בכל מה שקשור לדיוק, האנושות מתקדמת כל הזמן בצעדי ענק: יש לנו היום שעונים סופר מדויקים, יש טילים שיודעים לפגוע במטרה בדיוק של סנטימטרים, יש אפילו כמה ישראלים שמדי פעם, פה ושם, מגיעים לפגישות בזמן.
רק את הנר של הימים הטובים אף אחד עדיין לא הצליח לדייק.
הסיפור ידוע: ביום טוב אסור להדליק אש, אבל מותר להעביר מנר לנר. לכן משאירים בערב החג נר נשמה עבה בתוך קופסת פח קטנה, שעליה כתוב באותיות קטנטנות שאף אחד לא מצליח לקרוא שהנר בוער כ־26 שעות. שזה בהחלט אמור להספיק ל־25 שעות של חג, ועוד כשעה אחת של רזרבה.
וזאת בדיוק הבעיה. זאת אומרת לא בדיוק, כי אין דיוק. מילת המפתח – יותר נכון, אות המפתח – היא כ. כ־26 שעות, כ"ף קטנה שנותנת כאפה. בפועל הנר כמעט לעולם לא ישרוד 26 שעות, בדרך כלל אחרי 23 שעות (זאת אומרת, כ־23) תיגמר לו השעווה. או הפתילה. או שהשעווה תימס והפתילה תטבע. בכל מקרה הנר יכבה. עכשיו לך תתמודד עם זה בחג כמו שביעי של פסח, שנמשך עד איזה שמונה בערב כשהילדים גמורים מעייפות כבר בשבע, ואתה רוצה להכין להם חביתה לארוחת הערב אבל אין לך איך, כי הנר שהכנת כבר כבה שעה קודם. סליחה, כשעה. ואם אין חביתה הם לא הולכים לישון, אם הם לא הולכים לישון הם עוברים את השעה שלהם, אם הם עוברים את השעה שלהם הם נשארים ערים עד אמצע הלילה, אם הם נשארים ערים עד אמצע הלילה אין שום סיכוי שתצליח להחליף בין הכלים של פסח לכלים של החמץ לפני עלות השחר, או יום העצמאות, המאוחר מביניהם.
וזאת עוד הבעיה הקטנה. תכל'ס אפשר להסתדר בלי חביתה אם הנר כבה לפני צאת החג, מה שקורה לו לפעמים, בדרך כלל ותמיד. אבל מה עושים בחג כמו ראש השנה שנמשך יומיים ומצריך החלפה של נרות?
שום דבר לא בוער
ההיגיון אומר כך: קונים שני נרות, בכניסת החג מדליקים את הנר הראשון ועם צאת הכוכבים מעבירים אש מהנר הראשון לשני. במציאות הנר הראשון יכבה אי שם בשעות אחר הצהריים, ועם בואו של החג השני נמצא את עצמנו עם שני נרות כבויים.
הפתרון הוא כמובן להדליק עם כניסת החג שני נרות, ככה שאם יבוא הסתיו אל הנר האחד והכהו, והיה הנר הנשאר לפליטה. רק שהרוח הסתווי אינו מבדיל בין נר לנר, כשהוא בא לכבות הוא מכבה את שניהם. לכן צריך להניח נר אחד בפינה אחת, ואת הנר השני במקום אחר לגמרי, ואז בהיכנס היום השני של החג מגלים שנר אחד באמת כבה, והנר השני גם כן. תפריד אותם, תסתיר אותם, תסגור את כל החלונות – שום דבר לא יעזור. כי הבעיה אינה רוח, הבעיה היא כ. בערך. סוג של. לא מתחייבים לשום דבר, אולי הנר יחזיק מעמד, קרוב לוודאי שלא. ואם יחזיק זה יהיה עד הצהריים, מקסימום אחרי הצהריים. מה בוער?
לכן צריך לנקוט בשיטת מרוץ השליחים. כלומר קונים שישה נרות, בכניסת החג מדליקים שניים, אחד מניחים בפינה ואת השני בקרן זווית, עדיף לא בצמוד לכבל של הפלטה. בלילה באים לבדוק שהנרות עדיין דולקים, בבוקר מכוונים על הנרות בתפילת "זוכרנו לחיים", בצהריים באים ומעבירים אש לשני נרות חדשים שבוערים עד הבוקר שלמחרת (כלומר בערך), בבוקר שלמחרת מביאים עוד שני נרות ומבעירים אותם באמצעות העברה משני הנרות שהבערנו אתמול בצהריים, שנאמר תבעיר פשע ותמחה אשם. נכון, זה מצריך לוגיסטיקה מורכבת. מי אמר שהחיים פשוטים.
הבעיה היא, כמובן, שזה אסור. כלומר אסור להכין מקודש לקודש, וכשאתה מטפל בצוהרי היום הראשון בנרות היום השני אתה לא רק מעביר (אש), אתה גם עובר (עבירה). וזה הרי הדבר האחרון שאתה רוצה לעשות דווקא ביום הראשון של השנה החדשה. לכן צריך להשתמש בנרות החדשים עוד במהלך היום הראשון. למשל להכין לילדים חביתה, גם אם הם לא רוצים.
אחפש את ירושלים בנרות
אבל הבעיה הקשה באמת היא מה עושים השנה, כשהיום הראשון של החג חל בשבת. כאן לא יעזור גם גדוד של נרות, אלא אם כן אחד הנרות יפשל ובאמת יבער בטעות 26 שעות, מה שלא סביר שיקרה כי מה פתאום שמה שכתוב על הקופסה יהיה נכון.
מה עושים?
אפשרות אחת היא להוסיף לנרות שמן. איך עושים את זה? פשוט: לפני כניסת החג יוצקים מעט שמן, לא יותר מחצי ליטר ככה, לתוך קופסת הפח הקטנה. התוצאה: יש יותר חומר בערה, יש להבה גדולה יותר, השמן והשעווה אוזלים אחרי 15 שעות. זאת אומרת כ־15 שעות. או שהפתילה טובעת בשמן. או כבה מהרוח. בקיצור זאת לא אפשרות טובה.
אפשרות שנייה היא להשתמש מלכתחילה בשמן: במקום לשלם מחיר מופקע על פחית שעווה לוקחים כלי קיבול מתאים, ממלאים אותו בשמן, נותנים לפתילה לצוף בתוכו ומדליקים. זה פטנט נהדר שמבטיח אש זמינה גם בליל החג השני, כמובן אם שמת מספיק שמן. ואם השמן איכותי מספיק. והפתילה לא טבעה. ולא כבתה מהרוח. או מהמים שהשפרצת עליה בטעות כשפתחת את הברז עם הזרם העקום שהבטחת לאשתך לתקן עוד בראש השנה אשתקד, או בתשע"ד, אבל לא הספקת להגיע לזה.
האפשרות השלישית היא הנוחה והיעילה מכולן: קונים נר בצנצנת גדולה, כזה שאמור לבעור במשך 48 שעות. בעצם זה לא 48, זה כ־48, מה שאומר שצריך לקנות נר שאמור להספיק לכ־72 שעות. פחות או יותר, אף אחד לא מבטיח כלום. וגם זה רק אם שמו מספיק שעווה. ואם הזכוכית לא התנפצה. והפתילה לא טבעה. והרוח לא כיבתה. אבל אם כל אלה לא קרו, אין סיבה שהנר לא יחזיק מעמד שלושה ימים. אולי אפילו יום וחצי.
נשאלת השאלה: למה? למה צריך לשלם יותר על נר של 72 שעות (בסדר, כ־72) כשהחג נמשך רק 48. או־קיי, כ־48. למה אי אפשר שמה שכתוב על האריזה אשכרה יהיה נכון? למה כל כך קשה להתאים את הייצור לצרכים של הלקוח? למה טכנאי יגיע תמיד רק בין עשר לחמש, בערך? למה אתם אומרים ששיחתי חשובה לכם אם אתם מייבשים אותי על הקו (כ)שעה וחצי? למה אנחנו חייבים להיות פרטאצ'ים?
שלא לדבר על יום הכיפורים, שבו האנושות כולה (טוב, בערך) משננת לעצמה שכל עוד הנר דולק אפשר לתקן, אבל אם הוא יכבה במהלך היום הקדוש אי אפשר יהיה להבדיל עליו. כי במוצאי יום הכיפורים צריך להבדיל על נר ששבת, והנר באמת שובת. באמצע החג. נו, אתם כבר יודעים – או שהשעווה נגמרת, או שהפתילה טובעת, לא חסרות סיבות. ואז במוצאי הצום אפשר לראות אנשים מורעבים מהלכים ברחובות עם נרות כבויים, ומחפשים בנרות מישהו שהנר שלו עדיין דולק בטעות ואפשר להעביר ממנו אש. ואז עושים הבדלה, טועמים משהו, בערך, והולכים לבנות סוכה. בערך. מעמידים אותה איכשהו, לא חייבים שהדפנות ישתלבו בדיוק בזווית של 90 מעלות. העיקר שהיא עומדת. בערך.
לתגובות: dvirbe7@gmail.com
***