"גיהינום, מה יש לתאר? זה מאוד קשה. אני מרגישה שלקחו לי את הילדה. הבת שלי היא ילדה מדהימה, מצטיינת, אי אפשר להאמין מה עשו לה.
היא לא מדברת איתנו וחל בה שינוי עצום, אי אפשר להכיר אותה. המשפחה שלנו במשבר מאוד גדול. אני כאמא על סף התמוטטות, לא ישנה בלילות בגלל החרדה וחוסר הוודאות של מה קורה לה".
המונולוג הכאוב הזה שבו משתפת אותנו מיכל (שם בדוי), תושבת אזור ירושלים, יכול לזרוק את הקורא לכמה תרחישים אפשריים שקרו לבת המדוברת. אבל התרחיש האמיתי, זה שהמיט אסון על המשפחה כולה, כמעט אינו מדובר במדינת ישראל ואינו זוכה למענה של הממסד ולא לכותרות בתקשורת. זו תופעה שפוגעת לא רק בבתה של מיכל. היא שולחת זרועות ארסיות ומרעילות כבר שנים בלב מדינת היהודים הריבונית, ודווקא בה אין שום ממסד שמוכן לפתוח נגדה במלחמת חורמה.
מפאת רגישות המקרה וצנעת הפרט נטשטש את הפרטים והשמות כולם יהיו בדויים, אבל המקרה – למרבה הצער – רחוק מלהיות בדוי. שיר בת ה־14, תלמידה מוכשרת ומצטיינת בבית הספר, החלה ללמוד בסטודיו לריקוד תוך שהיא מפתחת את תחביב ריקוד הבלט לכדי עיסוק מקצועי שבו היא, כהרגלה, מצטיינת. שיר היא נערה שהצטיינה לא רק בלימודים ובכישרונות אלא גם באישיותה. היא אהובה על בני משפחתה וקרובה לכולם, מסייעת לסבתה האלמנה באופן קבוע, זוכה לאהבה ותשבחות ממוריה ומכריה, "חלום של כל הורה", אומרת האם. במשך ארבע שנים למדה שיר מדי יום בסטודיו לריקוד, שם הכירה בנות נוספות. רק שנים מאוחר יותר, כשהגיעה לגיל הגיוס, גילו הוריה ההמומים את הנחש שנכרך על ליבה של בתם במשך ארבע שנים תמימות על ידי אחת מהחברות ללימודי הריקוד.
זה החל בכך ששיר הודיעה להוריה שהיא מתכוונת להוציא פטור מקב"ן ולא להתגייס. ההורים לא הבינו מה מניע את הבת, וניסו לברר עם המורה בסטודיו את פשר הדברים. השיחה העלתה כי שיר נמצאת בקשר צמוד עם צעירה לא יהודייה בשם ליבי שמלמדת אותה ריקוד בסטודיו. צמוד, לפי תיאור הדברים, זה אנדרסטייטמנט. שיר פיתחה תלות רגשית בליבי במשך שנים, ואת מקומם הקרוב של בני המשפחה בחייה של שיר תפסה כעת ליבי. ההורים החלו לחשוד במשהו רע שמתרחש בקשר הזה, שנרקם בצורה מחושבת מתחת לאפם כל השנים. הידיעה כי ליבי אינה יהודייה החלה להוביל אותם למחשבה על השפעה של כת או מיסיון על בתם.
ככל שחשדם של ההורים גבר החלה שיר להתנתק מהבית. באחת הפעמים שבהן ניסתה להתחמק החוצה התפתח ויכוח בינה ובין הוריה ואחיה, והיא הזמינה משטרה שתאפשר לה לעזוב את הבית. התנהגותה ההולכת ומקצינה של הבת, שהייתה אהובת ליבה של האם, רק העצימה את החשדות. האם גם שמה לב שלאחר כל שיחה שמתקיימת ביניהן בניסיון להפשיר את הקרח שיר מעדכנת בחשאי את ליבי מה קורה מול האם, וזו מכוונת אותה כיצד להגיב ומסיתה אותה נגדה. בהדרגה הצליחה ליבי לשלוט בחייה של שיר וניתקה אותה ממשפחתה. שיר ביקשה לעבור לגור אצל ליבי בצפון, אולם סירוב ההורים הוביל לפשרה של מגורים אצל סבתהּ. שיר הפסיקה לענות לטלפונים ולהתייחס לפניות ההורים, שביקשו לדבר על ליבה ולחבר אותה אליהם בחזרה.
באחד הערבים נזכרו בייאושן האם מיכל והאחות כי בעבר קיבלה שיר את הברית החדשה כמתנה מליבי. הספר נעלם בינתיים מן העין, אולם כעת, עם התחזקות החשדות, גילו לאחר חיפוש קל כי הספר שמור היטב בחדרה הריק של שיר. אבל לצד הספר גילו את הסוד עצמו: תכתובות של שיר וליבי ממהלך השנים, שבהן מוזכרים בפירוש מוטיבים נוצריים דתיים שמועברים מליבי אל שיר.
באחד המכתבים, שכולם רצופים דברי מתק, אהבה ומחמאות לשיר, שלדבריהן הפכה ל"אחותן הקטנה", כותבות ליבי ואחותה התאומה: "ביקשנו מהאל שתיקחי את פני ישוע לליבך". בהמשך הן מסבירות על המתנה שצירפו למכתב - ספר הברית החדשה: "אנחנו מצרפות מתנה קטנה אבל מאוד חשובה – תקראי כל יום מתי שיהיה לך זמן, אפילו רק פסוק, רק פרק, וכל שאלה שיש לך תכתבי לי ותשאלי. אם אני לא אדע לענות, אז אבא שלי בטוח ידע. שכל צעד וצעד שלך תקשיבי לקול של האל ותרגישי את רוח הקודש עובדת, כך שתציירי על הדף החדש הזה שפתחת לעצמך את הדברים הכי יפים ומיוחדים".
ההשפעה ניכרת במכתביה של שיר. כך במכתב שכתבה לקראת ראש השנה הנוצרי ב־2022, שבו היא מברכת את עצמה לקראת השנה החדשה. בסוף האיחולים היא חותמת: "והכי חשוב לשמוע את קולך אבא, ואת ברכתך שתלווה כל צעד וצעד בדרכי השנה. בשם ישוע ובשמך הגדול והקדוש אמן".
במכתב לקראת יום הולדתה ה־18 של שיר, כותבת ליבי משפטים שמבהירים כי שיר הייתה מבחינתה מטרה במשך שנים, והקשר הזה כולו כוון למטרה הדתית־נוצרית. "אני לא נראלי אצליח בחיים להעביר לך כמה זה היה גדול בשבילי שאלוהים בחר בי מכל אדם אחר להביא אותך אליו. בכמה אהבה וסבלנות הוא בירך כדי שלא אפסיק להילחם עלייך ואפילו שזה לקח זמן... אני מאחלת לך שתמשיכי לצעוד בדרך הצרה הזאת שמביאה למלכותי, בכזה ביטחון, בכזאת גאווה, עם עיניים סגורות מרוב כמה שאת תכירי את הדרך הנכונה". במכתב הזה רומזת ליבי לשיר כי על הכוונת שלה נמצאות בנות נוספות בסטודיו לריקוד, ושיר תסייע לה בבוא הזמן במלחמה הזאת.
במכתב נוסף היא מעודדת אותה בתקופה הקשה שהיא עוברת בשל בחירתה הדתית: "אהובה, אחותי בנפש ובשמיים! אני מאחלת לך שתמשיכי לצמוח באמונתך, שתמשיכי להתחזק נגד כל דבר... ושתילחמי באומץ ובאהבה את המלחמה שבחרת לעצמך... אני פשוט לא מצליחה לתאר לך כמה אני גאה בך ובדרך שעשית".
במכתב האחרון ליבי ממשיכה לחזק ולברך את שיר על אומץ ליבה ועל בחירתה בנצרות, ואף נותנת לה הוראות מעשיות כיצד להמשיך בחייה בהתאם: "את תמצאי עבודה בגלידרייה, את תצאי מהבית, ואת תחיי את רצונו של (שם הויה) בחייך".
"מתנהגת כמו רובוט"
קשה לתאר את הסחרור שאליו נכנסה המשפחה. האם מתארת כי עולמה של המשפחה כולה התמוטט. אובדן הקשר עם הבת שהייתה קרובה אליה במיוחד והעובדה שהיא ממירה את דתה מדירים שינה מעיניה. בשיחות שניהלו איתה, שיר הודתה אומנם כי היא יהודייה משיחית והוסיפה כי "ישו ראה אותי ונתן לי יד". אך לדבריה, על הוריה לקבל את בחירתה והיא מדגישה כי זו החלטה עצמאית שלה. היא נחשפה לנושא באמצעות האינטרנט, לטענתה, ואין לליבי שום קשר או השפעה בעניין.
האם, שהרעישה עולמות כדי להציל את בתה, הצליחה להלחיץ במעט את מנהלת הסטודיו ואת ליבי, ואלה הורו לשיר לחזור לבית הוריה כדי להרגיע את הרוחות. שיר כיום נמצאת בביתה, לאחר חודש וחצי שבהם עזבה את הבית וניתקה קשר, אבל האם מתארת את התנהגותה כ"רובוט". "היא רק אוכלת, שותה, נכנסת לחדר. לא מדברת איתנו ולא כלום".
כבר לפני כארבעה חודשים, עם התפוצצות הפרשה, פנתה האם למשטרה ודרשה לפתוח בחקירה. שידול להמרת דת הוא עבירה פלילית בספר החוקים של מדינת ישראל. אבל נראה היה שאת המשטרה הסעיף הזה אינו מטריד במיוחד. לאחר כשבועיים של סחבת במשטרה, ולחץ חוזר ונשנה של האם, קיבלה האם תשובה: התיק נסגר בלי כל נימוק.
עורך הדין שמואל גרוסמן שלח בשם המשפחה מכתב ערעור מפורט על ההחלטה ובו הוא מתריע מפני הסכנה הטמונה בסגירת התיק: "החידלון של משטרת ישראל, מלבד שמדרבן את המיסיונריות וגורם להן לגחך על המצב, בידיעה שאף אחד לא יעשה להן דבר בגין הפרת החוק, ומלבד זה שהדבר גורם נזק עצום למרשתי ומשפחתה, שעומדים חסרי אונים מול שטיפת המוח שנמשכת גם היום על ידי המיסיונריות הנ"ל כלפי הנערה - הדבר יביא בהכרח לפגיעה בעוד קטינים וקטינות, שייהפכו מטרה לפעילות המיסיונרית, תוך החרבת המשפחות ורמיסת החוק". בסיום דורש עורך הדין גרוסמן פתיחה מחודשת של התיק והרחקת העברייניות מהנפגעת לאלתר.
עם הפרטים הללו פנינו למשטרת ישראל, וביקשנו לדעת מדוע נסגר התיק ומדוע העבירה לא נחקרת. במשטרה טענו כי לא נמצאה תשתית ראייתית מספקת לפתיחת תיק: "ככלל, כל תלונה המתקבלת במשטרה ומעלה חשד לביצוע עבירה פלילית, נחקרת ומטופלת בהתאם לתשתית הראייתית במטרה להגיע לחקר האמת וכך גם במקרה שבפנייתכם. בשל צנעת הפרט לא נרחיב בנושא, אולם לאחר שלא נמצאה תשתית ראייתית לקיומה של עבירה פלילית הוחלט על סגירת התיק". עם זאת, "בעקבות ערר שהוגש על ידי המתלוננת, נפתחה החקירה מחדש ועם סיומה יועברו ממצאיה לעיון והחלטת הפרקליטות כמקובל".
"דבר שקורה כל הזמן"
את משפחתה של שיר מלווה בימים קשים אלו בנימין וולקן מארגון 'אור לאחים'. הארגון מעניק להם סיוע משפטי ותמיכה רגשית ועוקב מקרוב אחרי ההתמודדות שלהם בדרך להשיב את שיר הביתה. "מדובר במשפחה מסורתית, שומרת שבת, הם חשבו שהם האחרונים שדבר כזה יגיע אליהם", הוא מספר. מבחינתו של וולקן, הסיפור הזה הוא רק אחד מני רבים. לדבריו, מדי יום מתקבלות בארגון פניות מערים ומיישובים בכל רחבי הארץ על פעילות מיסיונרית, הטפה ושידול להמרת דת באמצעים שונים: החל מחלוקת חומרים ברחוב או בתיבות הדואר וכלה בחומרים שבני נוער נתקלים בהם במרשתת. "רק היום למשל קיבלנו פניות על חלוקת חומר בקצרין, בטבריה וברמת גן. זה כל יום ככה, אני יודע שהפנייה הבאה בדרך. הפעילים שלנו יוצרים חומרי הסברה נגדיים וגם מלווים משפחות, כולל אגב לא מעט של נערים דתיים שנופלים למיסיון דרך הרשתות. לאחרונה הצלחנו ברוך ה' להוציא ילד כזה מאחיזת המיסיון".
האיסור על קיום פעילות מיסיונרית במדינת ישראל קיים עוד משנותיה הראשונות. חוק המיסיון המקורי אוסר המרת דתם של קטינים, וכן אוסר לשדל להמרת דת באמצעות טובת הנאה או בצע כסף. בכנסת הנוכחית ניסה חבר הכנסת משה גפני לקדם את חקיקת חוק המיסיון המורחב, שלפיו האיסור יחול לא רק ביחס לקטינים וגם לא יהיה מוגבל למקרה של טובות הנאה אלא כל שידול באשר הוא יהיה אסור. החוק כמובן עורר סערה והקים את הקהילה הנוצרית על רגליה האחוריות. בארצות הברית זעמו גם בני הקהילה האוונגליסטית, אשר נחשבים לתומכי ישראל וימין בפרט. מבחינתם, חוק שכזה הוא פגיעה בחופש הביטוי ובחופש הדת של הנוצרים בישראל. נתניהו כהרגלו נבהל ומיהר לסגת: לשכת ראש הממשלה הוציאה הבהרה שהחוק לא יקודם בשלב זה.
כאמור, גם החוק המצומצם שכבר קיים בספר החוקים כמעט לא נאכף. "אות מתה", מכנה אותו וולקן, שכבר שנים מגיש תלונות במשטרה נגד פעילות מיסיון וכתות שנחשבת לעבירה פלילית, ונענה בקביעות בהתייחסות לא רצינית ולרוב בסגירת תיקים. "הוגשו מאות תלונות – ואף כתב אישום. אף חקירה רצינית. תיקים כאלה נסגרים בתוך ימים ספורים", הוא מדווח. "יש לי נתונים מסטודנט שעשה דוקטורט בנושא הזה וקיבל נתונים מהמשטרה. כל התלונות נסגרו בתירוצים של חוסר עניין לציבור ועוד. וזה כשאנחנו מביאים ראיות מתועדות ומצולמות, למשל שקיות עם חומר מיסיונרי שמחולקות לעולים חדשים באשדוד יחד עם מצרכי יסוד כמו קמח, סוכר ושמן. מיסיונריות במודיעין שמחלקות לילד חולצה של ישו עם פלאייר. זו טובת הנאה הכי מובהקת תמורת המרת דת, אבל התיקים נסגרים".
לקונה נוספת בתחום הזה היא המודעות הציבורית. אמו של הילד ממודיעין שקיבל חומר הסברה אמרה לוולקן: "אפילו לא ידעתי שזו עבירה על החוק". אבל יותר מכך, יש חוסר מודעות להיקף הנרחב של התופעה עצמה. כך למשל אחד הפוליטיקאים המוכרים, חובש כיפה, שאותו ניסה וולקן לשכנע לפעול לקידום חוק המיסיון של גפני, פנה אליו בשאלה כנה: "תגיד, באמת יש מישהו שמתנצר היום?". "אנשים לא יודעים על זה", אומר וולקן, "הם חושבים שאלה רק סיפורים מפעם כאלה, מהעיירה. הם לא חיים את זה, אבל צריך לדעת שזה דבר שקורה כל הזמן".
לתגובות: Hagitr72@gmail.com
***