אשתו של אביעד כהן הי"ד: "הם חיו ומתו כגיבורים"

ארבעה מבני היישוב שלומית נפלו במהלך הקרבות ב־7 באוקטובר: בכור סוויד, אוריאל ביבי, אביעד כהן וראובן שישפורטיש הי"ד. סוויד וביבי נפלו בקרב בצומת מגן, כהן ושישפורטיש נפלו בקרב במושב פרי גן. בחרנו להתמקד בקרב בפרי גן, קרב שבו השתתפו תושבי שלומית בשל העובדה כי בפרי גן אין כלל כיתת כוננות. למעשה מדובר היה בקרב מכריע שבלם את הפגיעה ביישוב פרי גן וביישובים רבים בהמשך, שאליהם יכלו המחבלים להגיע.

"בשעה 6 וחצי התחילה המלחמה. מעולם ב־17 שנות המגורים שלנו באזור לא חווינו דבר כזה, לא בהיקף ולא בעוצמות של הנפילות, האזעקות וריח אבק השרפה החזק שהיה בחוץ", מספרת דנה כהן, אשתו של אביעד כהן הי"ד מהיישוב שלומית. באותו הזמן היה אביעד בתפילת ותיקין, וברגע שהתחיל המטח הוא רץ חזרה הביתה. "אביעד ישר רץ לבית לראות שהכול בסדר. נכנסנו לממ"ד למשך דקות ספורות, שם הוא המשיך להתפלל שחרית, אך מהר מאוד הוא הבין שהמצב לא פשוט". אביעד פנה לדנה והבהיר לה כי אין מדובר בעוד מטח רקטות. "תקשיבי, זה לא סיפור רגיל, זה סיפור כיסוי, יש כאן חדירת מחבלים. אמרתי לו שישמור על עצמו והוא יצא מהבית. בתפקיד יושב ראש המזכירות של היישוב הוא היה צריך גם לבדוק שהצח"י (צוות החירום והחוסן היישובי) וכל שאר הדברים עובדים".

באותו הרגע, בסביבות השעה 7 בבוקר, אביעד יצא לדרכו, ודנה והילדים נשארו בממ"ד בבית. בשהותם שם הם דיברו על אודות הבת שנמצאת בחג בישיבת ההסדר בשדרות. "הפעם האחרונה שהוא התקשר אליי הייתה בשעה 8:44. בשיחה הזאת אביעד בישר לי כי הצליח להשיג את נועה, שמאוד דאגנו לה. 'היא בממ"ד, אני לא יכול לדבר, ביי'. בדיעבד הבנתי שהוא כבר היה ביישוב פרי גן".

בדומה למשפחת כהן, כך גם סיפורה של צופיה שישפורטיש. "התעוררנו לצלילי פיצוצים ממש חזקים ומאוד לא אופייניים. אנחנו גרים בדרום הרצועה, יותר קרוב לגבול מצרים, ובהסלמות האחרונות אפילו לא היו אזעקות", משתפת צופיה. "תוך כדי נשמעה אזעקה ונכנסו לממ"ד, כאשר בכניסה אליו שמענו בום חזק מאוד ולא אופייני. מסתבר שהייתה נפילה באחד הבתים ביישוב. ברוך ה' היה רק נזק ברכוש ואף אחד לא נפגע". בשלב זה בעלה ראובן, מפקד כיתת הכוננות, הכין את הציוד והעמיס אותו על עצמו, כמו שהיה רגיל, ובדק עדכונים בפלאפון.

"אני הייתי עסוקה מאוד בלהרגיע את הילדים, כאשר הקטנה בת שנתיים וחצי מחבקת אותי. אני רגילה מאוד לסיטואציות שהוא יוצא עם הציוד, אבל לא יותר מזה. ראובן הספיק להגיד לי שזו פעולת הסחה ושיש חדירה של מחבלים עם אופנועים לפרי גן. הוא אמר לי: תקשיבי, אני יוצא החוצה, אני כרגע ליד הבית, אם יש אזעקה אני איכנס פנימה. אני נועל אתכם מבחוץ'". אלא שהזמן חלף וראובן לא שב הביתה, ובאחת ההודעות בקבוצות הווטסאפ כתב אחד החברים כי הוא כרגע מפקד כיתת הכוננות. "פעם ראשונה שאמרתי לעצמי: אז כנראה הוא לא ביישוב, כי הוא מפקד כיתת הכוננות. למעשה לא נפרדנו כי הוא יצא לאחורי הבית וחשבתי שהוא פה ליד. בשעה 9:11 שלחתי לו הודעה: ראובן, האם אפשר לצאת מהממ"ד? והתברר אחר כך שהוא כבר לא היה בחיים. הוא נהרג בין תשע ל־9:05. כשעה-שעתיים אחר כך כבר הגיעו אליי ואמרו לי שהוא פצוע קשה ופונה לסורוקה. אחר כך התברר לי שהוא נהרג במקום אחרי קרב גבורה של 45 דקות מול מחבלים".

יש התקלות עם מחבלים בפרי גן

אחד מחברי כיתת הכוננות, משה אבוקסיס, היה באותו קרב גבורה בפרי גן, מתחילתו ועד סופו, ראה הכול. כעת לראשונה הוא נעתר לספר ל'בשבע' על הקרב שהתחולל. לאורך שחזור הקרב אבוקסיס לא פוסק מלהאדיר את חבריו הגיבורים שנפלו בקרב. "כשיצאתי מהבית בשעה שש וחצי כבר ראיתי את אביעד כהן מוכן על ציוד, עוד לפני שהודיעו מה קורה, ומהר מאוד כל אחד הלך להביא נשק ארוך. התמקמנו בש"ג הצפוני של היישוב, ראובן שישפורטיש, מיכאל גוטסמן, יהודה רבינוביץ ואני, ולש"ג הדרומי הגיעו עוד חבר'ה כדי לאבטח את שלומית. במקביל אלינו, הרבש"ץ בני משולם עם עוז ששון ובועז בירן נסעו לפרי גן, כי הבינו שיש שם היתקלות עם מחבלים".

פרי גן הוא יישוב שרחוק 10 קילומטרים משלומית, ללא כיתת כוננות ובקושי שני נשקים ארוכים בכל המושב. "לפתע ראובן מקבל דיווח כי הכוח בפרי גן הותקל, נפצע וחייבים חילוץ ועזרה תחת אש. ראובן אומר: מי בא איתי? אנחנו טסים לפרי גן. בדרך מקבלים אינדיקציה מדויקת היכן נמצאים הבתים הנגועים. ראובן פורק אותנו 200 מטרים מהיעד, מתחילים הליכה צמודה לחומות, ואז נפתחת עלינו אש מדויקת וחזקה. מטח כדורים עף מעל הראש שלנו, היה אפשר להרגיש את הרוח של הכדורים", הוא מתאר את עוצמת האש שנורתה לכיוונם.

כדי לעבור למקום אסטרטגי יותר חוצה מיכאל גוטסמן בריצה את הכביש, הכדורים חולפים לידו, ומשם הוא מתחיל לירות. "הלחימה מתקיימת 40 מטרים מאיתנו, אנחנו לא רואים את המחבלים כי הם מוסתרים מאחורי החומות. אחרי שתי דקות, קיבלנו אש צולבת מדויקת, ומיכאל צועק: נפגעתי. אני מבקש מראובן ויהודה שיחפו. אני רץ והכדורים שורקים. השכבתי אותו על הרצפה, פתחתי את הווסט, ומול עיניי ראיתי פציעה קשה בבית החזה ובזרוע השמאלית, לכן ביקשתי פינוי דחוף". הירי לא מפסיק, יהודה וראובן ממשיכים את הירי ללא הפסקה. גם ראובן מתקשר למד"א ומבקש סיוע בפינוי הפצוע. "הוא לא שורד אם לא מפנים אותו עכשיו, אני אומר להם. ראובן מצידו ממשיך בקור רוח של לחימה תוך כדי דיווחים ובקשת עזרה".

ראובן מאגף מצד אחד את הבתים כדי להגיע קרוב יותר למחבלים ושם נתקל בירי. הוא מבין שהוא לא יכול לגשת. "אני מצד שמאל וראובן מצד ימין בבתים הצמודים ביותר. ראובן מנהל לחימה בצורה יוצאת מן הכלל, בקור רוח ובניסיונות לאגף מאחורי הבתים. כל פעם אנחנו נותנים מטחים וחוטפים ירי מדויק. ואז אני שומע את יהודה רבינוביץ' אומר: נפגעתי. איפה? ברגל. הוא זוחל לכיוון החצר הפנימית וצועק, רימון מתפוצץ. לאחר מכן שאלתי אותו: הכול בסדר? 'מצוין, תהיה בפינה ותאבטח את עצמך'". רבינוביץ', כך מתברר, התעכב מעט בתזוזה בעקבות פציעתו ברגל, וכך ניצלו חייו. פטריית הרימון לא פגעה בו. "כל פעם אני מעביר דיווח על החמרה במצבו של מיכאל, הוא מאבד המון דם. במקביל אנחנו מקבלים דיווח מהצד השני מעוז ובועז. אנחנו היינו בכביש הראשי לכיוון הבתים, ועוז ובועז היו בצד המזרחי".

אבוקסיס מבקש סיוע בכיתת הכוננות, ובכור סוויד מגיע במיוחד ממושב שובה, שם היה בחג, כדי להצטרף לקרבות. "הוא היה בן אדם מלא נתינה, איפה שהיה צריך לעשות בשביל הכלל או בשביל הילדים, בכור תמיד היה ראשון. גם בדברים שבכלל לא היו קשורים אלינו, הוא היה מדווח לצבא על כל מיני חממות של סמים, הוא היה נותן נקודות לצבא כדי שיבוא ויהרוס, תמיד היה אכפת לו, לכן הוא יצא לכיווננו בלי נשק. הוא שמע את החברים שלו בעת צרה, עזב הכול וציפה לקבל נשק כשיגיע. בכור נסע דרך השדות ונתקל במארב של מחבלים שירו בו. הוא דרס אותם, יש סימנים של דם על הרכב, ואחר כך נלחם בהם בידיים חשופות, הוא היה בן אדם חזק. עד שגברו עליו בני העוולה".

אבוקסיס ממשיך לבקש עזרה ומתריע כי יש חבר'ה פצועים והם תחת אש כבדה. "אמרתי שאנחנו חייבים סיוע וחיפוי כדי להשתלט על האירוע, ואז עוז גליק ואביעד כהן מגיעים אלינו. ראובן נותן אש, אני נותן אש, ובמקביל שומרים על מיכאל. אומרים לו: מיכאל, עכשיו מגיע סיוע ואנחנו יודעים שלא מגיע". באיזשהו שלב אביעד כהן רץ ונעמד ליד ראובן. "אביעד נתן את הריצה הכי מהירה בחיים שלו כדי לעזור לחברים שלו, הוא שאל מה צריך לעשות, הבין את תמונת המצב, עמד ליד ראובן והתחיל להילחם. הוא ירה הרבה במשך כמה דקות. הרגשנו אוויר לנשימה. פתאום היינו בשליטה עם החברים הטובים שהגיעו ואוטוטו משתלטים על האירוע. יצרנו אש חזקה. אביעד הבין את האירוע ולא הפסיק לירות אש למקום שממנו ירו המחבלים, כוח אש משמעותי מאוד".

אבל אז קרה הגרוע מכול. "פתאום אני שומע 'איי'. אביעד קיבל פגיעה קשה. הוא התמוטט ונהרג במקום. דקה אחר כך ראובן נפגע גם הוא ונהרג במקום". בנקודה זו אבוקסיס עוצר לנשום, בורר את המילים והעצב ניכר על פניו. "המשכנו להילחם וקיבלו רימונים. לא שמעתי כלום. יריתי יותר מ־10 מחסניות. העברתי דיווח עם שלושה פצועים אנוש, כשאני יודע שראובן ואביעד כבר לא איתנו. בדיעבד התברר לי שבזמן הזה המחבלים הניעו את האופנועים וברחו. חבר נוסף, אשי קופץ מהיישוב, מתקשר אליי: משה, אני 300 מטר מאחוריך עם חיילים של קרק"ל".

הכוחות הכינו עצמם להסתערות, נתנו מכות אש, נכנסו לחצר והתחילו לזכות את הבתים. "בינתיים עקיבא, החובש שלנו, מפנה את מיכאל גוטסמן ומעניק לו מנות דם באמבולנס. אנחנו נכנסים לבתים ורואים שהכול מפורק ושבור, עשינו סריקה לראות שאין מחבלים, ולפתע זיהינו רימון עם נצרה פתוחה בתוך ההריסות שהמחבלים השאירו. הזהרנו את האנשים לא להיכנס לבית, ואז פתאום יוצאים חבר'ה חיים מהממ"ד, חשבנו שכולם גמורים. פינינו גם את בועז בירן, שקיבל כדור לתוך הכתף, פספס את הלב בקצת והתפוצץ על הקרמי, כאשר הרסיסים חדרו לו לגב. גם עוז ששון, שנפצע בירך מכדור, עשה חוסם עורקים לעצמו ופונה בהמשך לבית החולים. לפי הכללים, אם הפצועים קשה לא היו מפונים תוך דקות ספורות הם לא היו שורדים, אך הם שרדו שעתיים תחת אש. היה נס גדול".

יחד החזרנו אש חזקה למחבלים

אבוקסיס תולה את ההצלחה בקרב הבלימה בחבריו שבאו לעזור. "הנקודה שבה החליטו המחבלים להתקפל הייתה הנקודה שבה היינו מאוחדים, כולנו יחד נתנו מכת אש חזקה. הם ברחו כמו עכברים. אני מאמין שקיבלו את ההחלטה כאשר ראובן ואביעד יצרו אש מטורפת, פה הם החליטו שהם מתקפלים. כשאביעד ועוז גליק הגיעו זה היה מטורף, הם חשבו שהגיע כוח גדול, וזה מה שגרם להם להתקפל. ראובן ואביעד תמיד עשו בשביל הקהילה. לא לקחו קרדיט לעצמם בחיים, תמיד עשו דברים שמקדמים את הקהילה ואת היישוב שלנו, תמיד היו ראשונים, וככה נהגו גם בשדה הקרב".

הצוואה של ראובן, אביעד ובכור היא לעזור תמיד לכל מי שצריך. "אלו היו האנשים, זו הצוואה שלהם, חשוב לי להגיד את זה, כדי שנמשיך ללכת ברוח הזאת. חמאס לא ישברו אותנו. זה ייתן לנו כוח להבין למה אנחנו כאן, ואנחנו רק נצמח מהשבר הזה. משבר - אותיות 'מבשר', יבשר לנו טוב. היישוב חזק ומאוחד עם אנשים מדהימים בעלי רוח לחימה מטורפת שהשאירו את המשפחות מאחור וידעו לאן נכנסים. ידענו שיש ירי והמון מחבלים. ראובן ידע שעוז ובועז נפצעו ושיש המון מחבלים. למרות זאת הוא קם והלך ואמר 'מי בא איתי'. זאת הרוח. זה אביעד, זה ראובן, זה בכור, זה המוות הכי מתאים להם, כי הם באמת הלב של עם ישראל. גם אוריאל ביבי, שעם תחילת המלחמה, איך שנורו הרקטות הראשונות, נקרא לצבא כקצין בצנחנים ולא היה מודע למתרחש באמת ונסע תחת אש ורקטות, אך בדרך מארב של מחבלים פגע בו. כולם מיוחדים אחד אחד".

בשביל המשפחות, בסיפור נפילת יקיריהם בקרב יש נחמה. "זה משמעותי מאוד להתמודדות שלנו, לילדים וגם לי, שאבא נהרג בקרב גבורה והציל המון אנשים, אפילו לא יודעים להגיד כמה", מציינת צופיה שישפורטיש. "הם הרי יכלו לפגוע בתושבי פרי גן ולהמשיך משם לתלמי יוסף, דקל, אבשלום ויבול. הוא הציל גם אותנו בשלומית בעצם, זה נותן כוח ומשמעות. המוות של ראובן לא הפתיע אותי. איך שהוא חי, כך הוא מת. בן אדם שמעבר להיותו לוחם מקצועי ובוגר סיירת גולני, שעשה המון ימי מילואים בשנה, היה צריך להיות שם. אנחנו גאים בו מאוד. היה ברור לי שאני מגבה אותו על אף המחיר הכבד. הנפילה שלו לא מפתיעה, כי הוא היה אדם מסור בחיים שלו, בעבודה, במשפחה, לחברים, לקהילה ולעם ישראל, הוא היה חי ככה לא בתור קלישאה, לכן זה לא מפתיע", היא משתפת. "זה כואב כמובן והחוסר קשה מאוד, נראה לי שאנחנו לא יודעים כמה".

בשלב מסוים, אומרת צופיה, הם יצטרכו לחזור לבית בשלומית שראובן בנה בעצמו במשך שלוש שנים. "לקבוצת הווטסאפ שלי ושלו על ענייני הבית קראנו 'בית החלומות'. הספקנו לגור בו ארבעה חודשים בלבד. כואב לחזור לבית הזה, שממש נרגיש בו את ראובן בכל פינה. יהיה קשה. הוא דאג לנו לפני לכתו כשבנה לבד את בית הקבע".

גם דנה משתפת במילים דומות על הנחמה. "אני מרגישה שהצורה שבה הוא עלה השמימה יש בה ממד מסוים של נחמה, המוות הזה לא היה לריק. יש כאן מעשה עצום של גבורה, מסירות נפש והצלת נפשות. כל המציל נפש אחת כאילו הציל עולם ומלואו. גם המשמעות בשביל הילדים, שאבא שלנו מת כגיבור ומסר את הנפש למען אנשים אחרים. אני אמרתי לילדים שהתכונות הללו עוברות להן בדי־אן־איי. הוא לא עשה מעשה גבורה חד־פעמי, הוא חי חיים שלמים של גבורה, וגם אתם גיבורים - אתם מקבלים מאבא את הכוחות".

***