מדוע השמות מודגשים בפתיחה לחומש השני?
עיינו גם בחמדת ימים לפרשיות בראשית ונח, שנת תשע"ז, שם עסקנו בהיבטים נוספים של הקריאה בשם.
המדרש במקום (שמות א, א) מלמדנו: "ד"א ואלה שמות. זה שאמר הכתוב "טוֹב שֵׁם מִשֶּׁמֶן טוֹב" (קהלת ז, א), שלשה שמות יש לו לאדם, אחד מה שקרא לו הקדוש ברוך הוא מתחלה, שנאמר "ויברך אותם ויקרא את שמם אדם". ואחד שקוראים לו אביו ואמו, כגון ראובן, ואחד שקונה הוא לעצמו במעשיו" (מדרש אגדה שמות פרק א פסוק א).
עוד מלמדנו המדרש, כי ישראל נגאלו ממצרים גם בגלל "שלא שינו את שמם" (שמות רבה פרשת שמות פרשה א). חשיבותו של השם מודגשת גם במנהג שנהגו רבים לומר בסוף תפילת שמונה עשרה, פסוק שכולל את שמו של המתפלל או שמתחיל באותו הראשונה של שמו ומסתיים באות האחרונה של שמו. המנהג מבוסס על המסורת כי אחת השאלות הראשונות שהאדם נשאל עם עלייתו לגנזי מרומים היא: מה שמך?
מצאנו גם כי לשם שֵׁם נתייחד מקום מיוחד. כאשר נח מקיץ מיינו, ומגלה שיש הבדלים מהותיים בין בניו, הוא מברך בעיקר את שֵׁם בנו: "וַיֹּאמֶר בָּרוּךְ יְקֹוָק אֱלֹהֵי שֵׁם ... וְיִשְׁכֹּן בְּאָהֳלֵי שֵׁם" (בראשית ט, כו – כז).
נציע הסבר שיחבר את המדרשים והמנהג לחטיבה אחת.
שמו של אדם מבדל אותו מאחרים ומאפשר לו לגלות את ייחודו בעולם.
שמו הראשון הוא השם שהקב"ה נתן לו. לשם זה שני תפקידים: הראשון, לחבר אותו לבורא עולם, והשני, לתת לו את האפשרות להפוך את חייו הגשמיים לחלק מעולמות רוחניים גבוהים.
השם השני הוא השם שנותנים לו ההורים. בנתינת השם ההורים מביאים לידי ביטוי את תפילותיהם וייחוליהם לצאצאם. הם מבטאים גם את האיחולים שלהם, שילוו את בנם או בתם בכל אשר יפנו. אמירת הפסוק בסוף תפילת שמונה עשרה מזכירה לאדם את המטרה אותה הוא אמור להשיג בימי חלדו על האדמה.
השם השלישי הוא השם שנותנים לו מעשיו. (המשוררת זלדה (מישקובסקי) הרחיבה מאוד בנושא זה עיינו בשירה הנפלא - לכל איש יש שם).
נציע כי השם השלישי, השם "שקנה לעצמו במעשיו" הוא השם שמעשיו כלפי חבריו נתנו לו. שם זה מושפע מאוד מהפן החברתי, או כפי שהוא נקרא בפי חכמים – בין אדם לחבירו. יש להבנה זו משמעות חשובה. כל אדם שבוחר להגדיר את עצמו כמי שמשתדל לחיות, כמי שמנסה לעבוד את הקב"ה על פי השם שהקב"ה נתן לו, הופך להיות שגריר של מחפשי הדרך להגברת השכנת השכינה, ולחיזוק הקשר עם הבורא. ככזה מוטלת עליו חובה כפולה ומכופלת: להיות מחובר לציבור, לשאת בעול עם הציבור ולקדש שם שמים בהליכותיו - בתחום של "בין אדם לחברו".
הצלחה גדולה בתפקיד של עובד השם, בתחום של "בין אדם למקום", ללא הצטיינות ב"בין אדם לחבירו", עלולה להביא את התוצאה ההפוכה ולגרום, ח"ו, לחילול השם גדול. עכשיו מובנת גם השאלה מה שמך? האם הגעת לכאן כמי שמייצג את שלשת השמות.
הפתיחה של החומש השני, חומש שְׁמוֹת העוסק בגאולתם ל ישראל ממצרים והפיכתם לעם מזכירה לנו את שני הנושאים החשובים בחיי של כל יהודי. מצוות ש'בין אדם לחבירו' ומצוות של 'בין אדם למקום'. ללא הקשר בין החברים אי אפשר להתחבר עם הקב"ה, עם 'המקום'.
הביטוי וְאֵלֶּה שְׁמוֹת (ו, טז) מופיע שוב גם בפרשת וירא. לפיכך, נמשיך את הדיון בהבנת פשר המושג שֵׁם, באמצעות ניתוח שמה של אשת משה צפרה.
(על גבי מצע קצר זה לא נדון בשאלה מדוע פרק ו' בספר שמות חוזר מבחינות רבות על הסיפור הראשון של יציאת מצרים המופיע בפרשת שמות).
לפשר שמה של אשה חשובה זו מצאנו כמה הסברים.
המדרש מציע שני הסברים: "ולמה נקרא שמה צפרה. שרצתה כצפור, ד"א שטיהרה בית אביה מע"ז, ככהן המטהר בדם הצפור (מדרש אגדה שמות ב כא).
לפי הדעה הראשונה צפרה, כנראה, היא זו שרצה להזמין את משה (ב, כ). לפי הדעה השניה צפרה היא היוזמת את שינוי הכיוון הרוחני בבית יתרו, מ "כהן מדין" לחובב. חובב,שהיה חביב למקום (מכילתא דרבי ישמעאל יתרו - מס' דעמלק), חובב, שחבב את התורה (רש"י שמות יח, א).
רבנו בחיי משלב את שתי הגישות, תחום הטהרה עם החזרה בתשובה, לכן ביאר: "נקראת צפורה מלשון צפור שהוא עוף טהור, על שם שעתידה להתגייר ולהטהר מטומאת ע"ג ולהזדווג למשה".
החזקוני לעומתו מביא: "ד"א היתה יפה ומאירה כבוקר דמתרגמינן צפרא", יתכן ולשיטתו היום היו קוראים לה "אילת השחר".
חז"ל לימדונו: "דרך הצדיקים לשום שם לבניהם לענין המאורע" (שמות רבה פרשה א סימן לג). כך מצינו גם בעניין שמותיהם של בני יוסף, ובעניין שמות בניהם של משה וצפרה. מכאן נלמד שאנשים רבים בתנ"ך שנקראו על שם המאורע, כגון צפרה.
נציע כי אשת משה נקראה על שם מאורע מאוד משמעותי בחיי הזוג, היחיד בכל התורה בו הם מתפקדים כזוג.
"וַיְהִי בַדֶּרֶךְ בַּמָּלוֹן וַיִּפְגְּשֵׁהוּ יְקֹוָק וַיְבַקֵּשׁ הֲמִיתוֹ: וַתִּקַּח צִפֹּרָה צֹר וַתִּכְרֹת אֶת עָרְלַת בְּנָהּ וַתַּגַּע לְרַגְלָיו וַתֹּאמֶר כִּי חֲתַן דָּמִים אַתָּה לִי: וַיִּרֶף מִמֶּנּוּ אָז אָמְרָה חֲתַן דָּמִים לַמּוּלֹת" (ד, כד – כו).
מאורע זה הינו המשך ישיר למעמד הסנה, אחד המאורעות המכוננים בתולדות אומתנו. (לא נעסוק בו או בבירור נסיבותיו).
השם צפרה על פי הצעתנו מורכב משני חלקים: צֹר ופֶּה. לשני ביטויים אלה תפקיד מרכזי בסיפור יציאת מצרים. משה זכה לגילוי שכינה בנקרת הצור ונצטווה: "עַל הַצּוּר בְּחֹרֵב וְהִכִּיתָ בַצּוּר" (יז, ו). אין צורך להכביר במילים על מקומו של הפֶּה בחייו. צפרה הבטיחה את גאולתם של ישראל, ומנעה אסון נורא, כאשר לקחה את הצֹר ומלה את בנה "וַתִּקַּח צִפֹּרָה צֹר וַתִּכְרֹת אֶת עָרְלַת בְּנָהּ " (ד' כה). במעשה זה הצילה את חייו של משה, שזה עתה יצא ל"משימה בלתי אפשרית" של הוצאת ישראל ממצרים.
אם נוריד מן השם צפרה את האותיות "צר" נשאר עם "פֶּה", בגימטריה 85=מילה.
אם כן, יתכן כי שמה של ציפורה הוא על שם ברית המילה שערכה לבנה במלון.
צפורה מסכמת את המעשה במילים "אָז אָמְרָה חֲתַן דָּמִים לַמּוּלֹת" (ד, כו).
חז"ל דורשים זאת בדרך הבאה: "א' אחד ז' שבעה הרי שמונה, אמר משה בזכות המילה שנתנה לשמונה נקרע הים באָז נקלס, (באָז ישיר) אמר רבי לוי לגוזר ים סוף לגזרים (תהילים קלו, יג) שכן בלשון ארמי קורין למהולין גזורין, בזכות המילה נקרע הים".
יש שמסבירים בזכות אברהם שמל את עצמו, אבל בהמשך לדברינו נוכל להציע שגם כאן הכוונה בזכות צפרה שמלה את בנה.
על דרך הרמז נאמר כי צפרה היא הראשונה עליה נאמר מאמר חז"ל "מילה בסלע...".
(נוסיף במאמר מוסגר כי בכל מקום שהמילה אָז מופיעה בתנ"ך יש בה בכדי להכריז: שימו לב משהו חשוב מוזכר כאן!). להעמקה נוספת נציע לעיין בספרי 'צפנת ישעיהו מעוזיה ועד אחז עמודים 198-209
כך, יש שֵׁם שניתן על ידי ההורים סמוך ללידה, יש שם שהקב"ה נתן לאדם, ויש שם שנתנו לו מעשיו בעיקר בבין אדם לחברו, הדגמנו גם כיצד מעשה אחד מכונן, מעניק את השם לדורות.
נעתיר כולנו יחד לבשורות טובות, ניצחון לכוחות הביטחון, רפואה שלמה לפצועים, החזרת החטופים (הם בוודאי גם פצועים) ולנחמה משמים למשפחות הנופלים למען הכלל.