"כל מה שעשיתי היה למען טובת הילד שלי", כך הצהירה מינדי לוין, אמו של הילד הטרנסג'נדר מבית הספר הדתי בגבעת שמואל, בריאיון שערכה עימה דנה וייס בחדשות סוף השבוע.
האם, שעד כה שמרה בקנאות על פרטיותה ופרטיות בתה, יצאה בשבועות האחרונים בפנים גלויות בכמה ראיונות בערוצי הטלוויזיה הגדולים.
בכתבה ששודרה בחדשות סוף השבוע היא תיארה את ההעדפה של בתה כבר בגיל שנה וחצי ללבוש את הבגדים של שני אחיה הגדולים, ובגיל שלוש וחצי לשנות את זהותה המגדרית: "ידעתי שהוא בטוח בזהות המגדרית שלו, כי הוא לא אמר לי 'אני רוצה להיות בן', אלא 'אני בן'. כלומר, הוא כבר החליט". לאחר אמירה זו של בתה, למרות גילה הצעיר מאוד, מינדי שיתפה כי היא בחרה ללכת עם רצון הילדה להפוך לבן ולא למנוע זאת ממנה. "לא חשבתי שזה מוקדם למישהו לדעת מה המגדר שלו", הצהירה.
לא מדובר בתופעה מולדת
ד"ר טל קרויטורו, דוקטור לעבודה סוציאלית, שחוקרת את נזקי אידאולוגיית המגדר לאורך שנים, הודפת את הטענה כי ילדים יכולים לקבל החלטות בלתי הפיכות בנוגע לטיפולי המרה מגדרית כבר מהגיל הרך, ומאמינה כי חשיפה של ילדים למסרים של התאמות מגדריות עלולה להשפיע עליהם לרצות בעצמם באפשרות זו.
ד"ר קרויטורו מוטרדת מההשפעה שיש לתכנים שהועברו בשידור הריאיון הטלוויזיוני עם אמה של הילדה הטרנסג'נדרית מגבעת שמואל: "בשנת 2013 השכיחות לדיספוריה מגדרית (אי נוחות מגדרית – ר"ג) הייתה אחת ל־10,000 בקרב בנים ואחת ל־30 אלף בקרב בנות, כפי שפורסם במדריך הפסיכיאטרי DSM. כיום יש קפיצה של אלפי אחוזים בפנייה למרפאות מגדר לקטינים בחו"ל. בישראל, למרבה הצער, לא מפרסמים נתונים של מגמות העלייה. מצב כזה מעורר את השאלה האם מדובר במצב מולד, ובמיוחד כשכל המחקרים שבדקו את זה מלמדים שאצל רוב הילדים הדיספוריה המגדרית חולפת מעצמה בתוך כמה שנים אם לא יקרו שני הדברים הבאים שפוגעים בסיכויי ההחלמה: האחד, לתת לילד בלוקרים שעוצרים את גיל ההתבגרות. והדבר השני, לעשות לילד מעבר חברתי, שמשמעותו לבוא לילד ולומר לו: אנחנו נתייחס אליך כבן המין השני ומעכשיו ניתן לך שם ולבוש ומראה של המין השני".
השלכות המעבר החברתי, טוענת ד"ר קרויטורו על סמך המחקרים הללו, הן דרמטיות לילד. "אומרים לילדה אתה בן, אבל הגוף שלה הוא של בת, וכדי להכיל את הניגוד הזה היא צריכה להתנתק מהגוף שלה. זו מצוקה נפשית הולכת וגוברת. לכן מעבר חברתי לטווח הבינוני והארוך דווקא מחמיר את הדיספוריה המגדרית". והנתונים מטרידים אפילו יותר, אומרת ד"ר קרויטורו: "במחקר שבחן את השפעת המעבר החברתי על סיכויי ההחלמה אצל ילדים עם דיספוריה מגדרית, רק שניים וחצי אחוזים מאותם ילדים החלימו מדיספוריה מגדרית בתוך חמש שנים, בניגוד למחקרים קודמים שמצאו סביב כ־80 אחוזי החלמה מדיספוריה מגדרית ללא מעבר חברתי. הפער הוא עצום. ומכאן שהמעבר החברתי ממש מאיין את סיכויי ההחלמה".
ד"ר קרויטורו מבקשת לתמוך בהורי הכיתה מגבעת שמואל שהביעו קול מחאה מתוך חשש כן לילדיהם: "מדובר בהדבקה חברתית רעיונית. במציאות הרי אי אפשר לשנות מין, אבל הילדים מבחינתם סומכים על המבוגרים, ואם הם רואים שהמבוגרים אומרים שזה אפשרי אז השקר הזה פשוט מופץ הלאה ומשוכפל עוד ועוד. כשהם רואים מבוגרים שמתייחסים לילדה בכיתה כאילו היא בן ומבוגרים שתומכים ברעיון הזה נוצרת הדבקה חברתית. ואם אנחנו כמבוגרים לא נגן על הילדים שלנו מפני הרעיונות הרעילים הללו - הם יתפשטו בקרב ילדים נוספים כאש בשדה קוצים", היא מזהירה.
בריאיון אמרה האמא שהבת שלה הייתה בטוחה בזהות המגדרית שלה, כי היא אמרה בצורה ברורה: "אני בן".
"ילדים אומרים בגילים האלו גם 'אני סוס' או 'אני אסטרונאוט'. הילדים אומרים כל מיני דברים מכל מיני סיבות, וכדאי שהמבוגרים יבררו את הסיבות כדי להבין מה קורה ואיך הם יכולים לסייע ולתמוך בילד. אבל גיל שלוש או גיל חמש או בכלל אצל קטינים זה לא גיל שהדעת מיושבת עד כדי כך שאפשר להעלות אותם לבקשתם על מסלול טיפול המרה מגדרית בלתי הפיך. זה לא סביר. תפקיד ההורה הוא לתווך לילד את המציאות".
אז מה כן אומרים?
"לומר: את בת שמרגישה כמו בן וזה בסדר, זה קורה לעוד להרבה בנות בגילך. בואי נחכה ונראה מה קורה עם זה עם השנים. ילדים אומרים כל מיני דברים, והדבר הראשון שצריך לעשות הוא להבין מאיפה זה נובע. אבל זה בוודאי לא אומר שיש לה את הגוף הלא נכון, וזה בטח לא אומר שצריך לשים אותה במסלול של הסללה דרך מעבר חברתי משמר דיספוריה לסירוס, הורמונים וכריתת איברים".
ד"ר קרויטורו מדגישה כי כאשר מסייעים לילדים שמתמודדים עם דיספוריה מגדרית באמצעות תמיכה ואהבה ללא אשרור רעיונות כמו "יש לי גוף לא נכון" או "אני בן המין השני", אזי שיעורי ההחלמה מדיספוריה מגדרית צפויים להיות גבוהים. "יש לשקף לילד את ההרגשה, אבל להסביר לו שזו הרגשה ולא המציאות הביולוגית. אני לא מבינה לאן נעלם כל הידע הפסיכולוגי־התפתחותי בחינוך ילדים ברגע שהילד אומר שהוא חש אי נוחות עם מינו או מביע רצון להיות בן המין השני. כאילו זו מובלעת שמתקיימת בעולם מקביל, שבו כל מה שילד אומר הוא בהכרח קבוע לשארית חייו", היא מתקשה להבין. "הילד אמר שהוא מרגיש משהו? רואים איך אפשר לעזור לו ומשקפים לו את המציאות. תפקיד ההורים הוא לסייע לילדיהם להבחין בין רגש לרצון ובין פנטזיה למציאות", היא פוסקת.
ובניגוד לטענות, אומרת ד"ר קרויטורו, כמה שנים לאחר השלמתם של טיפולי ההתאמה המגדרית הלא פשוטים, רמת ההתאבדויות נמצאה דווקא גבוהה ביותר. "משתמשים בנרטיב של אובדנות ומפחידים הורים: אתם רוצים ילד טרנס חי או ילדה מתה - כשבפועל אין ממצאים שתומכים בנרטיב הזה של התאבדויות, ומעט הממצאים הקיימים מלמדים בדיוק ההפך", היא מציינת. "מחקר שבדי שבדק התאבדויות בקרב מי שעברו ניתוחי המרה מגדרית מצא שכמה שנים אחרי התהליכים לשינוי מין מספר ההתאבדויות מזנק לפי 19 מהאוכלוסייה הכללית. זה נתון שאי אפשר להתעלם ממנו. גם העובדה שברחבי העולם הקבוצות של מתחרטי מעבר מגדרי הולכות וגדלות ויש כבר קרוב ל־47 אלף מתחרטים באחת הקבוצות, שזועקים שוב ושוב איך לא שמרתם עלינו - חייבת לעורר את כולנו".
העלייה בתופעה – תוצאה של השפעת הרשתות
ד"ר תמר (שם בדוי, שמה המלא שמור במערכת) היא פסיכולוגית חינוכית ובעלת ותק של שנות עבודה רבות בשפ"י. עם פתיחת הריאיון היא מבקשת להישאר בעילום שם ומנמקת זאת בהתקפה תקשורתית ומקצועית על אנשי מקצוע אשר מעזים להביע דעה פומבית שמתנגדת לטיפולי התאמה מגדרית.
ד"ר תמר מבקשת לציין כי למרות הטענה שהועלתה בריאיון עם האם מגבעת שמואל כי טרנסג'נדריות איננה מידבקת, מחקרים חוזרים מוכיחים באופן מובהק כי ישנה בהחלט השפעה סביבתית על הילדים. "יש מושג שנקרא 'דיספוריה מגדרית בעלת התפרצות מהירה'. מדובר בתופעה שמאפיינת מתבגרים אשר באופן פתאומי מדווחים על דיספוריה מגדרית, כאשר בילדות שלהם לא היו כל סימנים לכך. את המושג טבעה ד"ר ליסה ליטמן במחקר שהיא עשתה בשנת 2018. בעקבות התקפות של טרנס־אקטיביסטים נבדק המחקר פעמיים, ועדיין קיבל גיבוי ותיקוף חוזר", היא מציינת.
"מחקר נוסף שיצא ממש לאחרונה מתקף את הממצאים במחקר של 1,655 ילדים. מהממצאים של המחקר של ד"ר ליטמן עולה נתון מדהים, שלפיו תשעה מתוך עשרה בני נוער שמתמודדים עם דיספוריה מגדרית נחשפו לחבר טרנסג'נדר בסביבה שלהם או הראו שימוש גבוה ביותר ברשתות החברתיות קודם להצהרה על היותם טרנסים. המחקר הזה בעצם נותן עדות מדעית לתופעה של הדבקה חברתית כתוצאה מחשיפה למושג של טרנסג'נדריזם, בין אם באופן תאורטי ובין אם במפגש פנים אל פנים". ומכאן, מסבירה ד"ר תמר, חששות הורי הילדים בגבעת שמואל היו מבוססים.
"בשנים האחרונות יש עלייה דרמטית בשכיחות של ילדים שמדווחים על דיספוריה מגדרית. כיצד קורה שתופעה שהייתה כל כך נדירה בעבר מופיעה בימינו באחוזים גבוהים בקרב ילדים, בני נוער ובוגרים צעירים?" היא מחדדת. "המתנגדים טוענים שמדובר רק בגילוי נרחב יותר של התופעה, אולם אם היה מדובר רק בכך לא היינו מגיעים לאחוזים גבוהים כאלה ולזינוק של קרוב ל־400 אחוזים, והיינו רואים את התופעה בקרב בני כל הגילים. אנחנו רואים אותה במיוחד בקרב בני נוער, שהם הקלים ביותר להשפעה חברתית".
כיצד נוצרת ההשפעה החברתית הזאת?
"אביגיל שרייר בספרה 'נזק בלתי הפיך' מתארת כיצד ברשתות החברתיות טרנס־אקטיביסטים משכנעים מתבגרים שהם טרנסים. הם טוענים טענות עמומות כמו ש'אם לא טוב לך עם הגוף שלך - אז סימן שאתה טרנס' או 'אם אתה מרגיש בודד ולא שייך חברתית - כנראה שאתה טרנס'. אבל איזה מתבגר לא מרגיש לפעמים חוויות דומות בגיל הזה?" ד"ר תמר מזדעקת. "עושים להם שטיפת מוח". למרבה הצער, היא מתריעה, זה מתרחש גם במדינת ישראל, במערכת החינוך ובתקשורת. "אני ממליצה להורים לברר אילו תוכניות נלמדות בבית הספר של הילד שלהם, ולמה הילדים והמתבגרים נחשפים, כי הם קלים להשפעה. ההורים צריכים לבדוק ולברר ולעמוד על כך שילדיהם לא ייחשפו לתכנים הללו".
קבלת הפנים החמה והיחס החברתי האוהד לצעירים שמכריזים על שינוי מגדר מעצימים את תחושת הכדאיות, סוברת ד"ר תמר. "אחרי שהילד מכריז על זהות טרנסית עם שם חדש ולשון פנייה חדשה, הוא מתקבל בברכה על ידי קהילה נלהבת, גם באינטרנט וגם בחיים האמיתיים. ממטירים עליו תשומת לב ושבחים והכי חשוב - קבלה ותחושת שייכות". ד"ר תמר מדגישה כי יש לקחת בחשבון גם את הרווחים המשניים של אימוץ הזהות החדשה שאליהם נחשפים הילדים.
אבל יש גם מחירים לצעד כזה. האמא מגבעת שמואל טוענת בריאיון כי הבינה שאם לא תקבל את בתה כבן יש חשש גדול להתאבדותו.
"ליבי יוצא אל האמא הזאת, אבל אני חושבת שהפחידו אותה הפחדה חסרת בסיס", קובעת ד"ר תמר. "להגיד שאם לא יאשררו לילד את הזהות החדשה שלו הוא יתאבד, זאת אמירה לא מבוססת מחקרית ולא נכונה. גם אסור לומר זאת כי גם באובדנות יש אלמנט של הדבקה חברתית. ממתי מטפלים באובדנות על ידי גרימת נזקים נוספים?" תוהה תמר.
"בנטיות אובדניות יש לטפל טיפול נפשי ולא באמצעות השחתה של הגוף. תארי לך שנערה שסובלת מאנורקסיה תבוא ותאמר שהיא בדיאטה קפדנית כי היא לא אוהבת את הגוף השמן שלה. האם נאשש את הטענה שלה שהיא שמנה ונעשה לה ניתוח להצרת קיבה, או אולי נעניק לה כדורים בולמי תיאבון? האם נאפשר לה להרעיב את עצמה? האם זה יפתור את בעיית האובדנות?" היא שואלת. "באובדנות צריך לטפל. צריך להבין את מקורותיה, צריך לבנות בהדרגה כלים ואמצעים להתמודד עם הכאבים הרגשיים. צריך לסייע לילד, למצוא את המטפל הטוב ביותר שיעבוד עם הילד ועם ההורים ולטפל בתהליך ההתקשרות ביניהם, אבל בלי להשחית את הגוף או להבטיח הבטחות שווא של שינוי מין. הרי כולנו יודעים שעוד לא הצליחו למצוא דרך שקיבלה תימוכין מדעי לשינוי מין יעיל דיו לתפקוד פיזיולוגי מלא כבן המין השני", היא פוסקת נחרצות.
נקודה חשובה שד"ר תמר מבקשת להבהיר היא כי מחקרים מלמדים שרוב הילדים שחווים דיספוריה מגדרית בילדות יחלימו ממנה באופן ספונטני ללא כל התערבות. "מדובר בכ־88 אחוזים אחוזים ובלבד שיטפלו בהם נכון, בטיפול שמערב את ההורים, עובד על תהליכי התקשרות ילד־הורה ולא הסללה למסלול של התאמה מגדרית. למה לגזול מהילד את האפשרות להחלים?"
מה הורה צריך לעשות בסיטואציה דומה?
"לפנות לטיפול משותף הורה־ילד, טיפול דיאדי, או כל גישה שמחברת בין הילד להוריו ופותחת דיאלוג והעצמת קשר ביניהם. להגיד לילד 'אני מבינה שאת/ה מרגיש/ה שאת/ה בן/בת ואני רוצה לשמוע על זה יותר'. צריך להתעניין בתחושות, לשמוע אותו".
גם במקרה שבו כבר החל הילד בתהליך להתאמה מגדרית, היא מבקשת להדגיש, אפשר לחשב מסלול מחדש בעזרת ליווי מקצועי נכון. "חשוב לי לומר - ממקום מאוד מודאג ממה שקורה היום בארץ וכמי שנמצאת במקצוע הזה מתוך אמונה בשליחות - שאנשים שמתמודדים התמודדות כזאת עם הילד שלהם צריכים לדעת שיש תשובות ומענים מקצועיים להתמודדות רגישה ונכונה עם ילדים שסובלים מדיספוריה מגדרית. זאת בלי להוביל את הילד לטיפולים הורמונליים, שמסלילים לניתוחים מיותרים וכריתת איברים וגורמים לנזק בלתי הפיך" .
"לאפשר לילד לחיות חופשי ומאושר"
ד"ר נועה ורדי, פסיכיאטרית ילדים ונוער, חברת ועד בחברה לרפואת להט"ב ובעמותה לבריאות הנפש של התינוק, מבהירה כי גישתה המקצועית היא לעזור להורים ולילד למצוא את זהותו האמיתית. ד"ר ורדי ממליצה להורים שילדם מבטא אי התאמה מגדרית בגיל הרך לפנות להכוונה ולסיוע מקצועי: "אני ממליצה להורים לבוא להתייעץ עם גורמי מקצוע עם ניסיון וידע נצבר בנושא. אני לא חושבת שיש תשובה זהה לכל ילד או ילדה, ובוודאי שלא לכל משפחה. אני מאמינה שהורים מכל מגזר בחברה רוצים בסופו של דבר בטובת ילדיהם. הם רוצים שילדיהם יגדלו אהובים, מקובלים ומאושרים. המטרה שלי כאשת מקצוע היא לעזור להורים ולילדים לממש את השאיפה הזאת", היא אומרת.
"התהליך צריך להיות מותאם לצרכים ההתפתחותיים־נפשיים של הילד ומותאם גם להורים. הגישה שלי היא לעזור להורים ולילד למצוא את זהותו האמיתית, וליצור מרחב שמאפשר לילד חופש לברר ולמצוא את זהותו בעזרת ההורים. ההורים הם תמיד חלק מהתהליך", היא מציינת. "כמובן שיש צורך ברגישות תרבותית וקבלה מלאה גם של חששות ולבטים שעולים אצל ההורים".
האם יש גיל שבו הילד עדיין לא בשל לאמירה דרמטית כזאת?
"זהות מגדרית היא חלק בסיסי ומהותי בהתפתחות הנפשית והקוגניטיבית. אנחנו יודעים ממחקרים שבוצעו בתינוקות שכבר לפני גיל שנה תינוקות יודעים להבדיל בין נשים לגברים, וקצת לפני גיל שנה יידעו לקשר חפצים סטריאוטיפיים לפי מגדר, למשל פטיש לגבר ותכשיט לאישה. כמו כל פן התפתחותי אחר, ישנה שונות בין ילדים מבחינת הגיל שבו המגדר יובן היטב ויתייצב, אך באופן כללי אפשר לומר שבין גיל שנתיים וחצי לארבע שנים ילדים יודעים לומר היטב מה המגדר שלהם".
ואם הילד יחליט שהוא סופרמן?
"ההשוואה בין היכולת של ילד לדעת מה הוא רוצה לאכול ובין ידיעתו מה המגדר שלו היא שגויה מאוד. כך גם ההשוואה בין רצון של ילד או ילדה להיות סופרמן ולשחק בלעוף. כשילד שהוגדר כזכר אומר שהוא ילדה, חוזר על כך שהוא רוצה שיקראו לו רק בלשון נקבה, רוצה להתלבש בבגדים של בנות, לשחק משחקים שנהוגים בתרבות מסוימת כמשחקים של בנות באופן עקבי – הוא לא מתבלבל. זה שונה מאוד ממה אני רוצה לאכול, או מדמות מסוימת במשחק בכאילו שבאה והולכת", טוענת ד"ר ורדי.
"ההבנה של ההתנהגויות והיכולת לנסות להבין באיזה תהליך מדובר מצריכה ניסיון וסיוע ברוב המקרים, לכן אני חוזרת על המלצתי לפנות לגורמי מקצוע ולהתייעץ. בתוך התהליך הטיפולי ניתן יהיה לעזור להורים ולילד או הילדה בתהליך מציאת הזהות, ולעזור להבין כיצד נכון לאותה משפחה להתמודד עם החברה, מערכת החינוך וכדומה. אני רוצה להדגיש כי כאשר נכנסים לתהליך טיפולי, מבחינתי אין אג'נדה, יש חיפוש אחרי זהות שתאפשר לילד לחיות את חייו באופן חופשי ומאושר. אני מסכימה ברמה זו עם הרב לאו, שדיבר על חשיבות ההסתכלות על כל ילד וילדה כעולם ומלואו, וקרא להימנע מלדבר בסיסמאות ולקבוע משנה שנכונה לכולם".
יש ללכת עם רצון הילד בכל גיל, גם בגיל שלוש?
"אנחנו יודעים ממחקרים חוזרים שהניסיון להחליט חיצונית בשביל ילדים או מבוגרים לגבי המגדר שלהם ולהתעקש שיחיו לפי המין הביולוגי ולא לפי הרגשתם הפנימית – אינו עובד. הוא יוצר מצוקות קשות וחיים אומללים. אני חושבת שכל הורה רוצה חיים טובים ומאושרים לילדים שלו. לפעמים הדרישות החברתיות יכולות להפחיד ולצמצם, ולגרום לנו לבקש מהילדים שלנו להיות משהו שהם לא. אנחנו, אנשי ונשות המקצוע, יכולים למצוא את הדרך בין הרצון לאושר ובין החרדה מתגובות הסביבה, ובכלל החרדה שנעשה משהו שלא נכון לילד שלנו. אני חושבת שחובתנו כחברה לאפשר לילדים ואנשים שונים חירות להיות מה שהם".
מינדי האם אמרה בריאיון שאי אפשר להידבק בטרנסיות. האם את תומכת בדעתה, או שלשיטתך קיימת "הדבקה חברתית"?
"זהות מגדרית היא עניין כה בסיסי, שלא ניתן לשנות אותה חיצונית. אי אפשר ליצור טיפול שיגרום לילד להרגיש שהוא ילדה, ולהפך - אני לא יכולה לגרום לילד שהוגדר בלידתו כזכר אך מרגיש כנקבה – להרגיש בכוח כזכר. מאחר וכך, אין הדבקה סביבתית", היא קובעת. "ילדים בגיל הרך ובגיל בית הספר לא 'נדבקים' בבלבול מגדרי. להפך, לרוב הילדים ובני הנוער מקבלים ילדים ובני נוער טרנסג'נדרים בצורה טבעית הרבה יותר מאיתנו המבוגרים. אני חושבת שהימצאות של ילד או ילדה טרנסג'נדרים בכיתה עשויה לעורר סקרנות ושאלות, ואפשר לדבר על כך בצורה שתהיה רגישה תרבותית וחברתית בכל חברה. עצם קיום טרנסג'נדרים בעולם מעורר שאלות, שאם ייענו באופן מתאים לא יובילו לבלבול, ובוודאי שלא ל'הדבקה'. הימצאות ליד מגוון מסוגים שונים מעוררת רגישות חברתית, אמפתיה לזולת ולשונה, וכאשר היא מתווכת לילדים באופן נכון היא משפרת את יכולתם לנדיבות, אהבת הזולת ואהבת כל מי שנברא בצלם".
***