פיגוע נורא שגבה את חייהם של ארבעה יהודים חפים מכל חטא ועוון לצד פציעתם של ארבעה נוספים ביישוב עלי הוא בבחינת אסון וסבל שחובה להגיב עליו בכל העוצמה האפשרית.
אלא שהמנהיגות הישראלית ברוב טיפשותה וחולשתה הרוחנית אינה מסוגלת לקבל את ההחלטה המתבקשת, שיש בה כדי לפתור אחת ולתמיד בעיה נוראה זו.
וכל זה משום שמנהיגי מדינתנו, מאז היווסדה מחדש, היו בני תרבות מערבית, שלא רק שאינה מסוגלת להבין את רוחו של המזרח התיכון - ולכן נהגו כאן תמיד על פי אמות מידה המתאימות אולי לאירופה - אלא היא עוד תרבות עטוית מנטליות גלותית ונוצרית גם כשהיא לובשת אצטלה חילונית.
ביטול ערך הכלל
כפי שאני טוען כבר עשרות שנים בפורומים ובמאמרים שונים, הנצרות נולדה כאן בארץ ישראל בקרב יהודים דתיים ובנסיבות דומות יותר מדי למצבנו העכשווי, מצב שבו נגע הריקבון הפוליטי והחברתי פשה בכל חלקה טובה והשחיתות חגגה לאין קץ בראש ובראשונה בקרב מנהיגי העם הפוליטיים, הדתיים והצבאיים. בתגובה למצב מחפיר זה החליטו ראשוני הנוצרים לקעקע את יסודות המנהיגות כולה, אך בדרך מוטעית שהפכה להרסנית עוד יותר מכל מה שהיה לפני כן.
הדרך שבה בחרו הנוצרים הייתה לבטל כליל כל ערך של כלל וכל דבר הקשור לכלל: המלך, בית המקדש, צבא העם, הכוהנים הגדולים, הסנהדרין – בקיצור, כל מה שריח לאומיות נודף ממנו. מה יכול מכאן והלאה לשרוד מתוך התורה האלוקית שיסודה הוא עם ישראל בכללותו, ואם כן מסגרתו הלאומית היא התורה שהנהיגה את עמנו מאז ההתגלות בהר סיני? רק דבר אחד: התיקון האישי הפרטי. באופן זה כל ענייני הכלל והמרחב הציבורי נמחקו כליל, היהודי הוגדר מחדש רק על פי התנהגותו הפרטית, קרי, אם התנהגותו ראויה מבחינה חברתית־מוסרית הרי הוא יהודי. התוצאה הייתה בלתי נמנעת: המושג "עם ישראל" נמחק כליל, וכל שכן מעמדו כעם הנבחר, ויותר מכך: האנושות כולה נכללה באיזשהו עם ישראל חדש (Verus Israe), כך שמבחינה מעשית כל מי שהזדהה עם עמדה מוסרית אוניברסלית, אף מינימלית ביותר, הפך דה־פקטו ודה־יורה ליהודי, והאנושות בכללותה מילאה את מקומו של העם הנבחר.
אך ההשלכה החמורה ביותר של הגישה הנוצרית היא שאין עוד מקום למושג כלל, אלא קיים אך ורק הפרט שסביבו סובב הכול, בכל התחומים. לכן, אף מבחינת מחויבותו הדתית, היהודי שהתפתח בעולם המערבי ראה בתורה רק אוסף של מחויבויות אישיות פרטיות. הוטבעה בנפשו ההכרה שכל הנדרש ממנו כלפי שמיים מצטמצם לקיום מצוות פרטיות בלבד, בלי כל התחייבות ציבורית, כל שכן לאומית. הנגע הרוחני הזה אכל בנו בכל פה במאתיים השנים האחרונות, ועודנו מכרסם, והוא אף האחראי העיקרי למחלוקת הפנימית בחברתנו כיום.
המצאת המושג "חפים מפשע"
כיצד? ובכן, כשהופיעה על במת ההיסטוריה הציונות ההרצליאנית שלבשה יותר מדי היבטים חילוניים, רבים מאוד מן הנאמנים ביותר לדרישות התורה האלוקית דחו אותה בשתי ידיים מפאת פגיעתה, או חשש פגיעתה, בנאמנות האישית לה' ולתורתו. התוצאה הייתה נוראה: המשך התבדלות תרבותית וחיצונית של מאות קהילות באירופה והסתגרות בד' אמות של בית המדרש בגבולות הגטו, תוך דחייה מוחלטת של העיקרון הציוני־דתי - ומכאן הדרך לאסון השואה במקום מימוש חזון העלייה לציון.
עד היום, אף לאחר הקמת מדינתנו, תלמידיהם המנותקים והמתנתקים מן הכלל אינם מצליחים לראות בהקמת מדינתנו את הגשמתה של תוכנית אלוקית, וכל שכן שאין הם רואים בה הגשמת מה שהיא באמת - קרי, תוכנית מטה־היסטורית עליונה ונשגבה. והמשך התוצאה הנוראה: הסלידה של חוגים הדוגלים עדיין בהתבדלות ובריחוק מכל מחויבות ישראלית ציבורית ולאומית, סירובם לשרת בצבא ולקחת חלק בכלכלה, בתעסוקה ובבניין הארץ. בקיצור, כל מה שמקומם את שארית החילונים הציונים (אף כאשר הם שייכם לשמאל הקיצוני החולני), ומכאן קצרה הדרך לעימותים הקשים של ימינו.
אבל הפלא הוא שכיום גישה פרטנית זו נהפכה בארץ גם לנחלת החוגים החילוניים. איך? ובכן, חוגים אלה מוכנים לוותר על נכסי צאן ברזל של האומה אם רק יוכלו לזכות לשקט ביטחוני רגעי במרחב הפרטי, והכול על חשבון האומה כולה לדורותיה. העיקר בשבילם הוא שהאדם הפרטי יוכל לחיות בשקט ובהנאה ולשקוע בהדוניזם מענג. ואם בשביל זה יצטרכו לתת במתנה גמורה לאויבינו 90 אחוזים מחבלי מולדתו של העם היהודי ההיסטורי לא תהיה זו כלל בעיה בעיניהם, כי נחלה זו אינה בעיניהם אלא ככל דבר סחיר שמצוי בעולם שניתן לקנות בו הנאה. אבל הקב"ה נטע באדם זיק של יראת שמיים, זיק שרגילים לכנותו מצפון, ומשום כך, כדי לשווק פשע, דואג תמיד האדם להלביש אותו באצטלה של מוסר. לכן החילוניות הישראלית, במיטב המסורת הנוצרית, רקמה אצטלה כזו באריגים של צדק, רחמנות והתנגדות לכל מה שיכול להיראות כאכזריות בעיני הקהילייה האירופית הנאורה (זו שבעומק נאורותה והישגיה המדעיים ביצעה את השואה או לא מנעה אותה).
לצורך שיווק רעיונות עוועים אלה הומצא המושג "חפים מפשע". ואז, בפעם הראשונה בתולדות האנושות, אנו זוכים ללמוד שיש דבר כזה הקרוי מלחמה בין עם ומדינתו מצד אחד ובין פרטים פלשתינים מאידך. זאת על אף הכחשתם העקרונית והנחרצת של אותם פלסטינים מדוכאים כביכול, אשר רואים את מלחמתם כמלחמת עמם נגד מדינת ישראל ולא כמלחמה של פרטים. במסגרת החוצפה הישראלית הידועה והבלתי נסבלת, הציבוריות הישראלית מרשה לעצמה להחליט בשביל הזולת מה הוא חושב, מהי אמונתו, מהי תפיסת עולמו, מה הם מניעיו ומהי תכלית מטרתו במאבקיו.
במלחמה כמו במלחמה
הכוהן הגדול של תפיסה נוצרית זו הוא כידוע אהרן ברק, שחרת בתודעת המערכת המשפטית את העיקרון שהמאבק בינינו ובין הפלשתינים הוא מאבק של מדינה מול טרוריסטים פרטיים. על פי עיקרון זה כל פיגוע נידון כפשע המבוצע על ידי אזרחים פלשתינים פרטיים. משום כך חובה מוטלת על כל חייל לסכן את חייו אומנם כדי להגן על עמנו ומדינתנו, אבל בראש ובראשונה תוך נקיטת זהירות ודאגה שלא לפגוע חלילה באזרחים חפים מפשע. כבר מאות חיילים קיפחו את חייהם בגלל הפסאודו־מוסר הנפשע הזה, שהופך את הרוצח לשווה זכויות לקורבנו - כאילו פלשתיניוּת היא שייכות דתית בתוך המדינה ולא התפלגות לאומית בין שני עמים. גישה זו נהוגה כבר שנים רבות בצה"ל, אשר כופה על חיילינו לסכן את עצמם כדי לא לסכן פלשתינים כה חפים מפשע עד שהם מחנכים לרצח, מזדהים עם הרוצחים בכל מובן אפשרי, מסייעים להם ומממנים אותם.
גם טובי מנהיגי ההתיישבות נופלים בפח. בתגובה לפיגועים הם דורשים מבצע רחב היקף שבו עלולים כמה עשרות מחיילינו לשלם בחייהם או להיהפך לנכים כדי לנקום את מותם של ארבעה. איזה עיוורון שכלי! עליהם להפנים שכל עוד צה"ל לא יחליף את הדיסקט הנוצרי שלפיו המאבק הוא נגד טרוריסטים פרטיים ולא ינהג כבמלחמה נגד עם המחיר עלול להיות נורא.
מה הפתרון? רק הענשה קולקטיבית קשה וחריפה ביותר: הורדת בניינים שלמים על ידי הפגזות, מן היבשה, מן האוויר או מן הים, ובלי שתיפול שערה משערות ראשו של חייל מעמנו. לנהוג כבמלחמה בלא התחשבות בסייגים הטיפשיים שהמשפטן הצרפתי־יהודי רנה קסין הכניס למגילת זכויות האדם של אונסק"ו. כי כל הסכמה או אף מוכנות לסכן את חיילי צה"ל כדי לא לסכן "אוכלוסייה חפה מפשע" היא אחד הפשעים החמורים ביותר מבחינה תורנית, והיא בבחינת פגיעה ממש בכל עם ה'. תיקון משפטי ערכי נדרש זה הוא התיקון הראשון במעלה במאבק נגד מערכת המשפט, והוא היחיד שיש בו את כל הדרוש כדי להחזיר את המושג לאום למקומו ולמעלתו. ואם רעש בין־לאומי יתעורר בעקבות זאת, עלינו לומר לעולם כולו שהוא מוזמן לעצור את שפיכות הדמים בעצמו, או לחלופין ידרוש מהאוכלוסייה הפלשתינית למסור בידינו את כל הפושעים, ולא - הם יישאו במלוא האחריות על תוצאותיה.
עם סיום כתיבת המאמר התבשרנו לצערנו הגדול על נפילתו של לוחם סיירת אגוז על קידוש השם במבצע בג'נין. לצערי, התקרית מבטאת בדיוק את הנטען במאמר זה, ואנו תפילה שבצה"ל יתחילו להבין את חוסר האחריות שבהעדר אכזריות כלפי אויבינו.
הכותב הוא נשיא ישיבת ההסדר אור וישועה בחיפה, לשעבר רב הטכניון ומרצה בכיר למתמטיקה ופילוסופיה
***