בוחרת בחיים

שמש חורפית זורחת מעל בתי המושב שואבה. לא הרחק מהכניסה מוביל שביל צר הישר אל דירת הסטודיו הקטנה שאליה התפנתה משפחת חיים מביתה בשדה ניצן שבעוטף עזה. 

הכלב של המשפחה מקבל את פניי בנביחות רמות, ואיריס שיוצאת נינוחה ומחויכת מלטפת אותו ברוך ומציעה מיד קפה מפנק. דבר לא מסגיר את הטרגדיה שניחתה על יושבי הבית. דבר מלבד התמונות הרבות הפזורות ברחבי הסלון, שמהן משתקפת דמותו של יותם, ילד ג'ינג'י מלא חיים, כשהוא מתופף בלהט במערכת תופים או מחובק לרגע עם אמו.

את הבשורה הקשה על מותו של הבן שנחטף לעזה ונורה מאש כוחותינו קיבלה איריס כשהיא בביתה. כמה רגעים קודם עוד התכוננה לעלות לשידור באולפני ערוץ 12, אלא שאז התבקשה יחד עם כל בני המשפחה להתכנס בהקדם בביתם. אבל גם אז, לא העלתה בדעתה שהבשורה הקשה מנשוא על מות בנה בדרך אליה. 

"ביקשו מכולנו להגיע הביתה. רביב בעלי היה בדרך עם הבת נויה, וגם הבן שלי תובל יצא לכיוון. הם מאוד חששו ממה שאנחנו הולכים לשמוע, ואני הרגעתי אותם. אמרתי: בואו נמשיך להיות אופטימיים. מי יודע, אולי באים לבשר לנו שחילצו אותו. התעקשתי שנישאר, כמו שהיינו עד אותו יום, עם רוח חיובית", היא מספרת. "ואז הייתה דפיקה בדלת, וכשראיתי את הפנים של הקצינה מיד הבנתי שמשהו נורא קרה. הודיעו שיותם נהרג. זה היה הלם. רק כמה ימים קודם קיבלנו באמצעות החטוף התאילנדי ששוחרר אות חיים מיותם, ונאמר לנו שהוא חי והוא שר ומתופף על הרצפה, והוא במצב רוח טוב. אז מה פתאום מדברים עכשיו שהוא איננו? אמרתי: אין מצב, זה לא יכול להיות. ואז הם אמרו: מאש כוחותינו. התגובה הראשונית הייתה הלם מוחלט", היא משחזרת.

"באותו ערב היה בכי מטורף. התפרקנו. אני חושבת שאלו היו השעות הכי קשות בחיים שלי", היא מציינת בכאב ופורצת בבכי. בעלה רביב ניגש אליה, מחבק ומנסה לחזק מעט. הצער על אובדן הבן ניכר על פני שניהם. "כשהוא נחטף לא בכיתי. שבעים יום לא בכיתי בכלל. כל הזמן הייתי באמונה גדולה ובמחשבות חיוביות. ואז פתאום אין יותר בשורה טובה".

איך הגבת לעובדה שהוא נהרג מירי כוחותינו?

"חשבתי שאפילו לכעוס אנחנו לא יכולים עכשיו. למרות שעל עצם הדו"צ לא התעורר בי שום כעס, ממש לא", היא מדגישה. "הייתי בעיקר בשוק ובהלם מהמוות של יותם. לא הצלחתי להבין איך נחיה בלעדיו. זה היה ערב של קריסה. גם למחרת היה בכי גדול. לא יכולתי לתפוס את זה שנסתם הגולל על התקווה".

בכל הימים שיותם היה בשבי לא חשבת שיש סיכוי כלשהו שימות?

"ממש לא. לא הייתה אצלי אפילו אופציה כזאת", היא מבהירה. "אני זוכרת שהייתה לי שיחה עם בנות אולפנה ואחת התלמידות שאלה אותי: ומה יהיה אם תתאכזבי? עניתי לה: אז אני אתמודד. אני בוחרת לראות טוב ורק טוב. למה שאני אחשוב כל הזמן שרע לו והוא סובל והוא ימות? מה זה ייתן? החלטתי שכל זמן שהוא שם ואין לי מידע אחר - אני בתודעה חיובית".

בדיעבד, את לא מצטערת על זה? אולי ככה השבר קשה יותר?

"זאת אני, אני לא יכולה אחרת. כמו שתשאלי אותי מה את מעדיפה, ללכת או לזחול? אני יודעת ללכת. ככה אני חיה. מחשבה על סבל ומוות לא הייתה אפשרות מבחינתי. אמרתי לעצמי: אוקיי, הוא בעזה. אני צריכה נשימה ארוכה, כי זה ייקח זמן עד שנראה אותו, אבל ממש לא הייתה אופציה לסוף כזה".

את השעות הראשונות אחרי הבשורה את מתארת כהתרסקות. איך בכל זאת מצליחים לקום?

"ביום ראשון בבוקר הגיע אליי הביתה קצין שליווה אותנו, והוא אמר לי משפט ששינה לי את כל התפיסה. הוא אמר: איריס, הבן שלך גיבור. פתאום קלטתי: יותם שלי גיבור! זה היה רגע התפנית מבחינתי. הבנתי שיום השחרור שלו מהשבי היה רגע גדול ומלא עוצמה. יותם בחר לצאת מהעולם הזה כגיבור. הוא יצא כפרטיזן חופשי ואנחנו כל כך גאים בו. אחרי חיים לא קלים של התמודדות בלתי פוסקת, הוא הוכיח לעצמו ולעולם שהוא עם תעצומות נפש אדירות", היא אומרת בקול רועד. "בשבעה, כשהגיעו אלינו הביתה החיילים, הם אמרו: איריס, את צריכה להבין, בסיטואציה שהייתה שם, אנחנו עם האפוד ועם הנשק לא היינו מעזים לעשות את מה שהוא עשה. אח שלו אמר שיותם היה הרבה פעמים טורק בכוח דלתות בבית, וככה הוא גם יצא מהעולם, ברושם גדול". 

"יצאו לחופשי כמו פרטיזנים"

יותם חיים הוא בנם האמצעי מתוך שלושת הילדים של איריס ורביב חיים. הוא נחטף על ידי מחבלי חמאס בשבעה באוקטובר מביתו שבכפר עזה. הוא היה בשבי במשך שבעים ימים ונהרג בשוגג מירי כוחותינו, לצידם של החטופים אלון שמריז וסאמר פואד אל־טלאלקה ז"ל, לאחר שזוהו בטעות כמחבלים. יותם היה מתופף ומוזיקאי מוכשר והיה מתמודד נפש. בן 28 היה במותו. הוא הובא למנוחת עולמים בבית העלמין שבקיבוץ גבולות. השבוע ציינה משפחתו את יום הולדתו בלעדיו. "יש פה סיפור מדהים על בחור ג'ינג'י יפהפה, שהגיע לעולם הזה עם נשמה מאוד גבוהה ולא כל כך הסתדר פה. מגיל אפס הוא התנהל בקושי גדול". 

יותם, מספרת איריס, נולד עם מום במעי הגס, שגרר התמודדות פיזית ונפשית לא פשוטה. "הוא היה באנטגוניזם מול העולם. הוא היה מתמודד נפש וגדל להיות חרדתי. יחד עם זאת, הוא נאבק על המקום שלו בעולם עם המוזיקה שכל כך אהב ועם הספורט. בכל כוחו הוא נאבק להצליח. הוא היה ילד מוכשר וחכם בצורה בלתי רגילה. בצבא הוא החזיק מעמד בקושי שלושה שבועות וחזר משם מושפל. שנים הוא סחב את הסיפור הזה שהוא לא הצליח להיות חייל. כהורים עברנו עם יותם התמודדויות יומיומיות אין־סופיות. ואז פתאום מגיע השיא הזה בעלילה", היא אומרת נפעמת. "יותם יחד עם אלון וסאמר לא חיכו שמישהו יבוא להציל אותם. הם לקחו את הגורל שלהם בידיים וכמו פרטיזנים בתעוזה הם נלחמו לצאת לחופשי. בסופו של דבר יותם מת כאדם חופשי והמחשבה הזאת מרגשת אותי".

מהיכן לדעתך היו לו תעצומות הנפש הללו לשרוד בשבי, אחר כך לברוח בגבורה, להתנהל בשטח אש ולצאת החוצה, והכול מתוך מחשבה ושיקול דעת?

"הוא טיפוס מאוד מיוחד. בשבעה באוקטובר יותם היה בקור רוח בתוך הממ"ד, בזמן שהמחבלים בחוץ יורים ורוצחים. הוא אפילו ניגן. היו בו כוחות. כל הזמן האמנו שיהיו לו כוחות לשרוד, ומתברר שצדקנו". 

לא עוברים לך בראש תסריטים בנוסח "אם הם רק היו מחכים", ו"אם החיילים היו מזהים אותם" וכדומה?

"ברור, אנחנו בני אדם ונופלים לפעמים לאם הזה. אם ואם... אבל מהר מאוד הבנתי שהמילה אם מסוכנת לי מאוד, כי אף פעם אי אפשר לדעת מה היה קורה אילו, וזה כבר לא יעזור. האם הזה רק מחליש ומוריד למטה. מבחינתי זה מה שקרה וזהו".

התחקיר שצה"ל הציג לכם בשבוע שעבר על השתלשלות האירועים מסייע לך, או שאת מעדיפה לא לדעת את הפרטים?

"הם פתחו את התחקיר בזה שאמרו לנו שיותם היה גיבור־על", היא אומרת בגאווה. "הקצינים הבכירים שישבו בחדר היו עם דמעות בעיניים. הם אמרו שמה שעשו שלושתם ייזכר לנצח. הם תיארו לנו מה קרה, איפה הם היו ומאיפה ירו עליהם. זה לא היה קל", היא נאנחת. "בסוף הפגישה אמרתי להם: כל מה שאתם סיפרתם לנו עכשיו רק מתווסף לסיפור החיים של יותם, שהיה גיבור גם בחייו עם ההתמודדות הבלתי פוסקת שלו. יש כאן סיפור גבורה גדול מאוד. אם הייתי אומרת ליותם לפני השבעה באוקטובר 'אתה תמות כגיבור', הוא היה צוחק עליי. אם הייתי אומרת לו 'אתה תיכנס ללבבות, אנשים יכירו אותך בארץ ובעולם, יכתבו עליך שירים והמתופפים הכי גדולים בעולם יקדישו לך שירים' - הוא בטוח היה מתגלגל מצחוק. זה הרי לא ייאמן מה שקורה כאן".

וההחמצה, היא לא צורבת? לפי התחקיר יותם עוד הצליח לברוח והמג"ד קרא לחיילים לנצור אש, ובכל זאת בסוף הוא נורה ונהרג. הוא היה כפסע מההצלה. 

"זה היה באמת כפסע מלהינצל, אבל אני לא כועסת. יש בי הרבה רגשות אחרים. יש בי צער נורא גדול וגעגוע, אבל ממש לא כעס. הצגת התחקיר פתחה לנו צוהר לתמונה היותר רחבה של האירוע מבחינת הצבא ולמה שבדיוק קרה שם". 

איריס משתפת כי עודכנה שלוחמי צה"ל המעורבים באירוע הירי חוו בימים שקדמו למקרה לחימה מורכבת, והיו מצויים במצב תודעתי של דריכות גבוהה לקראת סכנה ואיום פוטנציאלי. "הם נתקלו בלא מעט תרגילי הטעיה שהחמאס עשה להם. כל הזמן היו פיתיונות כאלה. המחבלים ניסו למשוך אותם לפירים ולבניינים ממולכדים. החיילים שלנו פועלים בשדה קרב מורכב וקשה", היא מדגישה. "באיזשהו שלב המג"ד באמת הבין שמדובר כאן במשהו אחר וקרא לחיילים: חדל אש, אבל אחד החיילים לא שמע את הפקודה כי היה המון רעש מסביב והוא ירה. החיילים שלנו עשו את המקסימום בתנאים לא פשוטים".

את לא חוששת שבעקבות החיבוק שלך לחיילים היורים - שהוא צעד אצילי מאין כמותו - הלקח לא יילמד?

"קודם כול, בצבא חודדו נוהלי פתיחה באש ופקודות. מהצד שלי, אני צריכה לסמוך על החיילים שלנו באופן מלא ולא לזרוק עליהם אשמה וכעס. בדיוק כמו שאני כאחות פליאטיבית במקצועי, שמלווה אנשים בסוף חייהם, צריכה לקבל החלטה האם לתת מורפיום לחולה על פי שיקול הדעת שלי. יכול להיות שאני אטעה, כי בסוף אני בן אדם. אלו סיטואציות מורכבות מאוד והכול נורא רגיש וזה עניין של חיים ומוות", היא שבה ומציינת. "החיילים הם אנשי מקצוע מבחינתי. הם צריכים לפעול במורכבות בלתי אפשרית. ככה זה מלחמה. החייל שנמצא בסיטואציה הזאת מוסר את הנפש שלו שם בשבילנו, ומחובתי לראות את התמונה היותר רחבה", היא מסבירה את הרציונל שבחיבוק החיילים. "הם עשו את מה שהם חשבו לנכון באותו רגע והם טעו טעות אנושית לגמרי. אין כאן אשמים. גם אם הכאב שבאובדן הוא ענק, ברור לי שזה נעשה בשוגג. נכון, הבן שלי היה שם ושילם בחייו, אבל כמו רבים אחרים שמשלמים בחייהם במלחמה. אני לא מבדילה את עצמי מכל אמא אחרת שהבן שלה נהרג מדו"צ, ורואה בהן אחיות שלי לגורל הכואב הזה". 

כהמשך ישיר לאמונה הזאת העבירה איריס לחיילים במהלך ימי השבעה מסר מחבק, שנבע מדאגה כנה לשלומם ועורר הד גדול: "סיפרו לי שהמצב קשה והחיילים מיוסרים ממה שקרה. דאגתי שלא יפגעו בעצמם ושלחתי להם את ההודעה הכי פשוטה, שאני אוהבת אותם ובוודאי שלא מאשימה אותם. הם הבנים שלנו וחשוב שידעו שיש לנו אמון מלא בהם". 

לא מיישרת קו עם מטה החטופים

גם קודם לכן, במאבק להשבת בנה משבי חמאס, איריס התעקשה להשמיע קול ייחודי משלה, ולא יישרה קו עם הקול התוקפני שהשמיע מטה משפחות החטופים. כמי שמלווה משפחות בשעתן הקשה כאחות פליאטיבית, איריס מזהה צורך אנושי של בני האדם להיות בשליטה. "בסוף אנשים צריכים שליטה גם במצבים קשים בחייהם. הבן חטוף? איך אני יוצר שליטה כדי להחזיר אותו? אני אדרוש שיחזירו אותו עכשיו. אני אלך להפגין ולצעוק. זה מעניק תחושה של שליטה כי עשיתי משהו", היא מסבירה את הקו של מטה המשפחות, ולעומתו "אני כנראה יודעת לשחרר את הצורך הזה בשליטה. לא רק בעניין השבי, אלא בכל החיים סמכתי על יותם בלב שלם. עם כל הקושי, אני מאוד סומכת ומאמינה".

ומה עם ההשתדלות? 

"עשיתי את המקסימום בדרך שלי. קודם כול, אני מאמינה שיותם שורד, משהו פנימי מאוד ברור. באופן עקרוני, אני לא זורקת על אנשים את האחריות על החיים שלי. נכון, יש אחריות למדינה ולצה"ל, אבל אני בחרתי קודם כול ברמה האישית הראשונית להשתדל להאמין שהבן שלי בטוב. לשלוט במוח שלי. לא לתת לפחדים ולכעסים להיכנס. ההשתדלות היא בעיקר על מה שאני מרגישה. פרט לכך, להאמין ולסמוך על המדינה שהיא עושה את המקסימום למענו. אני לא איש מקצוע צבאי, יש לי יכולות אחרות, ובזה שאני מחזקת את הצבא אני למעשה עוזרת ליותם". 

איריס משתפת ברגע עוצמתי אחד במסע להשבתו של יותם, שחידד בשבילה את הדרך שבה עליה לפעול. "זה היה בערך שבועיים אחרי החטיפה. הזמינו אותי לאולפנת חורב, אוכלוסייה שבכלל לא הכרתי לפני השבעה באוקטובר", היא מודה בכנות. "שם פגשתי את דינה, אמא של יוסף גדליה, שנפל בקרב בכפר עזה, ממש מול הבית של יותם. ברגע שפגשתי אותה התחברתי מאוד לסיפור שלנו כעם. לכאורה מה לי ולה? כל אחת באה מקצה אחר בסקאלה של הישראליות. אני קיבוצניקית לשעבר, חילונית שהצביעה מרכז־שמאל, והיא אישה חרדית מבית שמש. אבל הדם של הילדים שלנו נגע אחד בשני. חמאס לא בדק אם הבן שלה שומר שבת או אם הבן שלי לא שומר שבת, מבחינתם אין בכלל הבדל. באותו רגע נפל לי האסימון שכולנו יחד. מאותו יום הכרתי קהילות שבחיים לא פגשתי קודם. ואם עד אותו יום חשבתי שיש בינינו פער עצום, עכשיו אני מבינה שאנחנו עם אחד ועל היחד הזה אנחנו חייבים לשמור".

ההזדהות של חלקים נרחבים בעם עם אמירותיה המעצימות של איריס באה לידי ביטוי במהלך ימי השבעה, כאשר אלפי בני אדם התייצבו בביתה שבשואבה, מבקשים לנחם ולהקל במעט מכאבה. "זו לא הייתה שבעה, זו הייתה עלייה לרגל", היא אומרת בהתרגשות. "יותם היה יכול למות בשבעה באוקטובר, ואז מי היה זוכר אותו? אבל הוא נתן לי שבעים יום כדי שכולם יכירו אותו ואני אדבר עליו בכל העולם, והוא יהפוך לסמל ופה למתמודדי נפש. במהלך השבעה ניגשו אליי המון אנשים ואמרו תודה על העידוד להיות טובים יותר. אמרה לי מישהי: הפכת אותי לאמא יותר טובה שמאמינה בבן שלה. אישה לחייל לוחם אמרה שלמדה ממני את היכולת לבחור להאמין שיהיה טוב ולא להיכנס לסרטים ופחדים מיותרים. אמא לילד מתמודד נפש שיתפה אותי שהסיפור שלנו נתן לה כוחות להכיל יותר את האתגר", היא אומרת.

"נהרו לכאן אלפים, מכל קצוות הארץ. הגיעו ממקומות שלא ידעתי שקיימים בכלל", היא צוחקת. "תלו לנו מפה של הארץ, וכל מנחם שם סיכה במקום שהוא הגיע ממנו, והמפה התמלאה במהירות בסיכות. היו אפילו מנחמים מחוץ לארץ, משיקגו, מאוסטרליה, ממקסיקו ומאיפה לא. היו המון חבר'ה דתיים־לאומיים, חילונים, חרדים. רביב בעלי שאל אותי באחד הימים בחיוך: נו, כבר החזירו אותך בתשובה? כשסיפרתי את זה למנחמים, אנשים ענו: את זאת שמחזירה אותנו בתשובה".

אולי ההמון שהגיע לשבעה מצביע על צימאון של אנשים לרוח גדולה.

"אנשים מבקשים שיח אחר, שהוא מעל לפרטי. שיח מתוך מבט גבוה. שיח של אחדות ושל בחירה בטוב. אני אדם רוחני שמאמין מאוד ברוח ובבחירה. חב"דניקית מסידני הביאה לי את הספר 'שער הביטחון' ואמרה שאני אומרת בדיוק את מה שכתוב שם. היא כתבה לי בהקדשה: אתם השראה גם למי שלמד כל חייו מהספרים האלה". 

גם האמירה שלך על כוח הבחירה של האדם - זו יהדות.

"אני אומרת את מה שאני חושבת ומאמינה. לשבעה הגיעו זוג חרדים מבוגרים שאני לא מכירה. הגבר התיישב בסלון עם כובע וחליפה ואשתו אמרה לי כמה הסיפור שלנו נגע בהם. לא התאפקתי ושאלתי אותה: אני רוצה להבין, את אישה חרדית ואני קיבוצניקית חילונית, מה בדיוק מדבר אליכם? היא הסתכלה עליי ואמרה: מה זאת אומרת, את מדברת יהדות. חשבתי שהמסרים שאני מדברת עליהם הם נורא אותנטיים ופנימיים, אבל מתברר שהם מחוברים לעומק שביהדות ולשורשים שלנו וזה נורא מרגש". 

חודשיים בלי צפייה בחדשות

השבוע יצאה איריס לפגישה בירושלים, והופתעה מהאהבה שהרעיפו עליה העוברים ושבים. איריס עדיין מתקשה לעכל עד כמה עם ישראל נושא אליה עיניים ומשתוקק לתעצומות הנפש שבדבריה. "כולם חיבקו וביקשו שאמשיך לדבר טוב. אחר כך פנתה אליי מישהי ואמרה: את הקרבת את הבן שלך. עניתי לה: סליחה, אבל יותם לא היה בשום אופן קורבן. הוא יצא מהעולם הזה כגיבור. אני בכלל מתנגדת לאמירות שאנחנו הופקרנו והושפלנו בשבעה באוקטובר. אני לא מרגישה מושפלת. אני לא מוכנה לקבל את המילה הזאת. אני לא מוכנה להשתמש בסמנטיקה הזאת כי זה נורא מחליש ומייאש".

מהסיבה הזאת היא גם לא אהבה את הסיסמה של מטה החטופים, "הלב שלנו שבוי בעזה". "מצטערת, אבל הלב שלי לא שבוי אצל אף אחד. אני לא שבויה של אף אחד. הילד שלי היה בעזה, אבל לא הלב שלי. כל מילה קריטית לתודעה שלנו", היא מסבירה.

"אפשר לומר את האמת, שבאותו יום היה במדינת ישראל טבח נורא, מחבלים נכנסו לפה ורצחו. זאת המציאות. יחד עם זאת, גם אפשר לומר שהיו גילויי גבורה עילאיים. ראינו לוחמים מסתערים בחירוף נפש להציל את האחים שלהם. ראינו מה זאת לכידות חברתית ואנושיות מהמעלה הראשונה. את בוחרת על מה לשים את הזרקור. הכול תלוי במה שאת בוחרת להרגיש ולראות. הכול בסוף זו הבחירה של האדם". 

גם במציאות האיומה של בן חטוף בעזה דבקה איריס באופטימיות ללא פשרות. כדי להמחיש את האתגר שבכך היא חוזרת לאותו רגע מטלטל, כשישה שבועות לאחר השבעה באוקטובר ואחרי ימים מורטי עצבים של חרדה לגורלו של יותם, כשהתייצבו בביתה נציגי הצבא. הם ביקשו להציג בפניה עדות ממצלמות האבטחה של כפר עזה בנוגע לחטיפתו בידי חמאס. בסרטון נראים מחבלים מקיפים אותו ומכניסים אותו בברוטליות לרכב. משם הועבר היישר לעזה. 

תסכימי איתי שזה סרט אימה לכל הורה.

"לגמרי. אבל באותה דקה בחרתי לא להתמקד במחבלים הארורים שמקיפים אותו, ולא בנשקים המכוונים לעברו, אלא רק בעובדה שסוף סוף אנחנו רואים אותו חי, צועד על הרגליים", היא מסבירה את התורה כולה. "לבחור בטוב זו עבודה יומיומית. גם עכשיו כשהבן שלי כבר לא בחיים זה צער עצום, אבל הבחירה היא בידיים שלי במה להתמקד הלאה ומה לקחת מהסיפור של יותם". 

כחלק מההשתדלות לבנות תודעה חיובית בחייה, היא נמנעת מחשיפה לתקשורת. "כבר יותר מחודשיים שאנחנו לא רואים טלוויזיה. כשיותם היה חטוף הייתי פעם ביום פותחת לרגע, מתעדכנת במה שקורה וזהו. באותם ימים נאחזתי רק במה שאני מספרת לעצמי, כי התקשורת נורא מבלבלת ומכניסה לחרדות", היא מסבירה. "החלטתי די בהתחלה בהחלטה מודעת שאני לא שומעת חדשות, ובמה שצריך אני אתעדכן מהצבא. לא רציתי שהם יפגעו בתודעה שלי. ככה התנהלתי באדיקות רבה. לא רציתי להיחלש".

יש עדויות של חיילים שיצאו מעזה ונדהמו מהדיבור המחליש בתקשורת הישראלית.

"דיברתי עם אחד מראשי ערוץ טלוויזיה מרכזי, ואמרתי לו: תבינו שיש כוח בידיים שלכם. אתם יכולים או להוריד את העם או להרים אותו. ואתם צריכים לזכור שאתם תיתנו את הדין אחרי המלחמה איפה הייתם ואיך השפעתם. ביום שישי שבו יותם נהרג הייתי אמורה להתראיין בערוץ 12. עניין אותי לאן אני מגיעה, אז פתחתי את הטלוויזיה וצפיתי בריאיון עם אחד הבכירים לשעבר, ולא האמנתי למשמע אוזניי. שאלתי את עצמי: מה זה צריך להיות? מה זה הרפש הזה? מי נתן לו את הזכות לדבר ככה? למה הוא בכלל מקבל במה להחליש ולפורר אותנו? איפה התקשורת שתיקח אחריות?!" היא מלינה. 

עוד היא משתפת כיצד בדרכה לקבלת התחקיר הצבאי קיבלה טלפון בהול מאחד מערוצי התקשורת הגדולים בישראל: "הוא אמר לי: אני מבין שאת בדרך לקבלת תחקיר על מות הבן שלך. את יכולה להתראיין? אמרתי לו: אין לכם גבולות. רק רייטינג מעניין אותם. אין לקיחת אחריות", היא קובלת, ומיד מוסיפה: "המציאות של עם ישראל היא קשה. אבל האסון הזה לא נחת משמיים. אנחנו צריכים להבין מהאסון הזה משהו. לא רק לתקשורת, אלא לכל אחד במדינת ישראל בלי יוצא מהכלל היה חלק בסכסוך הפנימי של האני ואתם, של החילוני והדתי, של הימני והשמאלני. אנחנו חייבים לפתוח דף חדש ולנהל בינינו דיבור אחר. יש פה משימה לאומית שכל אחד חייב לקחת אותה כמשימה האישית שלו: לא להסכים יותר לשמוע דברים רעים ומחלישים. מותר כמובן שיהיו דעות אחרות, אבל מתוך כבוד הדדי. בואו נפיץ טוב והשינוי יתחיל בכל אחד מאיתנו".

***