חשמונאים בעזה

נר איש בלי ביתו

חנוכה משונה עובר עלינו. החג הזה שחוגגים תחת הכותרת "נר איש וביתו" נחגג השנה אצל משפחות רבות כשהאיש אינו בביתו, או ילדיו או גם וגם, ואצל משפחות אחרות כשכל המשפחה איננה בביתה ומי יודע מתי תשוב אל ביתה שבצפון או בדרום.

אבל אולי החג הזה הוא השחזור הכי מדויק של החג המקורי. הרי הדלקת הנרות התחילה רק שנה לאחר הניצחון ההוא, אבל לפני כן היה מאסר מחשבתי (מה שנקרא לימים קונספירציה), ועל פי המחשבה הכלואה אסור היה להרגיז את הנמר היווני כי אין שום סיכוי לנצח אותו. המחשבה הכלואה הייתה חזקה כל כך, עד שעם ישראל היה נכון לקבל על עצמו גזרות קשות מאוד – עקירת דלתות הבית, הימנעות מחיי אישות בשל איסור טבילה במקווה ונכונות ללמוד תורה רק בסתר - ובלבד שלא לשבור את הכלים אל מול היוונים שמלחמה נגדם נתפסה כהתאבדות לאומית.

עד שבאה חנה בת מתתיהו ושברה את הכלים במופע פרובוקטיבי שנועד לצעוק איך לכולם נוח לעצום עיניים ולאטום אוזניים, לא לראות ולא לדעת מה קורה לכלה יהודייה בערב חתונתה ובלבד שלא נצטרך להילחם, כי למלחמה יהיה מחיר נורא. המלחמה ההיא של חנוכה היא החלטה מהבטן, לא בהכרח מושכלת צבאית, החלטה שיש גבול שאסור לחצות אותו. זו הייתה מלחמת ערבות של החשמונאים בגלל מה שנעשה לנשות עמם.

כן, זה מזכיר מאוד. גם כאן היינו כלואים מחשבתית ואיזה משוגע ייכנס לעזה. העדפנו שנה אחר שנה להדליק בחנוכה נר איש וביתו, וגם כשבדרום הדליקו פה ושם בממ"ד זה היה נראה לנו מחיר הגיוני לעומת הפחד הנורא ממלחמה, עד שהכול התפוצץ עלינו ברעש נורא.

חנוכה הזה הוא הכרזה חשמונאית שאם כבודן של אחיותינו הפך למרמס, אם יש משפחות שאינן יודעות מתי אם בכלל ישובו אליהן יקיריהן, אם ככה אפשר לעולל לישראל – אז די. כולנו בית חשמונאי. זו מלחמת ערבות.

והנרות בחג הזה הם מעין ספוילר לכל מי שסקרן לדעת מה יהיה בסוף.

קברות המכבים

אף פעם לא נתתי דעתי לשם הזה, קברות המכבים. זה אפילו לא התחבר לי לחנוכה כי חנוכה זה נס, מעטים מול רבים וכל זה. ובניסים הכול הולך חלק. וכן, אני יודע שהחוקרים תמימי דעים שלא קבורים שם מכבים, ובכל זאת זה השם שהונצח. ואת השורות הללו אני כותב אחרי שובי מהלוויה של איש יקר, אביתר כהן הי"ד, קצין שנפל בלחימה בעזה. ופתאום הבנתי שזה בדיוק העניין של נס חנוכה. שבניגוד לניסים שמימיים כמו קריעת ים סוף, נס שנעשה בעזרת בני אדם גובה גם מחירים. וכן, המעטים ניצחו את הרבים, אבל יש מהמעטים שלא זכו לראות את הניצחון, כי הניצחון התממש בשל הקרבתם. ובקרבות שהביאו לנס חנוכה נפל אלעזר החורני, בנו של מתתיהו, בעיצומו של מעשה גבורה, כשהוא ממותת פיל שחשה שעליו יושב המצביא היווני. כן, ממש כשם שבמלחמה שלנו מבכה אב, רמטכ"ל לשעבר וחבר קבינט מלחמה היום, את מות בנו בקרב גבורה בניסיון להשיב חטופים מידי האויב, כך בקרב ההוא בכה מתתיהו הגדול על אובדן בנו. כי בקרב הערבות הזה אין מי שדמו סמוק ויושב בצד כשאחרים מקיזים את דמם. גם בניהם של מנהיגים מחרפים את נפשם.

שמסרו נפשם

כשהחזן הצבאי קרא את תפילת "א-ל מלא רחמים" המרטיטה, שמתי לב לראשונה למילים "שמסרו נפשם". היה אפשר לבחור הרבה מילים מתאימות יותר: שהקריבו נפשם, שסיכנו נפשם, שאיבדו נפשם. פתאום הבנתי שמי שמת למען עם ישראל – נפשו עוברת במסורת מדור לדור. הוא לא מת לעצמו, הוא לא סיפור אישי טראגי. הוא מסר את חייו למען הכלל, וממילא נפשו באחריות הכלל, להיות ראויים לנפש הזאת, להמשיך את מעשיה הטובים, להעביר מדור לדור את גודלה. קצת כמו התורה שנמסרת מדור לדור, משה קיבל תורה ומסרה, ומאז היא נמסרת מאב לבן, מאם לבת, מרב לתלמיד, כך נפשם של חללי צה"ל חייבת להימסר מדור לדור, כי מעשיהם תורה וללמוד אנחנו צריכים.

וכולנו אור איתן

עמיחי, אחד מבנינו שנלחם בעזה, חזר השבוע. הוא סיפר שבתוככי עזה, אחרי הדלקת הנרות, שרו "באנו חושך לגרש". מישהו אמר שם שעל פי השיר כל אחד הוא אור קטן, וכולנו היינו אמורים להיות אור גדול. אבל שרה לוי-תנאי, מחברת השיר שהייתה גננת בקיבוץ רמת הכובש, הבינה ש"כולנו" זה לא ריבוי של "כל אחד", ולפיכך כולנו לא הרבה אורות קטנים ואפילו לא אור גדול – כולנו משהו אחר לגמרי: אור איתן. אור עם יציבות, אור שמחזיק מעמד לנצח. בעזה הם הרגישו את זה מצוין, כשמלמעלה חיל האוויר, מלמטה הרגלים, השריון וההנדסה וממערב – חיל הים. עכשיו נשאר רק לנו בעורף להיות "כולנו" יחד, זה אור איתן שדבר בעולם לא יוכל לו.

לימודי ליבה

ועוד תובנה הייתה לו משם: תושבי עזה עובדים חזק מאוד על התודעה החינוכית. עזבו את זה שהדרך החינוכית שלהם מפלצתית ועל הקירות בבתי הספר כתובים הסברים איך להרוג יהודים, אבל כל ספרי הלימוד מחנכים אותם לקשר עם הארץ. בשעה שאצלנו לומדים אנגלית באמצעות סיפור על דולפינים במקרה הטוב, אצלם הסיפורים באנגלית הם על מערת המכפלה, ובשעה שאצלנו בעיות בחשבון מורכבות משתי רכבות מחיפה לתל אביב, שם מדובר בעולים לאל-אקצה. יש מה ללמוד מהם. ואגב, את בית הספר מלא השטנה הזה פוצצו החיילים. חלום של תלמידים רבים, כמאמר השיר: "מי חלם אז בכיתה, כשלמדנו..."

וגם מצאו מסמכים רפואיים רבים של תושבי עזה שמטופלים בארץ בעזרת עמותות של אוהבי אדם, ובצד המסמכים מאגרי נשק לא נגמרים בשביל לחסל או סתם כך לחטוף את אוהבי האדם הללו. תודו שזה מפוצץ.

הגאון והמוגבלים

זהו, זאת הפעם האחרונה שאני עוסק בזה. אז שאלתי לפני שבועיים מי צריך מוסר כזה גדול של תורה כשהאלטרנטיבה בסביבה כל כך ירודה ועלובה. כתבתי שאני מרגיש שעם ישראל הוא כמו גאון שהוצנח לכיתת מוגבלים. והשבתם לי המון תשובות נפלאות, שאני יושב ולומד אותן. גם התשובות של לפני שבועיים פתאום מובנות לי יותר, תודה גדולה. יש מי שכתב שאנחנו אלטרנטיבה למוסר הרווח בארצות הברית ואירופה ולא למוסר החמאסי, ויש מי שכתב שדווקא הקרבה לתפיסה הדתית האדוקה הזאת מחייבת אותנו ללמוד מהי מחויבות של מאמינים, אבל לאמץ אותה לעולם הערכים היהודי. ויש מי שכתב שאנחנו לא אלטרנטיבה לכלום, אנחנו באמת במקום אחר שאינו אלטרנטיבה, כי כל אלטרנטיבה היא בת השוואה. ויש מי שכתב שדווקא כשהחושך גדול כל כך, מתברר שאנו זקוקים למוסר אלוקי אמיתי כדי לתקן ולהאיר את הכול. ואני מוסיף שהנה מתברר שרבים מהעמים הנאורים מצדיקים למחצה לשליש ולרביע את הפשעים הללו, וכשאין מוסר אלוקי אמיתי כל המוסר האנושי עלול להידרדר. ויש מי שכתב שאנחנו עוד צריכים ליטוש עמוק למוסר שלנו עצמנו, כי חלק ממוסר ראוי הוא האומץ להילחם ברע בלי כחל וסרק. ואלו ואלו דברי אלוקים חיים, גם כל אלה שלא הזכרתי כאן עמוקים וחשובים. תודה גדולה.

סופגנייה

סליחה על הירידה ברמה, אבל אחרי יום כל כך קשה אני מוכרח.

אחרי סערת השבויים שנכנעו לצה"ל וצולמו בלי בגדים, והאשמת החמאס שאלה בכלל אזרחים תמימים: עזבו את זה שבית אחר בית שעברו בו חיילי צה"ל הוכיח שתמימים אין שם, אבל אם אלה אזרחים, אז בואו נסכם שאין חרפת רעב בעזה. אוכלים שם מצוין. מה שכן, זה הוציא לי לגמרי את החשק לעוד סופגנייה.

לתגובות:[email protected]

***