הנסיבות ההיסטוריות שבהן חיו יהודים לאורך רוב ההיסטוריה כקבוצת מיעוט תרבותית ופוליטית הביאו לכך ששאלת השבי והדאגה הקהילתית לנשבות ולנשבים הייתה תמיד רלוונטית ובוערת.
הספרות היהודית הענפה המתארת מצבי שבי אינה עוסקת רק בשאלות טכניות הנוגעות לפדיון שבויים אלא מגלה רגישות רבה לסבל הגופני ולנזק הפסיכולוגי שנגרם לשבויים ולשבויות, לבני המשפחות ולחברי הקהילה המסרבים לעמוד מנגד ומתעקשים לעשות כל שביכולתם על מנת לגאול את יקיריהם משביים.
הקמת מדינת ישראל שינתה ובמובנים רבים אף העמיקה את המחויבות לפדיון שבויים בכך שעיגנה את המצווה הדתית באתוס הלאומי והפכה את הנכונות לפדות שבויים, גם במחיר רב ויקר, לאחד מסממני הסולידריות הישראלית ולמרכיב בסיסי בחוזה הבלתי כתוב שבין המדינה לאזרחיה. שאלות אלה אינן עיוניות בלבד.
בשעה גורלית זו בה ישראלים רבים – גברים, נשים ילדים וילדות חווים על בשרם את אימת השבי ובני משפחותיהם חרדים לגורלם, השאלות ההיסטוריות והערכיות הללו דורשות את הכרעתנו הדחופה.
הטקסט הקצר הזה אינו מסמך מדיניות אלא מבקש לעמוד על שורשיה של מצוות פדיון שבויים במסורת היהודית תוך השוואה קצרה ליחסן של הנצרות ואסלאם לעניין.
*
מבוא:
מצב השבי מחדד את המתח שבין האינטרסים של הפרט (השבוי או בני משפחתו) לבין האינטרסים הרחבים של הקבוצה – מבחינה זו השיח התרבותי המתמודד עם השבי – בין שזה השיח ההלכתי-היסטורי ובין שזה השיח הישראלי העכשווי – מתקיים תמיד בגבולות הסולידריות החברתית. זהו שיח, מורכב וטעון על זהות, ועל גבולות ההגדרה של הקבוצה ומי נכלל בה (חשבו למשל על אברה מנגיסטו ויחסה של מדינת ישראל לשביו).
היבט חיוני נוסף אותו יש להדגיש המלווה את השיח על אודות שבי במסורת היהודית לכל אורכה הוא זה המגדרי. הדיון ההלכתי מבחין במובהק בין החוויה הגברית והנשית בשבי, ובין האופן שבו מטופלים ונקלטים בחזרה גברים שנפדו ונשים שנפדו. מעבר לחוסר הוודאות הקיצוני ואימת המוות בה שרויים השבויים, עבור נשים חוויית השבי כרוכה לעיתים קרובות גם בפגיעה מינית. אמנם גברים עשויים להיות נתונים לפגיעה מינית בשבי אולם ביחס לנשים האלימות המינית היא למרבה הזוועה חלק מובנה מן השבי.
פדיון שבויים בספרות חז"ל ובימי הביניים
השורשים ההיסטוריים של האחריות כלפי שבויות ושבויים קשורים בעליית חשיבותו של הגורם הדתי שהחל לשחק תפקיד מרכזי בזירה המדינית בשלהי העת העתיקה, והביא להתפתחותה של סולידריות חברתית. בתקופת חז"ל במאות הראשונות לספירה, ולאחר מכן בימי הביניים, חיו ופעלו יהודים תחת שלטון זר. העדר עצמאות, מרידות שונות כנגד השלטון הרומי בארץ ישראל וחטיפות לצרכי מיקוח פוליטי וכלכלי כל אלה הפכו את השבי והיחס אליו למבחן לעמידותה וערבותה ההדדית של הקהילה.
כנקודת מוצא עקרונית לדיון ראוי להביא את דברי הגמרא במסכת בבא בתרא דף ח' ע"ב: "פִּדְיוֹן שְׁבוּיִם מִצְוָה רַבָּה (גדולה) הִיא. ... שכתוב "וְהָיָה כִּי יֹאמְרוּ אֵלֶיךָ אָנָה נֵצֵא, וְאָמַרְתָּ אֲלֵיהֶם כֹּה אָמַר ה׳, אֲשֶׁר לַמָּוֶת – לַמָּוֶת, וַאֲשֶׁר לַחֶרֶב – לַחֶרֶב, וַאֲשֶׁר לָרָעָב – לָרָעָב, וַאֲשֶׁר לַשְּׁבִי – לַשֶּׁבִי". על כך אומר ר' יוחנן את הדברים הבאים המקפלים בתוכם רגישות פסיכולוגית ופוליטית כאחד "כׇּל הַמְאוּחָר בְּפָסוּק זֶה קָשֶׁה מֵחֲבֵירוֹ. חֶרֶב קָשָׁה מִמָּוֶת, ... רָעָב קָשֶׁה מֵחֶרֶב ושֶׁבִי קָשֶׁה מִכּוּלָּם".
לצד ההכרה בסבל הרב שעוברים שבויים ושבויות שחייהם תלויים להם מנגד, התפתח שיח הלכתי העוסק בשאלה עד היכן מגיעה מצוות פדיון שבויים ומה הם גבולותיה. המשנה, חיבור הלכתי ארץ-ישראלי שנחתם בראשית המאה השלישית לספירה, קובעת במסכת גיטין "אין פודין את השבויים יתר על דמיהם". קביעה זו משמשת כיום כעוגן המרכזי של המתנגדים לעסקאות שבויים באשר הן.
אך הדברים מורכבים הרבה יותר: ראשית, המשנה מבקשת לאזן בין צרכי ההווה והעתיד ולסמן שיש היררכיה בפדיון שבויים, כך למשל "האשה קודמת לאיש לכסות ולהוציאה מבית השביה", כלומר הדיון מתקיים כבר בתוך ההיגיון של חובת פדיון שבויים, שההנחה היא שהוא מובן מאליו. שנית, המשנה אינה מגדירה מהו הסכום שמעבר לו מדובר "ביתר על דמיהם" ומשאירה את העניין לנורמה המקובלת במקום ובזמן.
אך העיקר הוא שהמשנה נאמרה על ידי חכמים במצב בו אין סמכות מדינתית והעול כולו מוטל על חברי הקהילה (ואכן המשנה וספרות חז"ל ככלל אינם מבחינים בחדות בין אחריות הקהילה ואחריותם של יחידים לפדיון שבויים). בידי מדינה עומדים אמצעים רבים ומגוונים שאינם מצויים בידי בודדים, ובאופן זה צריך להבין את הדברים. השימוש האוטומטי של מתנגדי עסקאות חילופי שבויים במקור הזה אינו רק אכזרי אלא גם מעיד על חוסר הבנה של הטקסט בהקשרו.
המעבר מתקופת המשנה לתקופת התלמוד מאופיין בעיסוק גובר והולך בשאלת פדיון שבויים. בשונה מהמשנה המתייחסת לעניין בלשון משפטית ויבשה, חכמי התלמוד והמדרש מרבים בתיאורים, רבים מהם מצמררים, על גורלם של שבויים ושבויות. כך הגמרא במסכת גיטין (דף נח ע"א) מתארת את גורלה המר של אשה בשם צפנת בת פניאל ששוביה נתעללו בה ובמר ליבה היא באה חשבון עם הקב"ה וטוענת כלפיו שאינו חס לא על כבודה ולא על כבודו. בסמוך לסיפורה של צפנת מופיע סיפור על שבוי שפדה רבי יהושע בן חנניה, תלמיד חכם צעיר ויפה שהיה בבית האסורים. ר' יהושע שהתרשם מהנער נשבע לפדותו, בניגוד להוראת המשנה, "בכל ממון שפוסקין עליו".
בעוד בספרות חז"ל לאתוס פדיון השבויים יש אופי אקראי ווולונטרי בימי הביניים הוא עובר מיסוד קהילתי ובין קהילתי. בין המסמכים שנמצאו בגניזה הקהירית נמצאים מכתבים שנשלחו לראשי הקהילה היהודית בקהיר העתיקה בבקשה לקבלת עזרה כספית לשם תשלום כופר עבור פדיון שבויים. מכתבים אלו מציירים מציאות שבה תושבים מקומיים שנחטפו בידי צי צבאי או שודדים מוצעים למכירה כעבדים.
בין התושבים שנחטפו היו לא מעט יהודים. עבור אלו התארגנה הקהילה המקומית לאסוף את הכופר הנדרש. אם נשווה את מנהג פדיון השבויים בקרב הקהילות היהודיות, ניווכח שהוא מקביל לפדיון השבויים וחילופי השבויים שהתבצעו באותה תקופה בביזנטיון הנוצרית ובחליפות העבסית המוסלמית. ניתן לומר על כן שהקהילות היהודיות בימי הביניים פרשו רשת הגנה שפעלה מתוך דאגה לפדות את מאמיניהם שנפלו בשבי. במילים אחרות הרשת הקהילתית הזו תפקדה, לפחות בכל הנוגע לפדיון שבויים, באופן זהה למדינות הנוצרית והמוסלמית, אלא שבמקום בשבויים השתמשה בממון, ואף בממון רב, כדי לפדות את חבריה.
ללא מנגנונים מדינתיים וכלכליים מסודרים הפכו הקהילות היהודיות את מצוות פדיון השבויים לערך מרכזי ועשו כל שביכולתן על מנת לגונן על בני ובנות הקהילה ובמקרה הצורך לפדות אותם גם במחירים כבדים וקשים. ביטוי חד משמעי למחויבות זו ניתן למצוא בדברי הרמב"ם בחיבורו ההלכתי 'משנה תורה': "פדיון שבויים קודם לפרנסת עניים ולכסותן. ואין לך מצוה גדולה כפדיון שבויים שהשבוי הרי הוא בכלל הרעבים והצמאים וערומים ועומד בסכנת נפשות. והמעלים עיניו מפדיונו הרי זה עובר על (דברים טו ז) "לא תאמץ את לבבך ולא תקפץ את ידך" ועל (ויקרא יט טז) "לא תעמד על דם רעך" ועל (ויקרא כה נג) "לא ירדנו בפרך לעיניך". ובטל מצות (דברים טו ח) (דברים טו יא) "פתח תפתח את ידך לו". ומצות (ויקרא כה לו) "וחי אחיך עמך". (ויקרא יט יח) "ואהבת לרעך כמוך". (משלי כד יא) "והצל לקחים למות" והרבה דברים כאלו. ואין לך מצוה רבה כפדיון שבויים".
להתפתחות אתוס פדיון השבויים בספרות היהודית מקבילה גם בכתבי אבות הכנסייה. טקסטים מהמאות השלישית והרביעית מדגישים את אחריות הבישופים לפדיון נוצרים שנשבו בידי אויב פוליטי של האימפריה. אמברוזיוס (מאה רביעית) מציין שעל הבישוף להשתמש בכספי הכנסייה, ואף להתיך כלי זהב על-מנת לפדות מאמינים נוצרים מהשבי.
גישה זו דומה להפליא לגישתו של התלמוד הבבלי (בבא בתרא, דף ג ע"ב) שעל פיה לשם מצוות פדיון שבויים ניתן להשתמש בכספים שנאספו לשם בניית בית-כנסת, ואף בחומרים שכבר נקנו עבורה. עם אימוצה של הנצרות כדת מדינה באימפריה הרומית-ביזנטית במאה הרביעית, הוכרה האחריות הדתית של המדינה כלפי המאמינים הנוצרים. זו נתנה את תמיכתה המשפטית לבישוף בארגון פדיונות שבויים. אך חילופי שבויים המאורגנים בידי המדינה עצמה החלו רק כשהיריב המדיני של ביזנטיון הפך להיות גם יריבה הדתי.
תפיסה פוליטית ציבורית של פדיון שבויים קיימת גם באסלאם בן הזמן. באחד מהמסמכים המרכיבים את "חוקת מדינה", הסכם שעיצב את ה"אומה", חברת המאמינים המוסלמית, אנו מוצאים את הסעיף הבא: "מי מתשעת השבטים שמרכיבים את ה"אומה", שיפלו בשבי: "הדמים לפדיונם ישולמו על-ידי כל שבט בהתאם לנוהג, בשיתופם של המאמינים כולם." כך כוללת הגדרת האומה המוסלמית מראשיתה את האחריות הקולקטיבית כלפי פדיון השבויים. ההשתייכות של הפרט לקהילת המאמינים יוצרת שותפות ציבורית בצורך לפדותו.
הפיכתו של סממן הזהות המדינית לדתי במלחמות בין ביזנטיון לחליפות גרם לכך שהאחריות הדתית כלפי השבוי הפכה לאחריות מדינית, והביא לחילוף השבויים הראשון בין ביזנטיון לחליפות העבסית ב-769. מעל עשרים חילופי שבויים בין שתי האימפריות תועדו בין המאות השמינית לעשירית. מספר השבויים שהוחלפו נע בין כמה מאות לכמה אלפים שכללו לוחמים ותושבות ותושבים.
סיכום
בניגוד לתפיסה הרומית שבה השבוי מאבד אוטומטית את הסטטוס שלו כאזרח חופשי כאשר הוא נמצא בשבי מחוץ לגבולות המדינה, בדתות האברהמיות התפתחה אחריות קולקטיבית כלפי השבויים שאינה פגה בשבי.
התפתחותו של מנהג פדיון שבויים באלף הראשון מצביע על התהוותן של הגדרות משותפות בשלוש הדתות. ציבור המאמינים ניתפס כחברה דתית אחת המספקת ערבות הדדית לחברותיה וחבריה. בבסיסו של מנהג פדיון שבויים אנו מוצאים את הקשר בין אמונתם של השבויים לחברתם הדתית. הפרט השבוי נשאר חלק מציבור המאמינים גם בהיותו נפרד ממנו בגופו. אקט הפדיון שומר על זהותו של הפרט כחלק מהכלל, ובאותה מידה שומר על זהות הכלל מול יריביו.
ואם לחזור למסורת היהודית הרי שנוכל לסכם ולומר כדבריו של ר' יוסף קארו בשולחן ערוך:
"כל המעלים עיניו מפדיון שבויים עובר על 'לא תאמץ את לבבך' ועל 'לא תקפוץ את ידך' ועל 'לא תעמוד על דם רעך' ... ובטל מצות 'פתוח תפתח את ידך לו' ומצות 'וחי אחיך עמך' 'ואהבת לרעך כמוך' והצל לקוחים למות. כל רגע שמאחר לפדות השבויים היכן שאפשר להקדים הוי כאילו שופך דמים".
אנו נושאים תפילה לשובם המהיר של כל החטופים והחטופות
את המאמר כתבו: ד"ר אביטל דוידוביץ'-אשד, בה"ס למדעי היהדות, אוניברסיטת תל-אביב, פרופ' חיים וייס, המחלקה לספרות עברית, אוניברסיטת בן-גוריון, פרופ' ישי רוזן-צבי, בה"ס למדעי היהדות, אוניברסיטת תל-אביב ופרופ' יובל רוטמן, בה"ס למדעי היהדות, אוניברסיטת תל-אביב