אהבנו פעם

והנה התגובות

זה עוד לא קרה לי, טור שעוד לא התחלתי לכתוב וכבר המייל שלי עמוס בתגובות קורעות לב של ממש. רק רמזתי שבכוונתי לכתוב בקרוב על החלק הפחות מדובר בסצנה המשפחתית, הגירושין, ובפרט הגירושין בחברה הדתית, וכבר התוודעתי לפצע הפתוח הזה. וכיוון שהתגובות הגיעו עוד לפני שכתבתי מילה, אולי נכון לפתוח דווקא בהן לפני שאכתוב מילה משלי. הנה כמה ציטוטים בעילום שם ובהסתרת זהות מכמה תגובות, רק כדי להרגיש קצת:

"מאז שהתגרשתי אני לבד בשבתות, כי חברות שלי (אנחנו יחד מאז היסודי) אמרו לי שלא רוצות אותי בבית עם הבעל, שלא אקח להן אותו. חברה אמרה בגילוי לב שדווקא רוצה מאוד שאבוא, אבל בעלה חושש שייכנסו לי רעיונות לראש".

"מי שבאמת נפגע - זה הילדים שלי. כל אלה שדפקו על הדלת של האלמנה ושאלו אם אפשר לקחת את הבנים שלה לבית כנסת בשבת כדי שיהיה להם ליד מי לשבת, לא חשבו אי פעם לדפוק אצלי, הגרושה, בשבתות שבהן הילדים אצלי, ולשאול אותי את אותה השאלה".

"אחד הילדים אמר לי: אמא, את יודעת שאם היית מתגרשת לפני שהגענו ליישוב, בטוח לא היו מקבלים אותנו לכאן? לא חושב שבוועדת הקבלה מקבלים גרושים".

"אחרי הגירושין עברתי למקום חדש - יישוב דתי. אם הייתי מגיעה עם בעל, היו מזמינים אותי לארוחות שבת, אני בטוחה. אבל בלי בעל לא מזמינים".

"אני גרושה בלי ילדים. לא מוצאת את עצמי בין הרווקות, ולא בין הנשואות. ההצעות לבחורה כמוני הרבה פעמים דלילות ואפילו מעליבות. בנים נרתעים מהסטטוס, גם אם הנישואים היו ממש קצרים. יש בנות שנמצאות הרבה זמן במשבצת הזאת...".

ואת זה כתבה לי מישהי שגוללה בפניי מסע זוגי איום ונורא, רב שנים ורב כאבים, והוא עדיין לא בסופו: "אז בעצם המסר שלי לאנשים שמסתכלים בהתנשאות מהצד ואומרים: 'אוי, למה הם לא הלכו לטיפול? כל כך מהר מפרקים את הבית? המזבח בוכה...', אז אולי כן, אולי עדיף שהמזבח יבכה ואני אפסיק לבכות. אולי הקב"ה רוצה שאדאג לעצמי, הרי גם אני בת יקרה שלו. לא?

אז אל תשפטו. אל תחשבו אפילו לשפוט אותי אחרי כל מה שעברתי ואני עדיין עוברת ברגעים אלו ממש. לא יודעת מה יצא בסוף, אם אישבר באמצע או אצליח ללכת עד הסוף, כדי להציל את עצמי ואת ילדיי. מה שבטוח, גירושין הם אבל כבד. הם בדידות גדולה עוד לפני הגט...".

ועל מה מעידה העובדה שכל התגובות הגיעו מנשים? אני לא חושב שסבלן מרובה מזה של הגברים הגרושים, אני חושב שכמו בתחומים רבים אחרים נשים למדו להביע את כאבן וגברים פחות. אבל הכאב הוא כאב.

לבד במבול

ממש כמו שהדהדו כמה מהנשים שכתבו, העובדה שהתחנכנו לכך שמה שמגדיר אותנו יותר מכול הוא המשפחה ובייחוד ההיבט הזוגי שלה, שמה את הגרושים הדתיים במקום מורכב מאוד. גם הרווקים סובלים, זה ברור, אבל כלפיהם יש התגייסות; לא זכו, עוד לא מצאו, נעזור להם. אבל הגרושים, אלה שהאוצר כבר היה בידם, וככה נתנו לו ללכת לאיבוד? איך הרשו לעצמם? והמרכזיות הזאת של זוגיות כמגדירת האדם בתפיסה הדתית מקשה מאוד, גם במקומות שאסור לה להקשות. תחילה מניעות רבות מלהתגרש, גם כשחייבים ובאמת אין ברירה ונעשה כבר הכול, אבל איך אפשר להכריז ככה קבל עם ועדה ועצמך על הכישלון, והרבה פעמים זה מהווה מצע לשיפוטיות לא הוגנת של החברה כלפיך.

התורה מתחילה את סיפור האנושות בזוגיות, ומה זה אומר שהזוגיות שלך קרסה? התורה מתארת את הצלת האנושות על ידי תיבת נוח, וכרטיס הכניסה לתיבה הוא כמובן כרטיס זוגי, נוח ואשתו, שלושת בניו ונשותיהם. אפילו החיות באות זוגות זוגות. הגרושים בחוץ. זה אתה שם במבול, כן? ואף מטריה לא תעזור. המקום הזוגי מהותי כל כך ומגדיר אותנו כל כך, עד שאפילו האיש הכי עניו בעולם, שהיה גם גרוש - משה רבנו, לא יכול היה לקבל תמיכה מאחיו ומאחותו, ונתקל בביקורת עצומה. וכן, אני יודע, אי אפשר להשוות את שילוחי ציפורה לאף גירושין אחרים, ומשה לא אדם כערכנו, ברור. אבל אולי זה רק מקשה יותר, כי הגרוש או הגרושה שמתבוננים בתורה מגלים שאפילו הגירושין ההם לא התקבלו בהבנה.

ויצאה והייתה

פתאום שמתי לב עד כמה הסטטוס הזה, גרוש או גרושה, פשוט לא קיים בתורה. כשהתורה מזכירה את הגירושין היא אומרת: "וכתב לה ספר כריתות ונתן בידה ושילחה מביתו, ויצאה מביתו והלכה והייתה לאיש אחר". היא יוצאת מהנישואין, והיא הולכת. לאן היא הולכת? לנישואים הבאים. אין באמצע כלום. חשבתי לעצמי איזה עולם עצום של התמודדות נמצא במילה הזאת, "והייתה". כמה שברים צריך לאסוף אחרי היציאה הקשוחה הזאת, כמה כוחות נפש צריך כדי לבנות מחדש. אולי צריך לדרוש זאת כך: "ויצאה – והייתה", זה שלב ראשון, לבנות את ההיות שלה מחדש, את האהבה לעצמה, את הקבלה של מה שעברה ומה שלפניה. רק אחרי ש"הייתה", שבנתה את היותה מחדש, אפשר בכלל לחשוב על "איש אחר".

בגמרא יש גזרה שווה שחוזרת על עצמה פעמים רבות: "ויצאה – והייתה". משווים בין הלכות קידושין להלכות גירושין. ומלבד ההיגיון הפשוט, לפיו בדרך שבה נוצר קשר ניתן גם להתיר אותו, אני חושב שבמקרים שבהם אין ברירה אלא להתגרש, וכמובן יש כאלה מקרים, אז היציאה היא הוויה. כמוה כהתהוות מחדש.

למה שופטים?

אז למה דחוף לנו כל כך לשפוט? יש לנו איזה צורך מוזר להסביר את כל התקלות שמתרחשות באנושות כך שלא יאיימו עלינו. אם ההיא התגרשה כי היא קרייריסטית ובטח לא היה לה זמן להשקיע במשפחה, אז אני מוגנת. ואם ההוא התגרש כי לא מצא עבודה והיה ממורמר, אז אני מוגן. אבל לכל הנוסחאות המתמטיות הללו אין אחיזה במציאות. צריך להניח להן, ולפתוח את הלב כלפי מי שממילא לא פשוט לו להתמודד.

ילדים

ועוד לא דיברנו על הילדים, ועל הקריעה שלהם בין שני ההורים, ופתאום שני בתים, ומעברים בלתי פוסקים. וכמה חשוב להיות אצילים ולא לנהל מלחמות עולם על גבם של הילדים האהובים שלנו, וכמה זה קשה כשהכול מתפרק והעלבון עצום, ולפעמים המלחמה הזאת היא פשוט מלחמת קיום שאסור להפסיד בה. אולי זה חלק מהקונספט של התורה, להדגיש שגירושין כשאין ברירה אחרת הם מצווה, כדי לראות בהם עבודת ה', וכמו כל עבודת ה' צריך לעשות את זה כמה שיותר נקי, כמה שפחות להכאיב.

גוד־בי

אחת התגובות הגיעה אליי מאישה בשם נועה סתרי. נועה התגרשה ללא ילדים, ונישאה בשנית לאחר שנתיים. מתוך היכרות עמוקה עם האתגר הזה היא הקימה קבוצת ווטסאפ שמיועדת אך ורק לנשים דתיות גרושות ללא ילדים. גוד־בי - ראשי תיבות: גרושות ודתיות בלי ילדים, על האתגרים המיוחדים לנשים הללו. ניתן לפנות דרך המייל: gluyat.lev@gmail.com

אלול

אלול עכשיו. זמן תשובה. זמן להזדמנות שנייה.

לתגובות: liorangelman@gmail.com

***