השמאל הוא אותו שמאל

ב־1987 פרסם אורי אורבך את מאמרו המכונן "הטובים לתקשורת", שחידש לבני ובנות הציונות הדתית ששליחות אמיתית ניתנת להגשמה לא רק בג'בלאות בפלוגת גבעתי, ולא רק כמורה מול כיתה. אורבך טען שההגשמה נמצאת גם מאחורי המיקרופון של גלי צה"ל והמקלדת של 'במחנה'.

קול קרא והלכתי גם אני, בתחילת שירותי הצבאי, לגלי צה"ל. צלחתי את המיונים המפרכים והתקבלתי לקורס – אשר בסיומו סולקתי מהתחנה בבושת פנים, בלי שהספקתי לשדר אפילו מילה אחת.

חלפו עוד כמה שנים עד שהבנתי מה הייתה הטעות של אורי אורבך. למעשה, זו לא באמת טעות, כי את האמת העצובה הוא לא יכול היה לדעת: כל עוד הדתיים לא הסתערו על גל"צ, הייתה לנו סיבה להאמין שאין ימנים ודתיים בגל"צ כי לא ניסינו. היום כבר אפשר לומר בצורה ברורה: אין ימנים ודתיים בגל"צ, כי גל"צ היא ממסד שעוסק בהדרת ימנים ודתיים, שעיקר שליחותו בעיני עצמו היא לכפות את סדר היום של המגזר התל־אביבי על החברה כולה.

חשבנו, ממלכתיים שכמונו, שתחנת רדיו ציבורית ששייכת לצבא הממלכתי שלנו תיתן הזדמנות שווה לכל המגזרים, אם רק ינסו. אז חשבנו. מסתבר שהממלכתיות של גל"צ היא פסאדה שנועדה לשוות לתעמולה תל־אביבית ארשת כלל־ישראלית.

נזכרתי באשליה האופטית של ממלכתיות גל"צ תוך כדי צפייה בטנגו המוזר שמתחולל כאן סביב הביטוי "זה עוד לא הזמן", טנגו שעקבותיו מתיימרות לסמן את מה שמותר ואסור לומר בזמן המלחמה. קחו לדוגמה את הצביעות בסוגיית הכספים הקואליציוניים. השמאל פצח במתקפה הפוליטית הנמוכה הזאת בהצדקה שעכשיו מלחמה. זה לא הזמן להתעסק בפוליטיקה קטנה, והרי כל סכום כסף שמועבר לחרדים הוא תמיד פוליטיקה קטנה.

השמאל תקף והימין ענה: קיצצנו מה שאפשר, אבל השארנו את מה שחיוני לתחזוקן של מערכות כמו החינוך החרדי. "איך אתם מעזים להתעסק בפוליטיקה בזמן מלחמה???" התייפייף השמאל, כשהוא מניח שנפספס את העובדה שהוא בעצם זה שהתחיל את הוויכוח. ביום שלישי בבוקר קמנו כולנו לגלות שכל המהלך הזה נועד להזין את הקמפיין הדוחה של "משתמטים בוזזים" ששטף את המדינה בכספיהם העודפים של ברוני השיח.

דוגמה נוספת ואקוטית הרבה יותר היא עסקת החטופים. לא שני צדדים יש למטבע הזה, כי אם שלושה: לצד משפחות החטופים שהסתופפו באוהלו של רונן צור ודורשים את שחרור יקיריהם בכל מחיר, ישנם בני משפחה של חטופים, אשר מרוכזים בפורום תקווה, שבתעצומות נפש בלתי נתפסות מתעלים מעל מצבם האישי הקשה מנשוא, ומבקשים שממשלת ישראל לא תפקיר את ביטחון האומה כולה כדי לשחרר את החטופים. הממסד התקשורתי יוצא מגדרו כדי לסמן את קבוצת פורום תקווה כפלג ימני, בלתי מייצג, של בני המשפחות. אבל אין לנו מספרים – אנחנו לא יודעים באמת כמה משפחות מכונסות במטה רונן צור, כמה בפורום תקווה, וכמה בוחרות לא להשתתף בשיח הזה. אני נוטה להניח שהמספרים האמיתיים לא היו גורמים נחת רוח לממסד התקשורתי.

אל הגיבורים הקדושים של פורום תקווה הצטרפה קבוצה נוספת של גיבורים קדושים – נפגעי טרור ובני משפחה של נרצחים, שדרשו: "אל תשחררו את מי שתקף אותנו, אל תשחררו את מי שרצח את קרובינו". לא שכחנו שבימים הממלכתיים האחרונים, החברה הישראלית כולה נדרשה להיאלם דום ולהקשיב מכל הלב לכמה מבני משפחת השכול שבחרו לנצל את מעמדם המיוחד כדי לבזות את הטקסים הממלכתיים ביותר. אבל עכשיו, כשדוברים מאותה קטגוריה יוצאים נגד היעד הפוליטי שהשמאל סימן – שחרור החטופים בכל מחיר – הרבה פחות חשוב לשמוע מה יש למשפחת השכול לומר.

כמו אורי אורבך שהתמסר בשעתו לאשליית הממלכתיות של גל"צ, גם אנחנו בימין התמסרנו כל כולנו לסיסמה הממלכתית "זה לא הזמן". קיווינו בכל מאודנו שהשתיקה הרגעית הזאת תאפשר לחברה הישראלית האבלה לאחות, ולו במעט, את הצלקות שצלק בנו השמאל בחודשים שקדמו למלחמה. אבל גם במלחמה, השמאל הוא אותו שמאל: זה לא הזמן להביע מסרים שהשמאל לא מסכים איתם. זה אף פעם לא הזמן. הסיסמה הזאת היא תירוץ לשלול את הלגיטימציה, ואת הבמה הראויה, מטיעונים שהשמאל חפץ בהשתקתם.

***