לא ירבעם ולא רחבעם

אנלוגיות היסטוריות אף פעם אינן מדויקות לחלוטין, אבל לפעמים אפשר ללמוד מהן משהו. לאחרונה נשמעים דיבורים על היפרדות וחלוקת המדינה לשתי מדינות, ישראל ויהודה, הראשונה "דמוקרטית ליברלית" והשנייה "שמרנית ודתית". מעניין שהיוזמים בחרו לבסס את הצעתם על הסיפור המקראי אודות ירבעם ורחבעם (מלכים א' יא, כו-יב; לג), שקרעו את ישראל העתיקה לשתי ממלכות. ובכן, מה הלקח שנוכל ללמוד בימינו מן המשל הקדום?

נתחיל בירבעם, שאליו מדמים היוזמים את עצמם. לכאורה, יש באמת דמיון בין שאיפות המגזר החילוני בימינו ובין הדרישות שהפנה הציבור למלך החדש רחבעם: יותר חירות אזרחית ופחות כפייה של השלטון "היהודי" מירושלים. אך האם הפתרון של עשרת השבטים דאז מתאים לימינו? נדמה שהמשל המקראי נבחר כדי לכסות על נטיית חוגי שמאל מסוימים לפתור כל דבר באמצעות חלוקה או הפרדה. הצעת החלוקה לשתי מדינות נראית כמעט כמו רפלקס מותנה, שכפול שטחי של אותה תבנית בינארית למצבים שונים במציאות. לא רק שאין בהצעה זאת מחשבה מעמיקה, יצירתיות, מקוריות או לפחות הפקת לקחים מכישלונות מודל החלוקה בעבר, אין בה גם עקביות ערכית ויושר אינטלקטואלי. כבר הצביעו לפניי על מופרכות הרעיון של חלוקת ישראל "שהיא מדינה גמדית מבחינה גאוגרפית עם משאבים מוגבלים למדי, עשירה בכסף אך מפגרת מבחינת תשתיות, מורכבת מעשרות זהויות ותתי־זהויות" (עינב שיף, YNET). מפת החלוקה שהוצעה משאירה אוכלוסייה "יהודית" ענקית תחת שלטון "ישראל החדשה", וגם מיעוטים גדולים של "ישראלים" בגבולות "מדינת יהודה". בניגוד לתוכניות להפרדת ישראל מהפלשתינים, הגבולות ששורטטו בהצעה החדשה יכתיבו טרנספר - או חיים תחת שלטון מתנכר - לכמות אוכלוסין אדירה. זה מזכיר את הטרגדיות של תוכניות חילופי האוכלוסין בין יוון לטורקיה ובין הודו לפקיסטן במאה שעברה.

אז הנה הסתירה הערכית שגלומה בתוכנית: איך אפשר להקים מדינה ליברלית על תשתית של טרנספר (שהוא פשע נגד האנושות), הפרדת אוכלוסין (אפרטהייד) וכפייה תרבותית ואידאולוגית? מה ליברלי ופלורליסטי כל כך בשנאה לזולת המדיפה ניחוח דוחה של שנאה אתנית ותרבותית?

והנה דוגמה לחוסר החוכמה שבהצעה: המציעים יורים לעצמם ברגל, כי הבחירה בין טרנספר מרצון ובין חיים תחת כפייה אמורה לפגוע גם במגזר שלהם! מה יעשו חילונים, פרוגרסיבים, להט"בים ואחרים שגרים בירושלים או בפתח תקווה?

מי יתדלק את המטוסים?

חוסר התבונה גולש למחוזות הפנטזיה הילדותית כאשר החלוקה מתבססת על דימויים שטחיים ואפיוני זהות פלקטיים של מי "אנחנו" ומי "הם". ברור לגמרי שהיוזמים רואים בעיני רוחם את "ישראל החדשה" כמדינה עשירה ומתקדמת, כי "אנחנו" מהנדסי הייטק וטייסים ורופאים ופרופסורים ואנשי 8200, ואילו "מדינת יהודה" תהיה מדינה ענייה, עלובה, כושלת, כי "הם" ביביסטים וחרדים פרימיטיבים ומשיחיסטים הזויים ומקסימום שי"ן גימ"לים (כדברי אותו בדרן בשנות השמונים). ובכן, יש לשאול את יוזמי התוכנית: נגיד שבאמת כולכם נאורים ומפותחים למשעי, אבל אם כל הנחותים האלה יעזבו - מי יתקן את רכבי היוקרה שלכם? מי יכין מעדנים במסעדות הגורמה שלכם? מי יתדלק את מטוסי הקרב שלכם? שב"חים מ"השטחים הכבושים" או ממדינת יהודה? ראיתם פעם חברה וכלכלה שמורכבות ממגזר הומוגני אחד? האם מתחיל להתברר לנו שכל התוכנית הזאת אינה אלא הזיה מנותקת, נון־סטארטר מוחלט?

יש עוד הרבה נקודות שצריך להעיר ל"ירבעם", אבל הבה ניגש ל"רחבעם". מן הרגע שתוכנית ההיפרדות נודעה בציבור, פרצו ממחנה הימין קריאות געוואלד נדהמות ונזעמות. ההצעה פגעה בציפור נפשו של הציבור הלאומי, הפטריוטי והאמוני - בערך אחדות ישראל. היא הציפה את כל הזיכרונות ההיסטוריים הטראומטיים של מלחמות אחים, שנאת חינם ופילוגים הרי אסון, והתנגשה ישירות בנבואות הנחמה לעתיד של אחדות ובאתוס הציוני שחתר תמיד לבית לאומי לכל עם ישראל.

ובכן, צריך תחילה להעיר למזדעקים שיירגעו, כי כאמור, התוכנית המוצעת אינה ריאלית ולא כדאי להיבהל ממנה. אבל מצד שני, יש ללמוד מטעותו של רחבעם בן שלמה. אכן, המאמינים שקוראים בתנ"ך יודעים כי קריעת ממלכת דוד ושלמה לשתי ממלכות הייתה עונש על חטאי שלמה המלך, גזירה מן השמיים. אך המקרא מספר לנו שהאירועים התגלגלו בדרך הטבע: המלך הטרי רחבעם שמע את בקשת העם וירבעם: "הקל מעבודת אביך הקשה ומעולו הכבד אשר נתן עלינו - ונעבדך." הוא נטש את עצת הזקנים וענה לעם כעצת הצעירים: "אבי ייסר אתכם בשוטים ואני אייסר אתכם בעקרבים". תגובת העם הייתה צפויה ולגיטימית: "מה לנו חלק בדוד ולא נחלה בבן ישי? לאוהליך ישראל!" או בעברית עכשווית: לך תחפש את החברים שלך! והטעות הזאת הובילה לתוכנית ההיפרדות במקרא.

הטעות של רחבעם הייתה פשוטה: הוא לא שמע לרחשי ליבו של הציבור. מה שהוא הציע לעמו היה משטר עריץ וריכוזי. מישהו היה מגיב אחרת מהם? וזו בערך הטעות שעושים היום חוגים מסוימים בקואליציה: לא מנסים להבין מה מפחיד כל כך את המוני המפגינים ברחובות ישראל.

הם מפחדים, ובצדק

לפני שאמשיך עלי לציין שאני איש ימין, ולעניות דעתי ההכרעה הדמוקרטית בקלפי חייבת להתבטא במדיניות הממשלה, בלי כניעה לסחטנות אלימה ברחובות או לרמזים למרד צבאי. ישנו גרעין קשה של מפגינים שעוסקים במחאות כבר שנים רבות, והסיבה לפעילותם אינה הרפורמה של לוין ורוטמן או כל פרט אחר במדיניות הקואליציה, אלא שלילת הלגיטימיות של הכרעת העם בקלפי. אבל אחרי הגרעין הזה צועדים אלפי ישראלים טובים, האחוזים אימה ובעתה מפני תסריטי בלהות שישללו מהם את חירותם ויכפו עליהם אורחות חיים שאינם לטעמם, והם אומרים לנו: "לא ניתן לכם להשתרר עלינו!"

והם צודקים. גם אני לא רוצה משטר ריכוזי ודכאני. זה פשוט לא העסק של הממשלה איך אני מנהל את חיי, במה אני מאמין, איך אני מתבטא - כל עוד אינני פוגע בזולתי. קוראים לזה ליברליזם. ואני מתכוון לליברליזם אמיתי, ליברליזם קלאסי. חלק חשוב מהוגי הליברליזם הקלאסי העידו במפורש שהתנ"ך שלנו היה מקור השראה חשוב לערכי החירות, הצדק, השוויון והאחווה בהגותם הרעיונית והמוסרית. למרבה הצער, רבים במחנה הלאומי שלנו אינם מכירים את משנתם, ואולי זאת הסיבה לבלבול בין רעיון האחדות ובין תביעה לאחידות. אצלנו במורשת ישראל מופיע החזון "יחד שבטי ישראל". לכל שבט בישראל תמיד היה ייחוד משלו, יופי משלו, תפקיד שונה ודעות שונות. כל אלה לא פגעו ביכולתם לגבש אחדות לאומית מרשימה. הקהילות הקיימות בישראל אינן שריד מתקופת הגלות אלא אבן היסוד של המבנה הלאומי שלנו. אם יש היום בישראל שבט גדול שמזדהה עם אורחות חיים מסוימים, תרבות מובהקת, שאיפות וערכים משותפים, עלינו לכבד אותם ולשמור על חירותם, כי אנחנו הליברלים המקוריים.

אני פונה לאחיי ורעיי במחנה האמוני: על כולנו להבין שהם כרגע בחרדה אמיתית. הם רואים תופעות שמפחידות אותם, והם מבינים שהעתיד הדמוגרפי מטיל עליהם צל כבד. הם פוחדים שאם נגדיר איזונים ובלמים ראויים בין שלוש רשויות הממשל הלאומי, הם עלולים לאבד את ההשפעה העודפת שיש להם כיום ברשות השופטת, במנגנונים של הרשות המבצעת, בתקשורת, באקדמיה ועוד. הבה נודה באמת: הם פשוט פוחדים שאנחנו נעשה להם מה שהם עשו לנו במשך שלושה דורות ויותר... אסור לנו להתעלם מן הפחד הזה!

זה לא אומר שצריך להיכנע לתכתיביהם או להיפרד מהם. בדיוק הפוך! צריך להחליף את השלטון הריכוזי בחוקה שתבטיח חירות לכל הקהילות (כולל אותנו!) וכך תאחד את כל חלקי העם. אין די בדיבורי אהבה וכבוד וגם לא ברפורמה החלקית של לוין ורוטמן - שאינה נוגעת בשורשי הבעיות. יש להציע חלופה. לדעתי, הפתרון הוא דמוקרטיה קהילתית, ואת הצגתו אשמור למאמר נוסף.

אם לא נציע דרך טובה לכל שבטי ישראל, אנו עלולים חלילה לחזור על טעויות ירבעם ורחבעם.

***