חברי המשלחת הישראלית לאו"ם בראשות שגריר ישראל גלעד ארדן, ענדו אמש טלאי צהוב על חליפותיהם, וקראו לעולם שלא להתעלם מהזוועות שחוללו ומחוללים מחבלי החמאס ותומכיהם.
היו שיצאו נגד מעשה זה, ובראשם דני דיין, יו"ר יד ושם, בטענה שאין להשוות בין היהודים בשואה לבין מצבנו היום במדינת ישראל הריבונית והעצמאית.
כמי שחקרה לא מעט וכתבה על תולדות השואה, נוראותיה והשלכותיה, אני תומכת בהחלטה של המשלחת לנקוט במעשה יוצא דופן זה, על אף חריגותו ועוצמתו. חיוני שנחדד קודם כל לעצמנו מה מתחולל פה לנגד עינינו, ומתוך כך נעמוד על דעתנו אל מול אומות העולם כולן.
מדינת ישראל קמה, בין השאר, על מנת לקומם את כבוד עם ישראל שנרמס בהיותנו בגלויות, ובייחוד בשנות השואה הנוראה. חזוננו היה ליצור מציאות שבה יהודים יוכלו להלך בגאון, ללא חשש, ולחיות חיים מלאי ערך וטוב לתועלת לנו ולעולם כולו. כדברי מילותיו הנפלאות של הראי"ה קוק בשירו (ישמח לבי) 'וחלשים נדכאים ימלאו גבורה/ וסוכה נופלת לחומה בצורה/ ועלובת נפש בשמחה אזורה/ ולישראל יאמר עורה עורה'.
לא עוד חולשה, דכאות, עליבות נפש. לא עוד ידיים חשופות, תחנונים ושוחד לפריץ/ השר/ המלך/ ההגמון שיגנו עלינו, אלא גבורה, הגנה, שמחה, ערנות של תקומה.
בשמחת תורה התערער מקום מאוד עמוק בתוכנו שהיה בטוח בכך שאנו מוגנים, יכולים, חזקים ושהמציאות הנוראית שחווינו כעם על בשרנו ושתלשה מאתנו איברים חיוניים, לא תשוב יותר. עמדנו מול מראות שהיינו בטוחים שלעולם לא נראה, ונפערו בנו כאבים שקיווינו שלעולם לא נחוש שוב.
בחסדי שמים, התעשתנו מהר, וחזרנו לפעול, ליזום, לתקוף. אבל עם התמשכות הלחימה הצודקת הזו, האו"ם וחלק מאומות העולם דורשים מאתנו לשוב למצבנו ההיסטורי שממנו כל כך עמלנו להיחלץ. לשוב ולהיות היהודים הנרפים, המתגוננים, התלויים בחסדי אחרים, שקיומם תלוי על בלימה. להמשיך להתגורר בסמוך לצוררים אכזריים ולתת להם את האפשרות להתעצם עוד ועוד ולסכן בכל רגע ורגע את עצם קיומנו. זו המשמעות של הדרישות להפסקת אש, לסיוע הומניטרי לא מפוקח, לפתרון מדיני לטווח ארוך ועוד ועוד דרישות מופרכות שנשמעות בעצימות הולכת וגוברת ככל שהזמן עובר.
חשוב להסיר את הלוט, לחשוף את הצביעות ולצעוק בקול גדול כי מטרתן האחת והיחידה של קריאות אלה היא להחליש אותנו ולהותיר אותנו לנצח חסרי יכולת לחיות את חיינו - חיי עם ריבוני, שלם, חזק שהוא אות ומופת לעמים בהתנהלות מוסרית אמיתית.
לכן, חשוב כל כך שהמשלחת הישראלית בזעקתה הנוקבת הציבה מול פרצופו של העולם את מה שעומד מאחורי המילים היפות האלה, ועל כולנו לעמוד מאחוריה ולקרוא – לא נסכים לאנטישמיות המוסווית הזו. לא נסכים שתדחפו אותנו שוב לגטאות צרים ובצורים, לחיים של עלה נידף, שכל אזעקה מערערת את שגרת חייו. נקום ונתעצם ונאזור כח ונשיב לאויבנו מכה אחת אפיים. לעולם לא ניתן שוב לחולל בנו את הזוועות הללו, וגם לא נסכים לחיות בפחד מתמיד מפני האפשרות שהדבר יתרחש.
בשיאה של השואה קרא דוד בן גוריון (יו"ר הנהלת הסוכנות דאז) לאומות העולם לאפשר ליישוב היהודי בארץ ישראל להקים צבא יהודי עצמאי שייקח חלק בלחימה בנאצים ובשותפיהם –
'בשם כל היהודים, אנחנו תובעים מכם, שליטי אנגליה, רוסיה ואמריקה, את זכותנו לצבא יהודי. את זכותנו להילחם בגדול אויבינו כיהודים, במסגרת יהודית ובארגון יהודי ובמפקדה יהודית ובמשמעת יהודית ובדגל יהודי. לא נסתפק בפירורים שניתנו לנו כאן להגן על מולדתנו ועל הארצות הסמוכות. לא כבני ארץ ישראל בלבד. כיהודים באשר הם יהודים (ארכיון צה"ל ומשרד הבטחון)'.
הדרישה הזו נראתה באותה עת כל כך מופרכת, עד כדי שהמדנט הבריטי דרש ממנו לצנזרה. היום אין לנו צורך לבקש מהאומות היתר להילחם על נפשנו, להגן על עצמנו וליצור מציאות אחרת בעבורנו, ובעבור הדורות הבאים. עלינו לזכור ולהזכיר שעצמאותנו קיימת ונוכחת והיא בידינו, ולפעול להעצימה ולבטא אותה בגודל ובאומץ.
'ונחומים ימלאו כליותיי/
וששון ידשן עצמותי/
ומציון תבאנה תנחומותי/
כי יהפך לשחר ערבי'.
(המשך ישמח לבי, הרב קוק).
הכותבת היא ד"ר שפרה מישלוב, מחברת הספר: כמיהה וגעגוע: יומנה של ריבצ'ה – הנערה מגטו לודז'