באחד הראיונות בתקשורת, הקשתה רינה מצליח על טענותיה של סימה חסון: "יש שם ילדים ונשים - איך נעצור להם את הסיוע ההומניטרי?". חסון נדהמה מהשאלה והשיבה בכאב: "עזתים? זה מה שמעניין אותך?! למה את לא שואלת אותי על החטופים? מישהו הגיש להם סיוע הומניטרי? מישהו ביקר אותם? מישהו יודע מה המצב שלהם? איך עדיין חושבים על העזתים שנמצאים שם? אין בלתי מעורבים בעזה! מי שנמצא בעזה צריך לצאת מעזה".
האמירות הנחרצות והברורות של חסון, שעומדת בראש ארגון 'צעדת האימהות', מלוות גם את השיחה שלנו איתה. כאן, במקום מגוריה במושב פדויים שבצפון הנגב, כשברקע הלחימה הלא רחוקה בעזה, היא חוזרת על הטענות שהיא משמיעה כבר כמה שנים. על אף המחיר הגבוה בחיי אדם שמשלמים הלוחמים בעזה כמעט מדי יום, טענותיה נופלות על אוזניים ערלות ככל שמדובר במקבלי ההחלטות. אבל היא לא מתייאשת ומבטיחה להמשיך למען הלוחמים, למען צה"ל ולמען עם ישראל כולו, עד לניצחון מלא ומוחלט בעזה תוך שמירה על חייהם ושלומם של הלוחמים.
חסון היא אמא לשני לוחמים בעצמה, והארגון שבראשו היא עומדת נאבק לשינוי הוראות הפתיחה באש ומדיניות הלחימה בצה"ל, שמסכנות לדבריה את הלוחמים ברצועה. מאז תחילת המלחמה מפגינות חסון ואימהות לוחמים נוספות מול הקריה בתל אביב בקריאה לא לסכן את החיילים בלחימה בסמטאות ובשטח בנוי. בנוסף לכך הן מקיימות צעדות מחאה למעבר כרם שלום במטרה למנוע את העברת הסיוע ההומניטרי לעזה. "בכרם שלום היה לנו קשה מאוד", היא מתארת את ההפגנה האחרונה. "כל מאה מטר חסמו אותנו, היינו צריכים לנתב את עצמנו בתוך השטח, בעקבות צו שטח צבאי סגור שהוצא למקום".
"זה מאיים עליהם שאנחנו נכנסים לטריטוריה שלהם", היא מנסה להסביר את העובדה שהצבא נעמד על הרגליים האחוריות במטרה למנוע את הצעדה. "אנחנו מפריעים להם, אבל אלה הפרעות טובות. כשהציבו לנו שם מחסומים של חיילים, הרגשתי מבוכה. אני לא יכולה להתווכח עם חייל או לדבר אליו לא יפה. התחלנו לצעוד, ומיד הציבו לנו מחסום. עצרנו את הרכבים בצד והתחלנו לצעוד. פניתי לחייל ואמרתי לו: 'אנחנו איתכם. אנחנו עושים את זה למענכם'. נוצר שיח ביני ובין המפקד של אותו מחסום. הוא אמר לי: 'סימה, תאמיני לי, אנחנו מבינים אותך. אנחנו יודעים שזה נורא כל מה שקורה פה, כל הסיוע ההומניטרי הזה וכל המשאיות. אבל קיבלנו הוראות מגבוה - מאלוף פיקוד הדרום. אני לא יכול לתת לך להיכנס'. הם יודעים שאנחנו צועדים ביחד עם הצבא, והם שולחים את הצבא להתעמת איתנו. זה לא יקרה! לא יהיו עימותים בינינו. ניסינו ככה לזגזג בתוך השדות, אבל לא הצלחנו. הגענו קרוב מאוד, אבל לא הצלחנו להגיע למשאיות בזמן".
הרבש"צית לא רגועה
סימה חסון, בת 50, גדלה באופקים. לפני 23 שנים התחתנה עם בן מושב פדויים הסמוך ומאז היא שם. כמו שאר תושבי האזור, בשמחת תורה היא התעוררה לקול צבע אדום חלוש יחסית שהגיע מהעיר הסמוכה. "בשש וחצי התעוררתי, ולא הבנתי מה אני שומעת. זיהיתי את הסירנה של צבע אדום, אבל פתאום שמעתי צרור יריות תוך כדי. בעלי יצא לחלוב, הוא רפתן. הילדים ישנו. לא ידעתי עם מי לדבר. לאט לאט התחילו להגיע כל מיני שמועות. הדלקתי את הטלוויזיה, ראיתי את התמונות של חמאס משתלטים על שדרות, ראיתי תמונות מאופקים. בהתחלה חשבו שמריצים פייק ניוז, אבל כשראינו את החמאסניקים עם נשקים על רקע המתמודד על ראשות העיר הבנו שזה אותנטי, יש מלחמה. זה היה עניין של זמן עד שהם ייכנסו לפה. הבן שלי, חייל בסיירת צנחנים, היה בחופשה. הוא יצא מהבסיס בלי נשק, וכך כל החברים שלו. הוא רץ מחדר לחדר בחוסר אונים: מה אם הם ייכנסו לפה? איך אני יכול להגן עליי ועל המשפחה שלי?"
במושב פדויים לא הייתה כיתת כוננות אלא רק צח"י, צוות חירום יישובי, שחסון עומדת בראשו. "מיד עליתי בקבוצת ווטסאפ של צח"י ואמרתי להם: חברים, תהיו בכוננות, יש פה בלגן. אין לנו נשקים אז הכוננות הכי טובה היא להסתגר בממ"דים ולא לצאת. כל השבת היינו במתח. רק אחרי כמה שעות, כשעדכנו אותנו שנכנסו מספיק כוחות ביטחון, יצאנו מהממ"דים. אחרי השבעה באוקטובר התחלנו לקבל כלי נשק והכירו בי כרבש"צית". למעשה, מיום לאחר תחילת המלחמה ועד לפני כשבוע הייתה חסון מגויסת בצו 8, יחד עם עוד שמונה חברים. בשבוע שעבר הם הזדכו על הנשק בבסיס אורים וקיבלו כלי נשק של מג"ב. "עכשיו אנחנו כיתת כוננות עם נשקים קבועים בבתים".
אז אומנם יש כלי נשק אצלה במושב, אבל היא רחוק מלהיות רגועה. "כשהבן הצעיר שלי שבסיירת צנחנים היה בעזה, לא יכולתי לישון בלילה", היא משתפת. "הוציאו אותם לפני שבועיים כדי לסיים את המסלול של הסיירת. עד לפני חודש הבן המילואימניק שלי היה בצפון על גבול לבנון. באותה תקופה, אני מודה ומתוודה, לא נשמתי. מה שכן הצליח להעסיק אותי היה הדאגה ללוחמים שנמצאים אצלנו בפדויים. במקום לישון בשטח הם ישנים אצלנו בבית העם. יש פה בערך 70 לוחמים שמתחלפים. אנחנו דואגים להם למקלחות ולמקום חם וממוזג לישון בו. אנחנו דואגות להם לדגים, ג'חנון וחלות לשבת. אני כל הזמן מתעסקת בזה, זה קצת השכיח את הדאגה לילדים".
לחסון יש לא מעט ביקורת על התנהלות הצבא ביום הטבח, ועוד קודם לכן. "כולם היו שבויים בקונספציות הזויות, שהכול טוב ורגוע. חבל שלא באו לפה לדרום, לשאול מה אנחנו חושבים כל פעם שמפגיזים את שדרות או אשכול", היא אומרת בתסכול. "באשכול קראו לזה 'טפטוף', לא דיווחו על זה בחדשות בכלל. אם היו שואלים אותנו: מה דעתכם? נרגעו שם בעזה? הייתי אומרת להם: בואו תגורו פה יומיים־שלושה ותראו שהם לא נרגעו. הם יושבים במגדל השן שלהם ואומרים: הרגענו את חמאס, הכול בסדר, לא ציפינו. אנחנו ידענו שיקרה משהו רע. האמנו שמשהו הולך להתפוצץ בכל רגע, אבל לא ידענו שזה יהיה בסדר גודל מחריד שכזה".
ארגון 'צעדת האימהות' שבראשו עומדת חסון הוקם לפני כשנתיים וחצי, בעקבות נפילתו של חייל צה"ל בראל שמואל חדריה הי"ד, לאחר שפלשתיני ירה בראשו מטווח אפס בגדר הגבול עם עזה. עדויות שנחשפו מפי חבריו ליחידה קבעו כי הפקודות כבלו את ידיהם כך שנאסר עליהם לירות במתפרעים. "הקמנו את הארגון הזה כדי לצעוק את הצעקה: תשנו את הוראות הפתיחה באש! הרי עוד הרבה לפני המלחמה היינו מקבלים סרטונים של חיילים שחוטפים בקבוקי תבערה, והשיירה עוברת. אף חייל לא יוצא ולא יורה ואף אחד לא מיירט אותם מהאוויר. הם חוטפים גושים של שיש שזורקים עליהם מהגגות, וכלום. אוי ואבוי לחייל שיצא ויעצור את השיירה ויפגע במחבל - הוא יועמד לדין".
בצעדת המחאה הראשונה של הארגון צעדו האימהות כמעט 30 קילומטר ברגל, מאזור אשדוד ועד יד מרדכי, בקריאה לצה"ל לשנות את הוראות הפתיחה באש. "צריך לאפשר לכל חייל לפתוח באש נגד מחבל, בלי להיות כפוף למשפטנים או למח"טים. לא הכול מגיע לתקשורת", היא מספרת. "אני מקבלת מאות סרטונים של חיילים שפונים אליי ואומרים: קושרים לנו את הידיים! זה לא רק שמסכנים אותם. הכי חמור זה איך הצבא שלנו נראה: רפיסות, אוזלת יד, עושים צחוק מצבא ההגנה לישראל".
כחלק מפעילות הארגון, בשנתיים וחצי האחרונות הם מלווים חיילים שהועמדו לדין לאחר שירו במחבלים. "הם נשפטו ממש לחומרה – 10 ו־14 יום בכלא צבאי. אנחנו נלחמנו והפגַנו, וליווינו אותם לאורך כל הדרך", היא מתארת. "גייסנו גם כספים על מנת לתמוך במשפחה, כי חלק מהחיילים שנשפטו היו כאלה שבעצמם מסייעים בפרנסת המשפחה. בעקבות המחאות המאוד אינטנסיביות, שבמהלכן פנינו גם לחברי כנסת, קיצרו את העונשים שלהם". הפעילות של 'צעדת האימהות' מתבצעת בשיתוף פעולה הדוק עם ארגון 'תורת לחימה' בראשות הרב אביעד גדות.
"יש לנו מערכת משפט צבאית מזעזעת", קובלת חסון. "הם נגד החיילים, נגד כל דבר שמזכיר פעילות צבאית בשטח. הם בפועל מעודדים טרור. כשאני שירתי בצבא היה לי שרוך הדרכה ירוק. שירתי במקומות פעילים מאוד. כשהייתי עולה לאוטובוס וערבים היו עוברים לידי הם היו משפילים את המבט. היום זה הפוך. קיבלתי סרטונים מזעזעים של חייל עם נשק, שבא אליו ערבי ויורק עליו ודוחף אותו, והחייל לא עושה כלום. כל זה בגלל מערכת משפט צבאית ופריבילגים שיושבים בעמדות מפתח גבוהות, והם אלה שמכתיבים לנו".
מי שאחראי בעיניה על רוח הפקודות בצה"ל, שאותן היא מבקשת לשנות, הם אנשי הפרקליטות הצבאית. "מי שיושב שם אלה אנשים שגדלו על ברכי קרנות זרות בחו"ל, שממומנות על ידי פרו־פלשתינים, שונאי ישראל ועוכרי ישראל. אנשי צבא בכירים מאוד גדלו על הברכיים האלה. יש כאלה בעמדות מפתח גבוהות ובכירות, שמקבלים את ההחלטות, שחיי האויב חשובים להם יותר מחיי הלוחמים שלנו. זו אומנם תפיסה מעוותת, אבל זאת התפיסה שלהם".
בסופו של דבר זאת לא התפיסה של רוב החיילים, וגם לא של רוב המפקדים בשטח.
"ברור שלא, מדובר בקומץ קטן ששולט. גם מפקדי החטיבות מבינים שמשהו פה לא מסתדר. אבל כל מי שקם ופתח את הפה עיכבו אותו בקידום או העיפו אותו מהצבא. כל מי שפותח את הפה נגד האנשים הללו, נגד דיפ סטייט האלה – או שהוא לא מקודם בצבא, או שפשוט משחררים אותו. רבים מסכימים איתנו ומפחדים לדבר. כל מי שלא מיישר קו עם התפיסה הזאת מיד יוצא מהמשחק".
"הצלנו שלושה – הקרבנו שלושים"
חסון הצטרפה ל'צעדת האימהות' בזמן שהבן הגדול שלה שירת כלוחם בסיירת גולני, ולפני כשנה החליפה בראשות הארגון את צופיה נהון. "גם אחרי שהבן השתחרר מהצבא, עדיין נלחמתי", היא מבהירה. "לא רק הבן שלי חשוב. כל הלוחמים חשובים לי. אמשיך להילחם גם אם זה ייקח שנים".
בארגון חברות כ־700 אימהות לוחמים ששותפות לקבוצות הווטסאפ ותומכות בפעילות. בפועל, להפגנות ולצעדות מגיעות הרבה פחות. גם חסון לא מצליחה להבין מדוע אמא של לוחמים שלא ישנה טוב בלילה נשארת בבית. "אני לא מצליחה להבין את זה, איך אמא של לוחם בתוך עזה, שמסכן את החיים שלו בטרפת הזאת, לא תצא ותצעד איתי כתף אל כתף. אנחנו כרגע מנסות לגייס כספים על מנת לסייע להוציא את האנשים לרחובות, כמו למשל אוטובוסים, וגם ליצור פרסום מסיבי יותר. נקווה שנצליח. אנחנו לא מרימות ידיים, אנחנו חזק במלחמה".
לשאר האימהות של הלוחמים לא אכפת מספיק?
"זה בדיוק השיח שלנו. בכל פעם כשאני עולה בקבוצות, אני אומרת: אימהות, תתעוררו! היום זה הילד של איקס, מחר זה הילד שלכם. אחי אומר לי לפעמים: מה זה יעזור לך? זה דיפ סטייט, הכול כבר מושרש בתוך המדיניות. אני עונה לו: אז מה? נשב ולא נעשה כלום? אין מצב! אימהות מתקשרות אליי בשבועיים האחרונים ובוכות שהן דואגות ללוחמים שלהן שנמצאים בתוך עזה. אני מוצאת את עצמי מרגיעה אותן. אבל לקום ולצאת - המסה הקריטית ברחובות לא קיימת כרגע, ואני שואפת לשם".
אולי אתן רק מפריעות לצבא להתנהל?
"אנחנו אימהות מעורבות, לא מתערבות. אנחנו רואות בדיוק מה קורה בשטח. אנחנו מחזקות את ידי הצבא, אבל מישהו צריך להניח את המפתחות וללכת הביתה. מי שבא לנהל את הצבא צריך לשנות דיסקט ולהגיד: תנו לצה"ל לנצח. אני עכשיו מוביל את הצבא לניצחון! זה לא הגיוני שמאות סרטונים מתעדים מחבלים שזורקים בקבוקי תבערה על ג'יפים שעולים באש, והשיירה ממשיכה. החיילים שלנו בורחים מהם. היה מוטב שבאמת לא היינו צריכות להפריע לאנשי הצבא הבכירים. אבל זאת המטרה שלנו: להפריע, לשנות, להדהד, להיכנס לתודעה. זאת הפרעה חיובית. אנחנו הרוח הגבית של הלוחמים".
מה אתן שומעות מהלוחמים?
"סדירניקים לא מדברים. הם נמצאים במין הלם כזה, מרגע שהם מתגייסים ועד הרגע שהם משתחררים. מילואימניקים מדברים. הרבה מילואימניקים שיצאו מעזה סיפרו שחיילים נפלו לידם בגלל שחיל האוויר לא הפציץ. למה מעבירים אותם פיר־פיר, בית־בית? לא צריך להיות גנרל כדי להבין שמשהו שם מתפספס. חיילים שלנו נופלים בעזה זה אחר זה בגלל מדיניות פושעת. יום יום מסכנים אותם שם".
זה בגלל שיש חטופים, רוצים לטהר את השטח.
"זו דילמה קשהמאוד", היא מודה. "אז הוצאנו שלושה חטופים, והקרבנו שלושים לוחמים. כמה חיילים נהרגו מתחילת המלחמה? אנחנו מחליפים דם בדם. מישהו צריך לקום ולהסביר לעם מה קורה שם. למה אנחנו ממשיכים לסכן את החיילים שלנו? ראינו מה קרה לצערנו".
שרת ההתיישבות אורית סטרוק ישבה בישיבת הממשלה, ושאלה את נציג צה"ל אם יש מקרים שחיל האוויר אינו מוכן להפציץ. האלוף אליעזר טולדנו, ראש אגף האסטרטגיה, ענה לה שלא היה ולא נברא.
"קודם כול הוא העביר ביקורת על השאלה", מזכירה חסון. "למה צריך לבקר אותה על השאלה הזאת? זו שאלה רלוונטית ונכונה. ולעצם העניין, מה אתה מצפה? שטולדנו יספר בדיוק מה שקורה בתוך עזה? ברור שיש סיפורים כאלה, לא אחד ולא שניים. עצם ההתקפה על אורית סטרוק, מאלו שאמורים להיות שומרי הסף שלנו, בעקבות השאלה המאוד לגיטימית שלה מוכיחה זאת. הרי אם הכול היה טוב, מה הבעיה? שיענה לה. ולמה הוא מבקר אותה ואומר לה שהשאלה לא במקום? זאת השאלה הכי במקום. במקום הנכון ובזמן הנכון. ואם סותמים לנו את הפה, אז מה נשאר לנו?"
לשיטתך, מה הצבא צריך לעשות?
"קודם כול, לעצור את הסיוע ההומניטרי לעזה, זה סיוע שהולך ישירות לידי החמאס. ואז ליצור טבעת חנק הומניטרית, והם לבד יצאו מהפירים ויתחננו אלינו. לאחר מכן, אנחנו צריכים לשטח את כל עזה ולהשתלט עליה. כל מי שגר שם - להציע לו מעבר הומניטרי ליעדים כמו מצרים, ירדן ושאר אזורי האכלוס שלהם. אנחנו לא יכולים להחזיר את עזה להיות כמו שהייתה. אנחנו צריכים להחזיר אותה אלינו וליישב אותה - זה השלב הבא. אחרת שוב פעם יהיה לנו פה שבעה באוקטובר בעוד עשר שנים".
כשאת רואה את השלטים על הקמת קירות הגנה בכביש 232, כדי שיהיה בטוח לנסוע בו גם בחודשים הקרובים, מה זה עושה לך?
"זה עושה לי רע. אנחנו מתמגנים פה למוות. מספיק עם התפיסה המעוותת הזאת. שהעזתים ילכו! יש להם את המקומות שהם יכולים להיות שם, ואנחנו ניישב את עזה, אנחנו נייהד אותה, כמו שהיה צריך להיות מלכתחילה. כל מדינה אחרת שהיה קורה לה מה שקרה לנו הייתה מוחקת את עזה ביום השני מחיקה טוטאלית. אנחנו עוד מעבירים אותם ממקום למקום, או נותנים להם לעבור, חלקם מחבלים שנשארים שם ויוצאים מפירים ויורים לנו על הילדים. מי שמרחם על אכזרים סופו שיתאכזר לרחמנים".
ראש הממשלה והרמטכ"ל לא יודעים את זה?
"הם יודעים את זה, אבל הם נכנעים ללחצים של אירופה וארצות הברית. אני לא מקנאת בראש הממשלה. הוא כרגע נמצא בלחצים איומים. אבל אנחנו מדינה ריבונית, לא אחד הכוכבים על הדגל של ארצות הברית. הם צריכים להתרגל לזה. ביידן צריך אותנו כמו שאנחנו צריכים אותו. ביידן יודע שאנחנו המדינה השפויה היחידה במזרח התיכון, ושאם ישראל תימחק חלילה הבעיות יגיעו אליו. הם יהרגו זה את זה ויתקדמו לארצות הברית. הרי הם מגדירים את ארצות הברית השטן הגדול ואנחנו השטן הקטן. תאמין לי שביידן לא רוצה את זה".
השראה מ'ארבע אימהות'
לא סוד הוא שמי שגרם לנסיגת צה"ל מלבנון הייתה תנועת השמאל 'ארבע אימהות'. מבחינתה של חסון, ההצלחה שלהן בהשגת היעד, למרות שהיא כמובן מתנגדת אליו, היא השראה בשבילה. "המטרה שלהן הייתה להוציא את הבנים מלבנון, והן הצליחו. זה קרה כי התקשורת התגייסה. אצלנו בהפגנות אין תקשורת. הם לא מגיעים בכלל. ההצלחה של ארבע אימהות הייתה רק בזכות מעטפת תקשורתית מחבקת. שידרו אותן בכל מקום. זה היה הנדוס תודעה של התקשורת, עד שכולם האמינו במה שהם רצו שנאמין".
עם כל הביקורת שלה לכלי התקשורת, את האצבע המאשימה היא מפנה לראש הממשלה. "ביקשתי ממנו במכתב להיפגש איתי. כתבתי לו: תסתכל לי בעיניים ותגיד לי שהלחימה הזאת, איך שאנחנו מקריבים ככה את הבנים שלנו, זה צודק. בוא, תיפגש איתי ועם עוד שלוש אימהות - בלי עליהום ובלי כלום. אנחנו מחבקים אותך, רוצים לחזק אותך. אבל תגיד לי איך המצב הזה יכול להימשך ככה? לא קיבלתי מענה. אם ביבי לא יכול לנהל את הלחימה הזאת כמו שצריך, שיניח את המפתחות וילך הביתה. אני א־פוליטית, לא מעניין אותי ימין או שמאל. שיבוא מישהו שיכול לתת לנו פתרון למצב ההזוי הזה. זה לא מתקבל על הדעת. סיוע הומניטרי של דלק שמגיע לידיים של חמאס – ככה בחיים לא תוציאו את השבויים משם!"
על אף שנכון לעכשיו הקול שלה לא מצליח להגיע למקבלי ההחלטות, מבחינתה היא כבר עשתה את שלה. "אני מרגישה שהקול שלי מגיע קודם כול ללוחמים שלנו. זה נותן להם רוח גבית, מחזק אותם ונותן להם את הכוח להמשיך להילחם. כשלוחמים יצאו הביתה וראו את כל השיח התקשורתי ירדה להם המוטיבציה, אבל כשהם ראו את הארגונים שלנו ואת הצעדות - זה יוצר אימפקט שמשפיע עליהם".
הקול שמשמיעה חסון זוכה לאחרונה להדים באמצעות ארגוני מחאה נוספים. בשבוע שעבר הקימו עשרות מילואימניקים מאהל מחאה מול משרד ראש הממשלה, בדרישה שלא לעצור עד להכרעה. "זה חודר לשטח וזה מחלחל. יש הרבה גופים של לוחמים שלא מסכימים עם כל ההתנהלות של הלחימה בעזה. מישהו שם צריך לשנות את הדיסקט. אנשים עדיין חיים בשישה באוקטובר, זה לא הגיוני! יום למחרת הטבח היינו צריכים להוריד להם 300 אלף איש! לא להתחיל לספור אותם אחד, שניים, שלושה. להביא עליהם מכת מחץ".
למה איכשהו כל המאבק הזה תמיד נתפס כמאבק דתי, ימני?
"אנחנו א־פוליטיים", היא מוחה בתוקף. "זה מצטייר כך בגלל שהתקשורת מגויסת. לחימה בעזה, ביהודה ושומרון, מול חיזבאללה - כל הדבר הגדול הזה שווה בעיני התקשורת 'רק לא ביבי'. לא מעניין אותם מי ינצח, מי יפסיד, מה יקרה, אם הלוחמים ייפלו, אם הלוחמים יחזרו הביתה בשלום. רק לא ביבי! וזה כבר נמאס".
בינתיים כבר שחררו אוגדות שלמות הביתה. לאן לדעתך זה הולך?
"בגלל זה המילואימניקים הקימו את אוהל המחאה. הם לא מוכנים לחזור הביתה עד שלא מכריעים במלחמה הזאת. אני מקווה שימשיכו להילחם עד הסוף. אנחנו לא ניתן להם לצאת משם, נעשה רעש גדול".
אם לא הצלחתן לעצור את שיירות הסיוע ההומניטרי, איך תצליחו לשנות את הלחימה כולה?
"אנחנו מנסות לתקוף מכל כיוון. נפגשתי בכנסת עם חברת הכנסת לימור סון הר־מלך והבנתי ממנה שעצרו כמויות אדירות של דלק מהסיוע ההומניטרי. זה קרה בגלל המחאות, הצעדות והקריאות. אני בטוחה שכשזה יירגע טיפה הם ימשיכו להכניס. הם לא סופרים אותנו באמת, אבל אנחנו נמשיך. אנחנו סופרים את החיילים שלנו ואת הלוחמים שלנו ואת החיים היקרים שלהם. אנחנו נמשיך למחות ונמשיך לצעוד, ואני לא אחזור לעבודה שלי, כי אני כל היום מתעסקת אך ורק בזה".
בימים אלה מתמודדת חסון לראשות המועצה האזורית מרחבים מול ראש המועצה המכהן, אבל המלחמה עצרה הכול. "אנשים מתקשרים אליי ואומרים לי: 'סימה, אומנם דחו את הבחירות לפברואר, אבל תעלי משהו. אוטוטו הבחירות'. אני אומרת להם: אני לא יכולה, אני כל הזמן מתעסקת עם הלוחמים. כרגע כל כולי עם הלוחמים. רק בזה מתעסקת כל יום, כל היום".
חסון מבקשת להבהיר שגם אם תיבחר לראשות המועצה היא תמשיך בפעילות במלוא המרץ. מבחינתה הפעילות למען החיילים קודמת לכל תפקיד אחר. "הקרבתי כבר כמה מקומות עבודה טובים בשביל זה. אני לא מסוגלת אחרת, זה בילט־אין אצלי", היא נאנחת בהשלמה. "ההצלחה שלי תהיה ביום שאוכל להוציא אלפי הורים לרחובות, ואז המשוואה הזאת תשתנה. ברגע שאוציא אלפי הורים לרחובות, ואשלח שוב את המכתב לראש הממשלה - הוא יזמן אליו אותי ועוד כמה אימהות. אז הוא יהיה מוכן להקשיב לנו. אנחנו עם חזק. אנחנו צבא חזק. אין עוד עם כמונו בעולם. בסוף ננצח".
***