לבית הדין לממונות 'לכתחילה' בראשות הרב ברוך פז הוגשה תביעה על ידי שוכרת כנגד בעלת הדירה בדרישה שתשלם לה על השיפוץ שביצעה בדירה.
לדברי התובעת היא שכרה מהנתבעת מבנה במצב שאינו מאפשר לגור בו בצורה ראויה ולכן והוסיפה קירות גבס לבידוד והתקינה בוילר וברז מים למכונת כביסה. כעת שהיא עוזבת את הדירה ומשאירה אחריה נכס מושבח היא מבקשת מבית הדין שיורה לנתבעת לשלם לה את כל ההוצאות.
הנתבעת אינה מוכנה לשלם היות והשוכרת לא ביקשה ממנה רשות לשיפוץ והיא לא מעוניינת בהשבחת הנכס כלל, וכל מה שהתובעת עשתה לטובתה בלבד עשתה. ולפיכך שתפרק ותיקח את כל ההוספות שהוסיפה ואין עליה לשלם לה כלום.
בית הדין קבע, כי כל תוספת שהיא לצורך קיום בסיסי של המגורים על המשכירה לשלם, כפי שנפסק "היורד לתוך שדה חבירו שלא ברשות ונטעה אם היתה שדה העשויה ליטע אומדין כמה אדם רוצה ליתן בשדה זו לנוטעה ונוטל מבעל השדה" (חושן משפט סימן שעה סעיף א'). לכן מעיקר הדין בדברים הבאים ישנה חובת תשלום - הוספת בידוד לדירה, התקנת בוילר, ניקוז למכונת כביסה.
אולם במקרה שלפנינו בעלת הבית אינה רוצה להשאיר את התוספות ולא רוצה לשלם, אלא דורשת מהשוכרת שתפרק את מה שבנתה ותיקח זאת לעצמה, בגמרא (בבא מציעא דף קא) אכן מצינו שטענה כזו מתקבלת.
למעשה, פסקו הדיינים שיש לצרף את הטענה שטוענת המשכירה - 'קחי את השבח אתך' לסברא נוספת ולפטור את המשכירה מתשלום. מכיוון שהשוכרת דרה בבית והוסיפה את התוספות לעצמה ולהנאתה, אין בעלת הבית חייבת לשלם לה על התוספות שהוסיפה. פסק זה מבוסס על דברי הרא"ש שהובאו להלכה ברמ"א - שאדם הדר בביתו של חברו שלא מידיעתו ושיפץ וסייד אין חברו חייב לתת לו על התוספות שהוסיף אם עשה להנאתו (רמ"א חושן משפט סימן שעה סעיף ז).
בית הדין פטר את המשכירה מכל תשלום ועל השוכרת לפרק ולקחת את התוספות שהתקינה בעצמה.