קול אסון וקול שמחה

שעת צהריים בבית משפחת פרץ ביד בנימין. הרב דורון פרץ, יושב ראש תנועת המזרחי העולמי, אוחז בידו מפה של יישובי העוטף ומתאר את שביבי המידע הידועים לו מהשתלשלות האירועים בבוקר הנורא של השבת השחורה ההיא.

כבר חמישה שבועות מאז נותק הקשר עם בנו, סגן דניאל פרץ, מפקד טנק במוצב נחל עוז, והדאגה לגורלו מציפה את כל חדרי הלב. למרות זאת, הרב פרץ מתאר את הדברים באצילות ובנועם הליכות. מדי פעם קולו רועד ונשנק וחושף טפח מהדרמה המתחוללת בקרבו.

"לצוות הטנק של דניאל קראו צוות פרץ. אין ספק שצוות פרץ נלחם שם באותו בוקר בגבורה, אבל בסביבות השעה תשע נותק איתם הקשר ומאז אנחנו במציאות בלתי נתפסת. בהתחלה דניאל נחשב נעדר, ולפני כשלושה שבועות הודיעו לנו שהבן שלנו כנראה חטוף בעזה. חוסר הוודאות הזה - שאדם כל כך אהוב שלך נעלם לך ברגע אחד ולא יודעים איפה הוא ומה מצבו - הוא קשה ביותר. גם התרחיש הנורא להיות מוחזק בידי אנשים כאלה הוא מצמית. אבל אנחנו חייבים להיות חזקים ולהתמודד", הוא שב ואומר ספק לאחרים, ספק לעצמו. "בפרשות השבוע האחרונות מתואר באילו ניסיונות התנסו אבותינו, ניסיונות שאפשר היה לחשוב שהם בלתי אפשריים. אבל כנראה שלהיות יהודי זה להיקרא לדגל גם להתמודדויות בלתי אפשריות ולעמוד בהן".

שעה של היסטריה

חג שמחת תורה החל בבית משפחת פרץ בהתרגשות גדולה. גליה, ארוסתו של הבן הבכור יונתן, התארחה בביתם, ומלבד הבן דניאל, שהיה עם צוות הטנק שלו בבסיס נחל עוז שבדרום, יתר בני המשפחה שמחו יחד לקראת החתונה ההולכת וקרבה. בשעה שש וחצי בבוקר הם התעוררו לקול האזעקה והדי פיצוצים שהפרו את שלוות החג. "נכנסנו במהירות לממ"ד", משחזר הרב פרץ את תחילתו של היום הנורא ההוא. "לא תיארנו לעצמנו מה קורה. יונתן, שהוא מ"פ ומשרת בבא"ח צנחנים, נמצא בקבוצת ווטסאפ עם 120 מ"פים. בגלל שהוא קצין, הפלאפון שלו היה דלוק והתחילו להישמע קולות של הודעות בלי הפסקה. הוא אמר לי בדאגה: אבא, משהו כאן לא בסדר. בפלאפון הוא ראה סרטון של טנדר לבן עם מחבלים חמושים בלב שדרות. המג"ד שלו שלח הודעה: כל מי שיש לו נשק, שיבוא דרומה הכי מהר שיכול. יונתן מיד קם לצאת. את ה־M16 שלו הוא השאיר בבסיס, אז הוא לקח את האקדח שלו וגם את האקדח של דניאל מהכספת, דיבר כמה רגעים עם ארוסתו ורץ לרכב. הוא יצא מפה בערך בשמונה בבוקר".

ומה עם דניאל? ניסית להשיג אותו?

"הוא בצבא, למה שאדאג? באותו שלב לא הבנו את היקף האירוע".

בצוהרי החג, בסביבות השעה ארבע וחצי, הטלפון מצלצל. "פתאום מתקשרים מכמה מספרים שאני לא מזהה במשך כחצי שעה. אמרתי: טוב, משהו כנראה קורה ואני חייב לענות, ויונתן מעבר לקו אומר: אבא, אל תדאג, אני בסורוקה. חטפתי כדור ברגל אבל אני בסדר". בשיחה הבהולה מבית החולים יונתן שיתף במקצת מאירועי הקרבות עם המחבלים והביע חשש לשלומו של אחיו. "הוא אמר לנו שמהבוקר הוא מתקשר לדניאל ואין תשובה. בדיעבד מתברר שיונתן נלחם גם בנחל עוז והוא שם לב שהטנק של דניאל לא במוצב. זה עודד אותנו כי הבנו שדניאל בתוך הטנק שלו וחשבנו: אם הוא בטנק, בטח אין לו קליטה ולכן הוא לא עונה לנו".

כשיצאה השבת נסע הרב פרץ לבית החולים ופגש את בנו הפצוע. "ראינו שהוא בסך הכול בסדר והיה נס גדול, הכדור נכנס ויצא ולא פגע בעורק או בעצם. התברר לנו שיונתן נלחם בגבורה במשך חמש שעות בעוטף. הוא לקח נשק מאחד הנהגים, שאמר: שמע, אני לא יודע אם הנשק תקין. ובאמת תוך כדי אחת ההיתקלויות היה לו מעצור בנשק. למרבה המזל חבר שלו הצליח לירות במחבל. היו לו ניסים. כשהם נסעו לכיוון כפר עזה וסעד נורה עליהם RPG, שעבר מעל הראש שלהם. הם נלחמו שעתיים במוצב של דניאל והצילו 25 תצפיתניות וחיילים. באחת ההיתקלויות חייל שהיה בצד אחד של יונתן חטף כדור בבטן וזה שבצד השני חטף כדור בגב, ויונתן חטף כדור ברגל והוא נפצע בינוני. כששמעתי מה קרה לו נשאתי עיניים לריבונו של עולם ואמרתי: איזה ילד גיבור! מוקף בכל כך הרבה גיבורים! הוא יכול היה להיהרג, לא עלינו, תודה ה' ששמרת עליו". באותו ערב החזיר הרב פרץ את בנו הביתה להמשך טיפול במרפאה המקומית.

במקביל להודאה על חיי הבן שניצלו, החשש לגורלו של דניאל רק גבר. "ממוצ"ש אנחנו מתקשרים אליו ואין תשובה. התחלנו ממש לדאוג. באותו ערב הסתובבתי בין המיטות בסורוקה, אולי במקרה הוא נפצע והובהל לשם. אבל עדיין אמרנו לעצמנו: יהיה בסדר. ניסינו לחשוב חיובי. למחרת בבוקר כבר עברו 24 שעות שלא שמענו כלום מדניאל, והמצב הפך מדאיג מאוד".

בינתיים הבן יונתן ערך בירורים משלו עם מפקדים וחיילים שנלחמו באזור, בניסיון לברר מה עלה בגורל האח. "שמענו באופן לא רשמי שהצליחו איכשהו להגיע לטנק של דניאל, שהיה במרחב נחל עוז, ונמצא הרוג אחד בטנק. שאלנו האם ההרוג הוא קצין וענו שלא. ככה הבנו שלא דניאל הוא ההרוג בטנק. מצד שני, עצם הידיעה שמישהו נמצא הרוג בטנק מלמדת שקרה פה משהו קשה", הוא מתאר איך הידיעה הלכה וסגרה עליהם. "יונתן עשה עוד כל מיני בירורים, שמהם הבנו שהייתה היתקלות ומצוות הטנק יש הרוג אחד ושלושה נעדרים".

הרגע שבו הבינו בני המשפחה כי דניאל אכן נעדר היה רגע כואב ומטלטל במיוחד, שלווה בתחושה שהאדמה נשמטת מתחת לרגליהם. "זה היה ביום ראשון בצהריים. ברגע שיונתן מסיים את השיחה אנחנו קולטים: דניאל שלנו נעדר. אני עולה לאשתי לחדר ומספר לה מה ששמענו הרגע, וכולנו מתפרקים. זאת הרגשה נוראה שאי אפשר לתאר במילים. זו הייתה שעה של היסטריה. התפרקנו כולנו. בכינו והתחבקנו. זה חוסר אונים משווע. הבנו את גודל הזוועה", הוא משחזר את התחושות. "אבל אז אתה אוסף את עצמך, ואומר: זאת המציאות, מה עכשיו?"

זה ממש תסריט אימה.

"זו באמת זוועה, אבל אמרתי להם ולעצמי שקודם כול אנחנו יודעים שדניאל, לצערנו, נעדר, אבל הוא לא חלל. יכול להיות שהוא נחטף - שזה קשה ביותר - אבל אולי הוא חי. אתה שומע סיפורים מאנשים על כל כך הרבה שנהרגו ונרצחו, משפחות שלמות, ולנו עוד יש קרן אור שדניאל חי, זה לא מובן מאליו. מאז הכול בא בגלים: אתה רגע אחד חזק ואז פתאום אתה כואב, ושוב אתה חזק ושוב הדמעות מגיעות. זה קשה, אבל יש לנו תקווה", הוא מתעקש לדבוק באופטימיות. "אנחנו חיים מיום ליום. וכבר למדנו שכשעולה גל של חרדה, אין טעם להילחם בו", הוא מסביר את דרכי ההתמודדות. "צריך לתת לו מקום, ממש כמו גל חזק ששוטף אותך ובסוף עובר. צריך לשאוף להיות כמה שיותר במקום של חוזק וחוסן ואמונה. שבטך ומשענתך המה ינחמוני. האמונה היא לגמרי המשענת שלנו. גם בשבטך, כשקשה כל כך, אנחנו נשענים על בורא עולם".

ארבעה ימים הייתה שרויה המשפחה בחוסר ודאות והסתמכה על המידע הלא רשמי שהגיע אליה, עד שעל דלת הבית התדפקו נציגים מהצבא והודיעו באופן רשמי שהבן דניאל אכן נעדר. "אנחנו כבר ידענו שהוא נעדר באופן לא רשמי, אבל רק כשהגיעו מהצבא זה הפך לוודאי. מאז סגן אלוף במילואים יוסי שמש מלווה אותנו כבר חמישה שבועות, והוא הכתובת שלנו לכל דבר".

נשמעו תלונות שהמדינה נטשה את משפחות החטופים והיא לא מתפקדת.

"אני לא יודע לומר מה קורה במערך האזרחי, אבל כאבא לחייל, אומנם ארבעה ימים לא ידענו שום דבר והיה בלגן, אבל מרגע שהצבא נכנס לתמונה הוא דואג לנו להכול. הוא נמצא איתנו גם ברגעים הקשים ומנהל את כל הדבר הזה. יוסי שמש הפך לחלק מהמשפחה".

"עם ישראל צריך שמחות!"

ביום חמישי של אותו שבוע מטלטל הבינו ההורים שבעוד דניאל בנם נחשב נעדר והם חרדים לגורלו, בנם יונתן אמור לעמוד מתחת לחופה בעוד ימים ספורים. "אמרנו: צריכה להיות פה חתונה בעוד חמישה ימים, מה עושים? הבנו שחייבים לקבל החלטה. בדיוק אז המפקד של יונתן הגיע לבקר אותו. הוא שאל: אתה אמור להתחתן בשבוע הבא, מה אתה עושה? וכשיונתן התלבט, הוא אמר בהחלטיות: יונתן, עם ישראל צריך עכשיו שמחות! באותו רגע הרגשתי שזו התגובה הכי טבעית והכי נכונה לעשות". את הפקת החתונה לקחו על עצמם תושבי יד בנימין, שהרימו חתונה לתפארת.

מה מרגיש הורה כשהוא מוביל את הבן לחופה ויודע שבנו השני נעדר?

"עין במר בוכה ולב שמח. זה ערבוב של רגשות. לפני החתונה אמרתי לעצמי שבאותן שעתיים־שלוש אני אשתדל להיות רק עם יונתן, אחרת לא אשרוד. אבל כשהרב הלל מרצבך פתח את החופה ואמר: אי אפשר להתחיל את החופה בלי להזכיר שיש מישהו שלא נוכח פה כרגע, דניאל, וברגע הקדוש הזה בואו נתפלל לשלומו - באותו רגע התפרקתי לגמרי. אני בכיתי ואשתי בכתה. בכינו והתפללנו כמה דקות, ואחר כך שטפנו את הפנים והתפנינו לשמוח עם החתן והכלה".

הייתה חתונה שמחה?

"ממש ככה. איך מישהו אמר לנו: זאת הייתה החופה הכי קדושה, הכי עצובה, הכי שמחה והכי מעוררת השראה שהוא השתתף בה בחייו. כמובן שיש מועקה בלב, כי ברקע יש את המחשבה שמישהו אהוב חסר, אבל לא נתנו לזה להשתלט על כל השמחה. וזה היה מדהים. רקדנו והתרגשנו. אולי רציונלית בני אדם חושבים שאי אפשר להיות גם שמח וגם עצוב בו זמנית. אבל ראיתי שבחיים עצמם, בחוויה של החיים, אפשר להיות גם וגם. זה הכוח של הנפש היהודית".

בלילה, כשהמחשבות מתבהרות, אתה עם דניאל?

"אני עם דניאל, ברור, וזה לא פשוט. אבל בד בבד אני מודה לריבונו של עולם על הנס שעשה לנו עם יונתן ועל התקווה לגבי דניאל. יש אנשים שאיבדו את כל בני משפחתם. בסופו של דבר אנחנו מאמינים שהחמאס צריכים אותו חי, וזאת התקווה שלנו. ואני הולך עם התקווה הזאת".

אין בך כעס כלפי שמיא?

"לא. אנחנו מאמינים בני מאמינים, גם כשאנחנו לא מבינים. אנחנו צריכים לברור ולבחור את המחשבות שלנו. כוח המחשבה הוא כוח אדיר. הרי כתוב בתורה 'לא תשנא את אחיך בלבבך' ו'לא תחמוד'. איך אפשר לצוות על השנאה והקנאה? אומרים הראשונים: האדם יכול לשלוט על מחשבתו ולבחור איך להסתכל על העולם. אם אני עכשיו הולך לישון בלילה, ותודעתית אני חושב על איפה דניאל נמצא ומה עושים לו במרתפים החשוכים של החמאס - אז אני אשתתק ולא אוכל לתפקד".

אם תרצה ואם לא, זה בטח צף ועולה.

"בוודאי, אבל אני משתדל מאוד לא לתת לזה להשתלט על הכול. אני אבא שלו ואני אוהב אותו ואני קשור אליו בנימי נפשי, אבל אם אני אחיה בתודעה הזאת בלבד אני לא אתפקד. אז אני נותן לזה מקום, אבל אני חייב לסגל לעצמי צורת התנהלות שיודעת לעזור לי להתמודד. אין לי לוקסוס להתנהל אחרת. אני מזכיר לעצמי שיש לי ילד שיכול היה להיהרג ואפילו יכולתי להיות במקום הזה עם שני הבנים שלי, שנלחמו בעוטף בגבורה ובמסירות נפש. בנוסף לכך, אני לא לבד פה. רבבות אנשים מהארץ ומהעולם מתפללים על דניאל. אתה מרגיש שאתה לא לבד. כל כך הרבה מהעולם היהודי עומדים יחד ומתפללים, גם על הבן שלנו. אני מרגיש את זה בצורה הכי עמוקה שיש. אז נכון, אני לא אדם אטום, אני חי את הכאב ואת החרדה לבן ואין יום שאני לא בוכה ומתפלל ומתחנן, אבל אני משתדל לכוון את המחשבות גבוה יותר ולחזק את האמונה".

מה מחזק אותך כשאתה חושב על דניאל?

"כשאני חושב על דניאל, אני חושב שהוא בעזרת ה' חי והוא ילד חזק מאוד, גם מנטלית וגם פיזית, וחמאס צריך אותו חי. בתפילות שלי אני מדבר אליו ואומר לו: דניאל, אתה לא לבד, בכל העולם אנשים מתפללים עליך, אתה גיבור ואתה חזק ותוכל להתגבר. חיילים התקשרו אליי ואמרו: אנחנו נכנסים לעזה בשביל להחזיר לך את דניאל. הדבר הזה מחזק מאוד. כי זה מלמד שלא מדובר באירוע פרטי ומצומצם של משפחת פרץ, אלא יש פה אירוע היסטורי ענקי של גאולה וזה נותן את ההקשר ואת הפרספקטיבה הראויה", הוא מדגיש. "האדם מסוגל להתייחס לחוויות שלו מתוך מבט עמוק יותר, ואני מרגיש שאם לא מסתכלים על הדברים ככה, קשה לשרוד בסיטואציה הזאת. לכן אני מרגיש עכשיו שאלוקים נתן ניסיון נורא שאי אפשר לעמוד בו, אבל יחד עם זאת, בוודאי ובוודאי שאפשר לעמוד בו מכיוון שהוא נותן את הכוח".

גם לשחרר, גם למגר

כיצד לדעתך ישראל צריכה לנהוג בעזה? אין בך חשש שההפצצות המסיביות והכתישה מהאוויר ומהיבשה יסכנו את חיי החטופים בכלל ואת חיי הבן שלך בפרט?

"יש דברים בחיים שצריכים להיות גם וגם. צריך לעשות כל דבר בניסיון להוציא מעזה בשלום את כל החטופים. היה מה שהיה ויש לנו 240 חטופים, מילד בן חצי שנה ועד קשישים, כולל אזרחים וחיילים, וחובה על המדינה לעשות כל מה שאפשר כדי להציל אותם. זו חובה בסיסית ואחריות בסיסית של כל מדינה. יחד עם זאת, צריך לעשות כל דבר כדי למוטט את החמאס ולמגר את הרוע הזה מהעולם. אני סומך על הרשויות הצבאיות והמדיניות שעושות כל דבר, גם וגם. במפגש עם משפחות החטופים אמר שר הביטחון, ואני מקבל את זה, שהאפשרות היחידה להוציא את החטופים משם היא על ידי לחץ מסיבי על חמאס, ובלי כניסה רגלית ובלי הכתישה מהאוויר אין אפשרות לכך".

האם אתה תומך בדרישת משפחות החטופים לשחרור כל המחבלים תמורת כל החטופים? מה יש לך לומר לראש הממשלה ולשר הביטחון?

"אני מבין את הדרישה הזאת של כולם תמורת כולם. אני שבועיים־שלושה חי בסיטואציה של אבא שהבן שלו חטוף, ויש אנשים שזו התודעה שלהם כבר יותר מחמישה שבועות. הם שבועות רבים בסיוט הנורא הזה, וכל יום נדמה כמו נצח. שלא נדבר על זה שיש משפחות שיש להן יותר מבן משפחה אחד חטוף. יש משפחות שלמות חטופות, יש נשים חטופות, יש תינוקות. ואנחנו עם ילד אחד שהוא חייל, חזק ובריא. כך שאי אפשר לשפוט אדם עד שאתה מגיע למקומו, ואני מאוד מבין לליבן של משפחות החטופים, שאנחנו נמנים עליהן", הוא מציין. "בתור חלק מהחבורה, ובתור אבא, ברור שאתה מצפה מהמדינה שתעשה כל דבר בשביל להחזיר את הילד שלך הביתה. יחד עם זאת, אני גם מבין שיש פה עוד מכלול שיקולים. אם אנחנו לא נפעל למיגור החמאס, אז יישאר האיום הזה על ישראל ועוד אנשים חלילה ייהרגו. לכן צריך פה שיקול דעת רחב ויסודי", הוא מסביר. "המסר שלי לראש הממשלה ולשר הביטחון הוא שאני סומך עליהם שיעשו גם וגם - גם לעשות כל מה שהם יכולים למען שחרור כל החטופים בלי יוצא מן הכלל, וגם לעשות כל מה שהם יכולים בעוצמה על מנת להסיר מאיתנו את האיום הנורא של החמאס. ואני סמוך ובטוח שהם יעשו את שניהם".

במסגרת תפקידך כיושב ראש תנועת המזרחי העולמי, אתה נפגש עם קהילות יהודיות מכל העולם. מה האווירה בקהילות בעקבות האנטישמיות הגואה וכיצד זה משפיע עליהן?

"האנטישמיות היא תופעה מטרידה מאוד שיהודי העולם מתמודדים איתה בעוצמה בימים אלו. האנטישמיות היא אתגר גדול, וככל שהמלחמה בעזה תימשך היא תגבר, ואנחנו נקראים לעמוד זה למען זה ולגלות את תעצומות הנפש של עם ישראל לערבות הדדית. ישנו עם אחד, שלמרות שהוא מפוזר בין העמים וחי בכל העולם ויש פירוד גאוגרפי ופירוד השקפתי, אף על פי כן הוא עם אחד. זה הפלא של העם היהודי. זו שעתנו מתוך הכאב לעמוד יחד כאיש אחד בלב אחד. אני מאמין שהכוח של אחדות ישראל הוא הכוח הכי גדול שיש לנו, וכשאנחנו מתאחדים מכל קצוות תבל נתגבר על כל דבר".

***