כניסתו של בגין לממשלות אחדות עם השמאל בזמן מלחמת ששת הימים יצרה כאן נורמה שבמלחמה מקימים ממשלת אחדות. אבל לאחדות הזאת יש תוכן אמיתי רק כשמכבדים את הכללים, את הדמוקרטיה, את הכרעת העם. בגין לא נכנס לממשלותיהם של אשכול וגולדה כדי להכתיב, אלא כדי להיות שותף לאחריות הקולקטיבית, כדי להבהיר גם לבוחריו שבמלחמות על הבית כולנו אחים. כשאלה הם המניעים – ממשלת אחדות היא מהלך מבורך.
אבל לא זה המניע של גנץ והמנועים הפוליטיים שמאחוריו בכניסתו לממשלה הנוכחית. המניע שלהם הוא להמשיך למשול; להמשיך להגשים את התפיסה האנטי־דמוקרטית כאילו משיחיים לא ראויים לשלטון – גם אם הם זכו בו כדין. הדרישה של גנץ להוציא את סמוטריץ' ובן גביר מקבינט המלחמה מבהירה שלא אחדות עומדת על השולחן, כי אם היאחזות של השמאל המידלדל בקרנות המזבח.
גם לימין וגם לשמאל יש תשובות לשאלה מה עושים עכשיו: הימין קורא להפסיק מיידית את הסיוע ההומניטרי, להכריז על מצור, ולסמן את הטרנספר ויישוב יהודים בעזה כיעדים של המלחמה. ההיסטוריה מלמדת אותנו שכשמציבים יעדים שאפתניים, אפילו אם הם לא ריאליים, מסיימים את המערכה יותר קרוב אליהם מאשר לנקודת ההתחלה. ההיסטוריה גם מלמדת שהקהילה הבין־לאומית מתגמלת מדינות שמפגינות נוקשות מדינית במלחמה, ומשיבה רעה למי שמפגין נקיפות מצפון – ומבצע מעשי איוולת כמו הענקת סיוע "הומניטרי" לאויב שנלחם בו.
מנגד, השמאל קורא להפסקת המלחמה ולכניעה מוחלטת לתכתיבי האויב. וכאן יש לשים לב לנקודה חשובה: התעמולה התבוסנית של השמאל נשענת כולה על ההנחה שאם ניתן לאויב את כל מה שהוא רוצה הוא ישחרר את חטופינו עד האחרון שבהם. על בסיס ההנחה הזאת השמאל מנהל דיון עם עצמו ועם נציגיו בשלטון בשאלה כמה עמוקה צריכה להיות הכניעה. בכמה מחוזות בשמאל נובטים ניצניה של תחרות מי מסוגל לדלות ממוחו הקודח כניעה משפילה יותר, מרצה יותר, גלותית יותר.
כששומעים את הרטוריקה הזאת אפשר בטעות לשגות באשליה כאילו מישהו מקרב האויב התחייב אי פעם להחזיר את כל החטופים שלנו בכל תנאי. זה לא קרה. אף ערבי בכיר, מקרב האויב, לא אמר דבר כזה. אבל השמאל החליט שהוא יודע יותר טוב מהאויב מה האויב רוצה, ושום דבר לא יעצור את השמאל מלתת את זה ללא תנאי.
השמאל הוא כמובן אותו שמאל: באוסלו השמאל החליט שערביי יהודה, שומרון ועזה רוצים מדינה פלשתינית שתתקיים בשלום לצד ישראל. אף מנהיג ערבי מעולם לא אמר את זה, הכי הרבה שהם הצליחו להוציא מערפאת היה הנהון מסויג. אבל השמאל החליט – אז השמאל עושה.
עשר שנים אחר כך השמאל החליט שאם רק נתנתק חד־צדדית משטחי מולדת, ונטהר מהם את כל היהודים החלוצים שחיו שם – אז האויב יניח לנו לנפשנו. גם כאן, האויב הערבי הגיב להזיה הזאת בהבהרה שההתנתקות לא תגרום לו להניח את הנשק. אבל השמאל החליט שעזה תהיה סינגפור, אז השמאל עשה. בשתי הדוגמאות האלה, חשוב לציין, השמאל פעל תוך התנגשות חזיתית עם הכרעות הבוחר – ב־92' רבין לא היה נבחר אם לא היה מכריז על התנגדותו למדינה פלשתינית, וב־2003 חזון ההתנתקות מעזה של עמרם מצנע העניק לליכוד את ההישג האלקטורלי הגדול בתולדותיו.
כעת אנחנו נמצאים על פי תהום. ולמרות בשבע, גלי ישראל, ערוץ 14, טוויטר ופייסבוק – שני מיליון ימנים לא שומעים הד מעברו השני של התהום. ראש הממשלה, וקומץ בכירי הליכוד שהוא לקח עמו לחדר הסגור, אוטמים את אוזנם משמוע את מה שאומרים האנשים שהצביעו להם על איך כדאי לנהל את המלחמה הזאת. התשובות השגויות שהשמאל נתן לשאלה מי הוא האויב, מה הוא רוצה, איך מכריעים אותו ואיך מביאים שלום – התשובות הללו הן אמיתות היסוד שלרגלי שולחן קבינט המלחמה. מי שמעז לערער עליהן נחשב מיד כמשיחי הזוי, כאילו גלגולי עיניים הם נימוק משכנע; כאילו שתי קונספציות מדממות ב־76 שנה לא הספיקו.
הרטוריקה הרשמית מחדר המלחמה הודפת את דרישות השמאל לכניעה – אבל הפעולות בשטח, בדגש על הימנעות מלוחמת מצור – מעידות שאנחנו מתקדמים לשם באופן בלתי נמנע. מנגד, דרישות הימין שצודק כבר 50 שנה זוכות ליחס ההולם זבוב טורדני. אנחנו מתקרבים לנקודה שבה מותר יהיה להתחיל לתהות אם לא עדיף להותיר את האחריות לתבוסה שמעבר לפינה על מי שבאמת אחראי לה.
***