בעשור שאחרי מלחמת העולם השנייה, הבשילה בתודעתם של שני פוליטולוגים תובנה נוראה: משטרים דיקטטוריים הם ממש לא המצאה של המאה ה־20, אבל יש משהו במשטרים הדיקטטוריים של המאה ההיא שהפך אותם לקטלניים הרבה יותר מקודמיהם. השניים היו זביגנייב בז'ז'ינסקי, פולני שנמלט לארצות הברית ושימש יועץ לביטחון לאומי בבית הלבן, וקרל יואכים פרידריך, גרמני שנמלט גם הוא לארצות הברית, ושם חקר את תחום מדע המדינה באוניברסיטאות המובילות. בשנת 1956 הביאו השניים מילה חדשה לעולם: טוטליטריזם (בעברית: לופתנות), ובעזרתה הם נתנו שישה סימנים מזהים, שמבדילים סתם משטר דיקטטורי ממשטר שעלול לסכן את שלום העולם.
בשבועות האחרונים מתקבל הרושם שצמרת הממסד השיפוטי בישראל לומדת את הסימנים של פרידריך ובז'ז'ינסקי, ומתעקשת לסמן וי על כולם, בדרך להפוך את ישראל לעריצות מהסוג המסוכן ביותר.
התחנה הראשונה היא אידאולוגיה, והמניפסט של העריצות השיפוטית בישראל היה פסק הדין בעניין הסבירות. אצל מרקס – הפועלים יובילו מהפכה באופן בלתי נמנע. אצל מוסוליני – אם המדינה לא תשלוט בכל היבטי חיי האזרח, האזרח ימות בבדידות. אצל מאו – חייבים לצעוד אל הקדמה שאותה מגדיר המנהיג, ואילו אצל חיות ופוגלמן – שלטון החוק הוא מעל הכול, והם לבדם קובעים מהו החוק.
התחנה השנייה היא פולחן האישיות. האירוע הבולט ביותר בהקשר זה הוא דיוקן השמן של אסתר חיות. אבל היה עוד אירוע בולט בהקשר הזה, והוא נלווה למינוי המביש של אהרן ברק לבית הדין בהאג: המינוי לווה בטענה שברק הוא "משפטן בעל שיעור קומה בין־לאומי, הישראלי היחיד שיילקח ברצינות בטריבונל הזה". ובכן, לא ולא. משפטנים בעלי שיעור קומה בין־לאומי מצוטטים בפסקי דין של בתי משפט עליונים בעולם. הם מחדשים דוקטרינות שמאומצות בשיטות משפטיות מעבר לים. אהרן ברק לא יכול לטעון לאף אחד מהדברים האלה, וכשחושבים על כך – זה לא במקרה: שיטתו המשפטית של אהרן ברק היא די פשוטה. השופט תמיד מחליט. השופט מעל החוק. תפיסת הצדק הסובייקטיבית של השופט עליונה לכול. זוהי כמובן לא באמת שיטה, זה לא שלטון חוק, והיא סותרת עקרונות יסוד של הדמוקרטיה בכל מקום שיש דמוקרטיה. לכן אין פלא שתרומתו של אהרן ברק לקאנון המשפטי העולמי לא באמת קיימת.
התחנה השלישית של פרידריך ובז'ז'ינסקי היא איסור על ביקורת, וגם כאן המכתב המביש של היועץ המשפטי של הנהלת בתי המשפט בעניין הקריקטורה של אור רייכרט עולה על כל דמיון בהקשר הזה. ויש אירוע נוסף: ביום שלישי פרסמה היועצת המשפטית לממשלה הודעה לתקשורת, שבה טענה שהקריאות של אזרחים ופוליטיקאים לפגוע באוכלוסייה אזרחית עלולות להיות הסתה – רמיזה לא עדינה בכלל לרדיפה פלילית של מי שמעז להתבטא כך. צריך לומר בבירור שהטענה של היועצת, כאילו קריאה לפגיעה אזרחית נוגדת את הדין הבין־לאומי, אינה נכונה: מותר לפגוע באזרחים כאשר משתמשים בהם כמגן אנושי. הנטייה הזאת לסמן אי־הסכמה כעבירה פלילית – היא צעד מפחיד בדרך למשטר טוטליטרי.
התחנה הרביעית היא פיקוח על כלי הנשק, וכאן יש אירוע שכשמסתכלים עליו דרך הפריזמה של פרידריך ובז'ז'ינסקי, הבטן מתהפכת: הטבח שהיה הוביל לתובנה חוצת מגזרים שיש להגמיש את תנאי הזכאות לרישיון נשק. השר הממונה, איתמר בן־גביר, חבר ליושב ראש הכנסת, ויחד הם פתחו חדר מצב בכנסת שאישר רישיונות בהליך מזורז. זה החזיק כמה שבועות, עד שהאצילים ממשרד המשפטים מצאו פגם משפטי שאיפשר להם לסגור את המטה המיוחד. שבועות אחר כך הם כבר הודיעו שינסו לבטל למפרע את הרישיונות שניתנו באותם הליכים, בגלל הפגמים המשפטיים הללו.
התחנה החמישית היא שליטה באמצעי התקשורת. ב־2017 פסל בג"צ תיקון לחוק התאגיד, שביקש ליצור תאגיד נפרד שיעסוק בחדשות. אגב הפסילה החדירו השופטים למשפט הישראלי את הקביעה כי לתאגיד יש חופש ביטוי מוגן, ואסור למחוקק לפגוע בו. נזכיר מושכלות יסוד: חופש ביטוי הוא זכות אדם. והנה בא בית המשפט ומעניק לגוף ממשלתי – התאגיד – זכות אדם. הזכות הזאת מוענקת לאליטה בלתי נבחרת, כדי להגן עליה מפני העם ונבחריו. אנחנו עדיין רחוקים מאוד, אומנם, מהמציאות שבה ביטאון המפלגה הקומוניסטית פראבדה היה העיתון החוקי היחיד. אבל כשעוקבים אחרי ההיסטוריה של התקשורת הישראלית, מגלים שהמציאות הזאת בכלל לא מופרכת בעיני הממסד המשפטי־פקידותי: החל בסגירת ערוץ שבע, עבור בחוק ישראל היום שכמעט עבר, ועד לניסיון לסגור את ערוץ 14 ערב הבחירות האחרונות – הנורות האדומות בוהקות.
היסוד השישי והאחרון בתזה של פרידריך ובז'ז'ינסקי הוא שליטה במוקדי הכוח הכלכליים. הקשר האיתן שבין מרד השמאל בשנה האחרונה לבין ההיי־טק – הקטר של המשק הישראלי – מאפשר להראות שגם המשבצת הזאת נכבשה.
בטור הזה אני אומר ללא כחל וסרק שגם אני מזהה תהליכים, אבל בדיוק בדרך שאליה התכוונו מנסחי התהליכים: פרידריך ובז'ז'ינסקי ניסחו את האלמנך שלהם כדי לעזור לעולם לזהות מראש משטרים טוטליטריים בהתהוות. לפי המצפן שלהם, כבר עברנו כברת דרך בדרך לטוטליטריזם שיפוטי.
***