"אנחנו בחזית התיקון שמתחיל בתקשורת"

זה התחיל בדשדוש של שברירי אחוזים במדרג הרייטינג, והגיע עד ללא ייאמן: 'הפטריוטים' של ערוץ 14 זוכה בלא מעט ימים לרייטינג בשיעור שהופך את הערוץ לערוץ השני הנצפה ביותר באותו יום. הרפורמה המשפטית חוללה תמורות רבות בשנה החולפת, אבל היא אחראית גם לשינוי החיובי הזה: ערוץ 14, ערוץ ימני לא מתנצל, ובעיקר תוכנית הדגל שלו 'הפטריוטים', פרצו אל לב הזירה התקשורתית ותפסו בה נתח נכבד. לראשונה מאז הופעת הטלוויזיה המסחרית בישראל, ערוץ טלוויזיה בעל עמדות ימניות מוצהרות החל לאיים על הדומיננטיות של השחקנים הוותיקים בענף.

את אולפן הפטריוטים מוביל בכריזמה ובכישרון ינון מגל, שהפך את התוכנית למותג שפורץ את גבולות האולפן כשפינותיה הפכו ללהיט ברשתות החברתיות. הפינה הקבועה "הלפיד הלילי", אשר צוחקת על יושב ראש האופוזיציה יאיר לפיד, אף הגיעה לדיוני מליאת הכנסת בזמן נאומו של לפיד, בעוד כל הנוכחים במליאה, כולל לפיד עצמו, מחייכים עם אזכורה. ערוצי טלוויזיה אחרים, במיוחד ערוץ 13 בתוכנית "אזור הבחירה" של רביב דרוקר, מביאים שוב ושוב קטעים מהתוכנית, כמו גם משאר תוכניות הערוץ.

"מחפשים את פליטות הפה שלנו"

ערוץ 14 הוקם כבר בחנוכה לפני כמעט שנתיים כגרסה חדשה לערוץ 20, שבמקור יועד להיות ערוץ המורשת. בחודשיו הראשונים הערוץ דשדש עם נתוני צפייה אפסיים, וטיפס מעט ולאט בסולם הרייטינג. השינוי הדרמטי הגיע כאמור עם הקמת הממשלה החדשה והיציאה לרפורמה המשפטית. אופי הסיקור של הרפורמה המשפטית בגופי התקשורת הגדולים בישראל הוביל רבים מהאגף הימני ומתומכי הרפורמה לחפש אחר אלטרנטיבות לשידורי אקטואליה, כאלה שישמיעו את העמדות שהם תומכים בהן. כך החל הערוץ לצבור עוד ועוד צופים, כשגולת הכותרת היא התוכנית 'הפטריוטים'.

פרט לעיצובה של התוכנית, מגל למעשה עיצב את ערוץ 14 כולו, והפך לפנים הבולטות ביותר בו. כפועל יוצא, ולצד הפופולריות הרבה שלו ברשתות החברתיות ותוכנית הבוקר המצליחה שלו ברדיו 103, הפך מגל לאחד העיתונאים המשפיעים ביותר בישראל. הוא לא מופתע לגלות בימים אלו כי בסיכומה של שנה מסמנות אותו מערכות התקשורת השונות כדמות הבולטת של השנה בתחומו. אפילו מעבר לים הוא זכה להכרה, כאשר אחד מהעיתונים היהודיים הגדולים בארצות הברית בחר לראיין אותו לפרויקט סיכום השנה. מגל עצמו מודע לקרדיט שנזקף לזכותו על המהפך התקשורתי שחולל, ולא ממעיט בסופרלטיבים על חשיבות הצלחת הערוץ בהובלתו.

"עוד לא היה דבר כזה עד היום בהיסטוריה של עולם התקשורת הישראלית. לא היה מקרה שבו כלי תקשורת ימני הפך להיות כל כך גדול עד שהוא מאיים על שאר כלי התקשורת והוא מאיים על עיצוב התודעה. היכולת של ערוץ 14 לעצב שיח וההשפעה האדירה שלו הם משהו שעוד לא היה כאן. זאת השפעה שמתבטאת גם בכמות הצופים האדירה שלו וגם בכך שכולם מדברים עליו", הוא אומר.

כולם אולי מדברים עליכם, אבל בסוף זה נדמה קצת כמו תיבת תהודה שפונה רק למי שמראש משוכנעים בעמדות שאתם מציגים.

"עצם זה שכולם מדברים עלינו זה אומר שמתייחסים אלינו. כלומר, זאת פעם ראשונה שהצד השני צריך להתמודד עם טענות ימניות. גם אם אנחנו לא משכנעים את השמאל שאנחנו צודקים, הוא לפחות צריך להתחיל להתמודד איתנו. והוא עושה את בצורה שלומיאלית למדי בדמות חרמות ותבהלה, וחיפוש בנרות למצוא פליטות פה שלנו. קח למשל את מה שאמרתי על כך שההשתקה שעשו לימין באוסלו הובילה לרצח רבין. אמרתי את זה פעמים רבות בעבר, כולל זה שדיברתי עם יגאל עמיר והוא אמר לי את זה בעצמו. אבל רק עכשיו כשזאת הבמה של ערוץ 14, זה מאיים על גופי התקשורת האחרים".

אז זה מאבק על רמת השפעה או על שורת הרווח הסופית?

"שני הדברים קשורים זה בזה. ושלא תבין אותי לא נכון, להחליש אותם כלכלית והשפעתית זאת מטרה נאה בהחלט. במשך עשורים הם עיצבו לבדם מה הציבור צריך לחשוב, וכפועל יוצא גררו אותנו להרפתקאות נוראיות. בימים אלה מציינים שלושים שנה להסכם אוסלו, וכולנו יודעים היום שבלי התמיכה הנלהבת של התקשורת - האסון הזה לא היה מתרחש. כשאני הייתי בערוץ 10 בזמן הגירוש מרצועת עזה הייתי קול בודד שהדירו אותו, הגבילו אותו ומנעו ממנו להשמיע את דעתו. אז נכון שאחר כך הגשתי את מבט, אבל כמגיש מהדורה יש לך יכולת מוגבלת להשפיע, במיוחד כשמדובר במהדורה שכמעט לא נצפית. זה מחזיר אותנו שוב לסוגיית הרייטינג, ולכן אני אומר שמה שערוץ 14 עשה בשנה האחרונה לא קרה עד היום".

זה לא מדויק. כבר לפני כמעט 15 שנה שבר 'ישראל היום' את עולם העיתונות והפך לעיתון הנקרא בישראל.

"ישראל היום נחטף. הוא כבר לא מה שהיה בתחילת דרכו. היום הוא רק קצת יותר טוב מגופי התקשורת האחרים".

לבקר את ממשלת הימין כשאתה חושב שהיא לא עושה את עבודתה כמו שצריך - זה הופך אותך ללא ימני?

"בוודאי שמותר וצריך לבקר את הממשלה כשהיא לא עושה את עבודתה. גם אנחנו מבקרים את הממשלה ואת השרים כשאנחנו מוצאים זאת לנכון. בפטריוטים תקפנו לא פעם את שרי הממשלה הנוכחית".

ביקרתם בערוץ שר מהליכוד שהוא לא גלנט או דיכטר שמערימים קשיים על הרפורמה המשפטית?

"בוודאי. אני עצמי מתחתי ביקורת חריפה מאוד על ראש הממשלה כשהוא החליט להופיע בטקס הדלקת המשואות ולמחיאות הכפיים שהוא קיבל שם. חשבתי שזה לא צריך להיות ואמרתי את זה. חטפתי על זה לא מעט מהקהל שלנו, אבל בסוף זאת האמת שלנו ואנחנו לא מהססים לומר אותה. אז נכון שהביקורות אצלנו הן לא בכל אייטם ואייטם, ואנחנו גם לא צריכים לעשות זאת. אנחנו מבקרים את הממשלה על חוסר המשילות, על יוקר המחיה, על מה שקורה בחברה הערבית ועל הטרור הגואה. בניגוד למה שמנסים להפוך אותנו, אנחנו לא שופרות, אלא אנשים בעלי יכולת חשיבה עצמאית שמבקרים את השלטון, גם זה שהם בחרו בו, כשהם מוצאים זאת לנכון".

אם נחזור רגע אחורה, זה לא קצת מוגזם לטעון שעד היום לא היה קול לימין בתקשורת? הרי כולנו רואים את עמית סגל, קלמן ליבסקינד, אבישי גרינצייג ועוד עיתונאים שנמצאים בעמדות מפתח ומביאים סיפורים שמעוררים שיח בכל מקום.

"הם עושים עבודה טובה, אבל עדיין כלואים במערכות שבהן יש להם עורך שמצנזר אותם. אתה יודע כמה קשה לעבוד במקום שבו מישהו אומר לך שאסור לך לומר את מה שאתה מאמין בו? אני שם לב שכל הזמן הם צריכים לרצות את המפלצת שמעסיקה אותם. הם צריכים כל הזמן לתת את האתנן הזה, להראות שהם מבקרים ותוקפים גם את המחנה שלהם וכל הדברים המאוסים האלה. הרי מהעיתונאים השמאלנים איש לא דורש דבר כזה. זה בלתי נסבל לחיות ככה. היום אני שמח שאני לא נמצא באחד מהערוצים האלה. אני מרגיש בן חורין".

לא רוצה להפוך לדודו טופז

אין ספק, ועל כך יעיד כל מי שצפה אי פעם במגל בערוץ 14 או האזין לתוכניותיו ברדיו 103, כי לא מדובר במישהו שמגביל את עצמו בדברים שהוא אומר. למעשה, חדות הלשון שלו והפרובוקציות שהוא מעורר מפעם לפעם בדבריו, הפכו לאחד מסמני ההיכר שמלווים אותו ומקנים לו את מעמדו בציבוריות הישראלית. הוא מייחס את היכולת שלו להגיד כמעט ככל העולה על רוחו לסיבוב הקצר למדי שעשה בכנסת, במסגרת מפלגת הבית היהודי בשנת 2015. לאחר פרישתו מהכנסת, בעקבות טענות שעלו נגדו על הטרדות מיניות, החליט לקחת פסק זמן גם מהעיסוק התקשורתי, וחיכה קרוב לשנתיים לפני שחזר אליו. עד היום האירועים ההם ממשיכים ללוות אותו, כדוגמת העימות בטוויטר שקיים עם חברת הכנסת נעמה לזימי ממפלגת העבודה בשבוע שעבר.

כשחזר לתקשורת, עטה מגל על עצמו פרסונה אחרת. הוא הפסיק להסתיר את עמדותיו הימניות, ובמקביל הוסיף ממד של תיאטרליות לכל תוכניותיו. "העובדה שהייתי חבר כנסת הוציאה אותי מהארון הפוליטי כאיש ימין, ולא הייתה יותר סיבה להסתיר את העמדות שלי, כי כולם הכירו אותן. נכנסתי לעמדת הפובליציסט, וזאת עמדה שאני מרגיש בה מאוד בנוח כיום. היום אני נותן שואו, מופע".

ואתה באמת מרגיש טבעי במקום הזה? כי זה שונה מאוד מלהיות עיתונאי.

"כן, אני נהנה מזה. אני מביא לידי ביטוי את הקריירה העיתונאית ארוכת השנים שלי, שעשיתי בה הכול, ועד לכישוריי הטבעיים כשחקן. זאת לא הופעה, זה אפילו יותר מקונצרט. זה פיצוץ גלקטי", הוא אומר בחיוך.

למה לא חזרת מיד?

"כי הרגשתי שזה הדבר הנכון בשבילי לעשות. ההצעה מ־103 הייתה על השולחן שנתיים לפני שקיבלתי אותה, אבל זה לא היה נכון בשבילי. עברתי חתיכת רכבת הרים באותם ימים. הייתי מטאור פוליטי ונפלתי נורא נמוך. הייתי בסחרור ענק. ידעתי שאני בסחרור, וידעתי שאני בהיי, אבל לא הבנתי מה קורה סביבי. גם אז זה נגמר בפיצוץ גלקטי, אבל עם תוצאות רעות מאוד. הלכתי בסוף הביתה, וידעתי שאני צריך זמן לעכל הכול ולחזור שוב לעמוד על הרגליים. לא רציתי להפוך להיות דודו טופז חדש".

ועכשיו, כשהפכת לפרצוף של ערוץ 14 ו־103, אתה לא חושש להגיע שוב לאותו מצב?

"לא. היום אני כבר הרבה יותר מוכן לכל זה. אני כבר יודע מה זה להיות באור הזרקורים, ואני יודע להישאר עם הרגליים על הקרקע. למדתי לא לעוף קרוב מדי לשמש. אני משתדל לא להתרגש מכל הייפ הזה סביבי, ואני חושב שאני מצליח לא רע".

ובכל זאת, זה כן פוגע בך מפעם לפעם. כמו למשל כשמוסי רז הודיע שהוא פורש מהפטריוטים בגלל הדברים שאמרת על רצח רבין.

"מה שבעיקר פגע בי זה הסיבוב שהוא עשה עליי. אני מבין שהוא הותקף שוב ושוב בקהל הבית שלו על זה שהוא הגיע לפטריוטים. זה באמת לא פשוט. אבל בוא, לא אמרתי שם שום דבר שלא אמרתי לפני כן. הרעש שזה עשה בגלל שמדובר בערוץ 14 לא היה פרופורציונלי לכלום. וכן, זה כאב, ולמחרת זה גם ביאס אותי מאוד. השיח ברשתות החברתיות מאוד הציק לי. אבל מה לעשות, זה חלק מהחיים. לא אמרתי שום דבר שלא אמרתי בעבר, ושום דבר שהוא לא עמדה לגיטימית".

זאת לא הייתה הפעם הראשונה שבה השם יגאל עמיר מחולל סערה בפטריוטים. שבוע לפני כן ארי שמאי אמר שצריך לקצוב את עונשו של עמיר, ועורר סערה ציבורית רחבה.

"הסיפור של ארי שמאי הוא סיפור שונה מאוד, והערוץ גם הודיע באופן מיידי שהוא לא הולך להביא אותו יותר לשידוריו. זה לא עצר את העליהום עלינו, כי מטרת העליהום היא בעיקר לערער את הלגיטימציה שלנו לשדר. זה שוב חוזר למה שכבר דיברנו עליו. מפחדים מאיתנו ומקנאים בהצלחה שלנו".

ובכל זאת, מקרים כאלה לא גורמים לך לחשבון נפש שאולי אתם מגזימים? אולי באמת הטענות נגדכם שאתם מבעירים את השיח נכונות?

"תשמע, זה שאתה פרנואיד לא אומר שלא רודפים אותך, וזה שכולם רודפים אותך לא אומר שאתה לא מגזים. רודפים אותנו כי אנחנו ערוץ 14, אבל בהחלט יכול להיות שגם אנחנו מגזימים לפעמים. מה שאני אמרתי לא היה הגזמה. זאת עמדה שהיא מאוד פופולרית באקדמיה. אפילו מה שארי שמאי אמר לא מאוד מוגזם, וגם הוא כבר אמר את זה בפלטפורמות אחרות לפני כן. זה קיבל תהודה מוגזמת בגלל שזה נאמר בערוץ 14".

אז הטענות של שטראוס נגדכם הן רק ניסיון לעשות סיבוב פוליטי עליכם?

"בוודאי. כשבערוץ 12 אומרים שביבי הוא מרגל איראני, או שהחרדים הם מוצצי דם, או כשבאופירה וברקו יש כל הזמן אמירות הרבה יותר מקוממות מכל מה שנאמר בערוץ 14, מישהו הושעה שם? מישהו הפסיק לפרסם שם? ברור שהכול זה חלק מקמפיין פוליטי ולא שום דבר אחר. זה מביך. ערד ניר נסע להונגריה וגילה שעושים חרם מפרסמים על תחנות שמתנגדות לשלטון שם. אצלנו החרם הוא על תחנות שתומכות בממשלה. ואחרי זה עוד אומרים שאנחנו בדרך להיות הונגריה. טרלול מוחלט. אצלנו השמאל לא מוכן בכלל להגיע לערוץ שלנו. אנחנו כל הזמן מזמינים אנשי שמאל מכל המפלגות, והם לא מוכנים להגיע".

שטראוס הם לא היחידים שיצאתם נגדם בקמפיין החרמה. זה נראה קצת כמו פרקטיקה חוזרת אצלכם, גם מול גופים שלא הכריזו שהם מחרימים אתכם ממניעים פוליטיים כאלה ואחרים.

"כי אנחנו נלחמים על החיים שלנו. נכון, קוקה קולה ותנובה לא הודיעו שהם מחרימים אותנו. הם פשוט עשו חרם שקט נגדנו. יס, הוט ופרטנר לא רצו לשדר אותנו כמו שמשדרים את שאר הערוצים. אנחנו נלחמים מול מערכת מאוד משומנת, ואנחנו משתמשים במעט הכלים שיש לנו כדי לבלום את הניסיון לסתום לימין את הפה. אנחנו לא ניתן להם לעשות לנו את מה שהם עשו לערוץ 7. הימים ההם עברו מן העולם".

"אין לי רצון לחזור לכנסת"

במהלך מערכת הבחירות האחרונה ניסה יאיר לפיד, אז ראש הממשלה, להוביל למהלך שיסגור את הערוץ בטענה כי לא מדובר בערוץ טלוויזיה רגיל, אלא בערוץ שמשמש כלי תעמולה למפלגת הליכוד. גם דבריהם של דמויות בולטות אחרות בערוץ, כדוגמת שמעון ריקלין, מדגישים את העובדה שהערוץ פונה בעיקר לקהל מצביעי הליכוד. צופי הערוץ לא יכולים שלא לשים לב לעובדה כי מעט מאוד דתיים לאומיים נמנים על רשימת מגישיו וכתביו. למעשה, מדובר בשלושה בלבד.

למה אין יותר דתיים לאומיים בערוץ? זה נדמה קצת כאילו אתם מדירים את החברה הדתית ממנו.

"אני מסכים שזה לא הדי־אן־איי של הערוץ שלנו. הדי־אן־איי שלנו הוא הימין היותר רחב, הימין המסורתי, ימין שמחובר לערכי הליכוד במובן הזה. זה בעיניי גם המפתח להצלחה הגדולה שלנו. החיבור לקהלים גדולים. צריך לומר את האמת, הציבור הדתי־לאומי לא מצליח להתחבר לקהלים גדולים, אותם קהלים לא מצליחים להתחבר אליו. זה לא שיש בעיה עם קלמן ליבסקינד או עם עמית סגל. זאת פשוט אנרגיה אחרת, שמדברת לקהל רחב יותר. אני, למרות שאני שולח את הילדים שלי לחינוך הממלכתי־דתי, לא באמת שייך למגזר הדתי. לא הגעתי ממנו ולא התחנכתי בו. אני גם מאוד קשור לצד המזרחי, כי שנים התפללתי בבתי כנסת של הקהילה הכורדית בנחלאות. זה סוד הקסם של הערוץ בעיניי".

וכמה זמן זה עוד יכול להצליח? לוח השידורים שלכם מורכב אך ורק מתוכניות אקטואליה באולפן לאורך כל היום, כשרובן נראות כמו גל פתוח של אולפן רודף אולפן. אין לכם את הגיוון שיש לערוצים אחרים, וגם לא את התקציבים שיש להם, והרייטינג שלכם הגיע בעיקר בעקבות הרפורמה המשפטית, שמתישהו תרד מסדר היום.

"אני לא חושב שאנחנו כל כך שונים מהערוצים האחרים. גם הם משדרים חדשות משלוש בצהריים עד תשע בערב, כשההבדל היחיד הוא שהם עוברים אחר כך לשדר ריאליטי בדרך כלל, ולנו אין את זה. ונכון שהרפורמה לא תישאר איתנו לעד, אבל התוכנית שלי ברדיו הייתה פופולרית מאוד הרבה לפני הרפורמה המשפטית, ואני חושב שהקהל שצברנו בחודשים האחרונים הוא קהל נאמן. אבל אתה לא טועה. חייבים להמשיך להתפתח ולחדש. אי אפשר לקפוא על השמרים, כי אז זה לא יעניין את הצופים. גם אנחנו כל הזמן מנסים לחשוב איך לחדש בפטריוטים, אבל אני גם יודע שמתישהו התוכנית תגמור את הסוס וההצלחה שלה תרד".

ואתה מוכן ליום הזה? כי זה לא פשוט לאבד ביצת זהב שכזאת, גם בפן האישי.

"זה מחזיר אותי להשוואות שעושים ביני ובין דודו טופז. נכון, זה לא פשוט להיות על גג העולם ואז לרדת ממנו, אבל כבר הייתי בסרט הזה והצלחתי לצאת החוצה. אני יודע היום להתנהל טוב יותר בתוך הסיטואציה הזאת, ואני מודע לכך שההצלחה לא נשארת לעד. אני יודע שיבוא יום ואצטרך לעשות משהו אחר".

אז בוא נדבר לרגע על המשהו האחר הזה. כי אתה אומר שלא תהיה דודו טופז, אבל אולי כדאי יותר להשוות אותך לדמות ציבורית אחרת, מישהו שהיה מגיש מהדורת החדשות הנחשקת בישראל, לאחר שנים של הגשת אחת התוכניות הפופולריות בישראל, שכל הזמן פלירטט עם הפוליטיקה, ובסוף הפך להיות ראש ממשלה, גם אם למספר חודשים קטן. ואני מדבר כמובן על יאיר לפיד.

"אני לא אוהב את ההשוואה הזאת. אני אפילו קצת מוצא אותה פוגענית. אני לא יודע מה האג'נדה של יאיר לפיד, חוץ מהרצון שלו להיות ראש ממשלה. כמות 'הלפיד והיפוכו', אחת מהפינות הפופולריות אצלי בתוכנית, היא בלתי נגמרת. זה לא בנאדם שיש לו תפיסת עולם כלשהי, אין לו אידאולוגיה. לי יש תפיסת עולם ברורה. אני גם רואה בעצמי חייל של מלחמת התודעה. שנים אני מנסה להעביר את האידאולוגיה הימנית לציבור, והיום יש לי את הבמה והקהלים גדולים מאוד לשם כך. ליאיר לפיד אין שום אידאולוגיה סדורה. יש לו רק רצון להיות ראש ממשלה".

אחדד את ההשוואה. בסוף שניכם מגיעים מבמה תקשורתית מאוד בולטת. הוא כבר כל כולו בפוליטיקה, ואתה טעמת ממנה ונזרקת ממנה. קורץ לך לחזור למערכת הפוליטית?

"לא ממש. אני לוקח את זה כאופציה שזה אולי יקרה אם יימאס לי מהתקשורת וארגיש מיצוי מהעיסוק הזה. זה הרי מה שקרה לי בסיבוב הראשון. כל מה שקרה באתר וואלה, מה שהיום הוא תיק 4000, גרם לי לרצות לעזוב את עולם התקשורת ולעבור לעולם הפוליטי. היה לי רע שם. זה מה שהוביל אותי לכנסת. אבל היום אני לא ממש שם, אין לי את הרצון לחזור לכנסת בשלב הזה. אני יודע כמה קשה להיות שליח ציבור, כמה כל הביקורת מופנית אליך. היום אני זה שמעביר את הביקורת, ויכול להיות שבגלל הניסיון שלי מהכנסת אני יודע שלא כל ביקורת שנראית לנו מבחוץ כמוצדקת היא אכן כזאת. לכן לא קורץ לי כעת לחזור למערכת הפוליטית. זה די נורא להיות פוליטיקאי, במיוחד אם אתה בצד הלא נכון, כמוני".

מה למדת מהתקופה שלך בכנסת? הבנת שיש דברים שאי אפשר לעשות?

"המסר הכי גדול מבחינתי למה שקרה לי בכנסת זה לא לתת לסחרור הזה לעלות לך לראש. תמיד לנסות למצוא את הדרך להישאר עם הרגליים על הקרקע. לא למנף את ההילה הזאת שנמצאת סביבי כדי לחוש תחושת עליונות. אני יודע שההצלחה זמנית בדיוק כמו הכישלון. אז הדבר הכי חשוב בעיניי זה לדעת לשמור על פרופורציות".

לא כועס על הציונות הדתית

נותרו לך משקעים עם הציבור הדתי, שהוא זה שהראה לך את הדלת החוצה מהמערכת הפוליטית?

"ממש לא. אין לי כעס על הציונות הדתית, שכמו שאמרת, חלקים ממנה הראו לי את הדלת החוצה ואמרו שמה שעשיתי הוא לא בבית ספרנו. אני גם לא חושב שאני מותח ביקורת חריפה מאוד על הציונות הדתית. אין בי משהו שנובע מתוך כעס פנימי על הציונות הדתית. אני דווקא מאוד אוהב את המגזר. אני מרגיש שאני מחובר אליו בדיוק כמו שאני מחובר לכל חלקי הגוש האמוני. מה שכן, אני לא אוהב פיינשמקרים, חלקם גם מהציונות הדתית, שכל הזמן רוקדים מה יפית ומבקרים את המגזר הדתי והחרדי כל הזמן. אני לא אוהב את זה שאנשים מנסים להשיג לגיטימציה בחוץ בעזרת יריקה לבאר שממנה הם שתו כל השנים. שיגדלו עמוד שדרה. זה מגעיל בעיניי".

כשאתה רואה לאן התקשורת בארץ הגיעה בשנים האחרונות, אתה חושב שהיא יכולה לשקם את מעמדה הציבורי?

"מה שקרה לתקשורת בישראל הוא דבר חיובי מאוד. במשך עשרות שנים עבדו על הציבור. אמרו שיש לנו תקשורת אובייקטיבית, ועכשיו הציבור מגלה שלכולם יש אג'נדות. זה דבר חיובי, כי תקשורת היא אכן דבר חשוב בדמוקרטיה, ומה שהיה לנו עד היום זה שהשתמשו בתקשורת כאמצעי תעמולה כדי לקדם תוכניות כמו אוסלו וההתנתקות. אז עכשיו מתחיל התיקון, וערוץ 14 עומד באחת החזיתות שלו".

***