוללנים שהמוסד הקים לחופי הים האדום כעמדה קדמית עבורו, מה שיאפשר העלאת יהודים דרך הים, ואלוף משנה במיל' ישראל בן חיים שהיה מפקד טייסת הקרנפים שהייתה שותפה להעלאת הרבה יהודים מאתיופיה דרך סודן וכולל חילוץ אנשי המוסד באפריל 85'". שלושת אלה העניקו במהלך המפגש שלוש זוויות מרתקות לאותה פרשה של העלאת יהודי אתיופיה. מיטשניק מרחיב ומספר מתוך דבריהם של השלושה:
"יחד נחשפנו להרבה מאוד סיפורים על ההיבטים המבצעיים והאנושיים של המסע הזה. בני גושן סיפר על חמישה חודשים מסויטים שבהם יוצאות משפחות שלא מלוות על ידי אנשי מוסד אלא על ידי מדריכים מקומיים, רשת של מדריכים שהוקמה על ידי יהודי אתיופיה, ובחשאי מודיעים למשפחת להתרכז יחד. המשפחה שלו יוצאת, 11 נפשות, מתלווה לעוד משפחות בדרך לירוזלם עם החלום להגיע לארץ בלי לדעת הרבה על ישראל".
"בחמשת החודשים הללו הם עוברים קשיים כמו חוסר במים, מחלות, טיפוס של נשים קשישים וילדים על הרים תלולים. חלקם לא שורדים את המסע ורבים מתים תוך כדי המסע. לפחות 4000 מתו במסעות הקשים הללו. היו מאות מסעות כאלה בדרך למחנות הפליטים בסודן. הם הולכים ומתמודדים עם קדחת, עם שבטים מקומיים שדורשים כופר או חוטפים אנשים והורגים. הם מתמודדים בגבורה עם הקשיים". בני גושן מספר על שני הוריו שלו שעמדו למות. מישהו מבני המשפחה פונה לשני הסודנים שמלווים אותם, מראה להם טרנזיסטור שהיה אתו ומבטיח שאם יביאו את האב והאם בחיים יקבלו טרנזיסטור, ואם לא דמם בראשם.
בני הוסיף וסיפר גם על נס הצלתו שלו כאשר מעבר לכך ששרד את המסע, הוא גם ניצל מקבורה לאחר שנחשב כמת בעקבות הקדחת בה לקה. בדרך כלל נהוג היה לקבור את המתים מקדחת בצד הדרך. אותו העמיסו על חמור שברגע מסוים הריח מוות ושעט לעברם בצימאונו. תוך כדי דהירתו עבר החמור שעליו בני החולה דרך עץ שיטה. בני נתפס בענפיו הקוצניים כשהוא שותת דם. בני משפחתו היו משוכנעים שהוא מת ובחרו לקוברו אך דודתו ביקשה שישטפו אותו לפני הקבורה, כששטפו אותו הוא התעורר, רגע לפני שנקבר בחיים.
"יולה שלא הייתה לוחמת מוסד, הייתה דיילת בת למשפחה דוברת גרמנית, למדה ארכיטקטורה בצרפת, ובגיל עשרים ומשהו היא מדריכת צוללנים באילת וקוראים לה לראיון עם דני לימור, מי שהיה אחראי על המבצע מטעם המוסד. הם הגיעו אליה כי רובי, השותף שלה, היה איש מוסד", מספר מיטשניק.
התכנית הייתה להקים כפר נופש לצוללנים בתיאום ובשיתוף פעולה עם ממשלת סודן שהייתה זקוקה לכספי תיירים לקופתה הריקה. הכפר הוקם על כפר נטוש ויולה ניהלה אותו תוך הבנה שחלק מהבאים לנפוש הם אנשי שירותי הביטחון הסודניים המבקשים לרחרח ולדעת מהמתרחש באמת בכפר. תוך כדי כך הגיעו לכפר תיירים אירופאים רבים שהתרשמו ממסע הפרסום שנעשה לקידומו של המקום.
הממשל הסודניי משוכנע שמאחורי הכפר עומדת חברת תיירות שווייצרית. מעת לעת היו מבריחים מקומיים מדווחים לה על כוונת השלטונות לפשוט על הכפר ולבצע בו בדיקות וכך היה באפשרותה להיערך בהתאם. כאשר נעצרו בתואנה כזו או אחרת של חשד להברחות, נהגו בהם אנשי השב"כ המקומי בכבוד ובאדיבות. כך פעל כפר הנופש במשך שנים.
"באחד המקרים יש אירוע של יריות כי כוח סודני שמגיע לחוף נתקל בפעילות במקביל להעברת יהודים לספינה של חיל הים עם כוח של שייטת 13. את היהודים מחביאים. יוצא אליהם דני לימור וצועק עליהם שהם מפריעים לתיירים שבכפר ופוגעים בכלכלה הסודנית", מספר מיטשניק.
עוד הוא מתאר את המסע הנוסף שהיה על היהודים לעבור ממחנות הפליטים של דרום סודן, מרחק של כ-1500 קילומטרים עד לכפר הנופש. "ברוב המקים מעמיסים כמאה או מאה חמישים בני אדם על משאיות שהקיבולת בהן היא של כמה עשרות. באחד המקרים משאית קרסה והתפרקה בעקבות המשקל. מחביאים את העולים במקומות סמוכים ומדלגים אותם משם".
עוד עלה במפגש סיפורם של הטייסים שהובילו את המבצע. לאחר שנראה היה שקצב העלאתם של היהודים אינו מספיק ורבים מתכנסים במחנות הפליטים מוחלט לעבור מהנתיב הימי לנתיב אווירי. "חלק מהמבצעים מתרחשים משדה התעופה בחרטום. יש מעורבות של השלטונות בחלק מהמקרים. מאפשרים העלאה של היהודים תמורת כספים ומאפשרים טיסות של חברת תעופה בלגית של יהודי שתורם את הטיסות לטובת הפעילות. בהמשך גם המבצע הזה נפסק ועוברים לפינוי בהיקף רחב וצריך לאתר שדות תעופה. בשלב הראשון משתמשים בשדה התעופה של הבסיס הבריטי הנטוש בקרתגו. מסיעים את הפליטים שם, אבל בהמשך מישהו מניח סלעים ומתעורר חשש שהם התגלו ומחפשים במדבר מנחתים חלופיים".
נמצאים כמה נקודות שניתן להנחית בהם הרקולסים. "אל"מ ישראל בן חיים מספר על המבצעים הללו שמתבצעים בפרק זמן קצר מאוד שבו ניתן להישאר על הקרקע. לוחמי שלדג מאבטחים את העולים שבתוך 15 דקות יוצאים לדרך. רבים לא ראו מטוס מעולם והם חוששים מציפור הברזל. באחד המקרים אישה חששה כל כך והיא מתחבאה בסבך ומגלים אותה רק אחרי שהמטוס ממריא".
לאחר ההפיכה בסודן גובר החשש במטה המוסד לשלומם של אנשי הצוות שבסודן ומחליטים לפנות אותם. מפקד המבצע יוצא לסודן, הוא מאותת לישראל בן חיים שיהיה ערוך ודרוך. למרות התחושה של אנשי המוסד שלא נשקפת להם סכנה, במוסד מתעקשים על פינוי בגלל חילופי השלטון ומתלבטים אם עדיפים מסוקים או הרקולסים שזמן הטיסה שלהם הוא מחצית. ההעדפה היא למטוסים מהסיבה הזו וישראל בן חיים יוצא עם ההרקולס לסודן. הוא לא יודע איפה הוא ינחת. הוא רק יודע את מרחב הגזרה ומקום הנחיתה נקבע על ידי הצוות תוך כדי תנועה. הוא אומר 'מי שלא ידע חושך סודני לא ידע חושך מימיו'. מפקד המבצע עם הצוות שלו יוצאים בשתי טויוטות מכפר הנופש אל המרחב שבו הם אמורים לחפש את המנחת שאמור להציל את חייהם. הקשר ביניהם נעשה דרך מכשירי מוטורולה. אנשי המוסד מתקשרים באמצעותו עם הטייס. בהברקה של רגע הוא מתחזה לאנגלי כשהוא מדבר במוטורולה ומבקש להדליק אורות בחניה. הם מדליקים את אורות הטויוטות משני הצדדים, ולאורן נוחת ההרקולס בלב המדבר ולתוכו נכנסים אנשי המוסד עם הציוד החשאי ובתוך חמש דקות הם ממריאים".
מיטשניק מספר על מפגש מרתק ומרגש שבו עלו הסיפורים והזיכרונות ומביע תקווה שאירוע שכזה "ייתן חשק לאנשים להכיר את הסיפורים ואת המורכבות של העלאת יהודי אתיופיה, מעבר למורכבות ולסכנות אלא בהיבט הגבורה של היהודים עצמם ששרדו את המסע הזה". בהקשר זה הוא מזכיר את דרך קליטתם הלקויה והכושלת של היהודים מאתיופיה שנשלחו לפריפריה וחוו גזענות לאורך שנים. בני גושן סיפר על חוויותיו כנער שהתבייש להתגייס לחיל האוויר ואף מפקודיו בצבא ספג גזענות. "הוא שאל את עצמו את השאלות מדוע ישראל, שביצעה מבצעים יוצאי דופן ומסכני חיים בשילוב כוחות, בסופו של דבר העלאת יהודי אתיופיה ברמת הקליטה הייתה הרבה פחות מכישלון. ישראל צריכה לבחון את עצמה ולשאול איך אחרי הלקחים מקליטת העלייה בשנות החמישים לא ידענו לקלוט נכון, היערך נכון ולחבק את העולים מאתיופיה שהוכנסו לגטאות כפי שבני אמר 'היינו בגטו ואנחנו עדיין בגטו. הגטו עדיין כאן למרות שרבים מהם הגיעו לתפקידים בכירים. הם חלק מהאנשים השקופים למרות הכול".