לא יכול להיות שההצקה המדינית של דרום אפריקה בהאג, לצד הכתף החמה שהיא מעניקה למרצחי חמאס, תעבור בשתיקה בישראל. יש דמיון רב בין הדימוי ההוליוודי השחוק של מסדרונות בית הספר התיכון ובין עולם היחסים הבין־לאומיים. בשני המקרים יש מישור שבו כולם שווים - תלמידים בתיכון, כלומר מדינות ריבוניות; יש מישור שבו הפערים הם לגיטימיים - הישגים לימודיים, הלוא הם דירוגים בין־לאומיים; ואז יש את מה שחשוב באמת - הדינמיקה החברתית, או במקרה שלנו הדינמיקה המדינית.
יחסי ישראל ודרום אפריקה בקלות יכולים להשתלב כעלילה קלישאתית בקומדיית תיכונים קלילה שכזו: לא לפני הרבה זמן כונתה הברית בינינו ובין דרום אפריקה "ברית המצורעים". שתינו גירדנו יחד את תחתית החבית של הפופולריות. אצל החברה הטובה שלנו זה היה מוצדק - היה בה משטר אפרטהייד. אצלנו - הכול עלילות ושקרים של אנטישמים. היפים והבריונים של השכבה הצמידו אותנו ללוקרים והחטיפו לנו כהוגן, ולא באמת היה לנו כוח להתנגד.
מאז עברו כבר ארבעה עשורים. דרום אפריקה היא לא אותה דרום אפריקה. בדרום אפריקה כבר אין אפרטהייד, אבל הדרך התועה שאליה ניווטה ההנהגה החדשה היא לא מריטוקרטיה - סם החיים של כל המדינות המוצלחות - אלא גזענות הפוכה. הסיבות שבגללן כל בעלי המקצוע הכי טובים בדרום אפריקה הם לבנים נעוצות בגזענות אפלה שאין לה מחילה. אבל מכסות של מהנדסים לבנים במכרזים ממשלתיים הן תשובה של צדק ילדותי ונקמני, לא דרך לחברה מתוקנת. כוח אדם לבן איכותי, שרכש את מעמדו על חשבון צוואריהם הגרומים של שחורים מדוכאים, נמלט מהמדינה ובמקום לתרום את חלקו להצלחתה - דרום אפריקה צועדת בבטחה אל עבר עתיד של הנחשלות שבמדינות אפריקה.
וישראל, כמובן, היא לא אותה ישראל. האפרוח הפך לברבור, עם כלכלה מחוזרת, צבא מאיים, מצבורי גז וקולינריה משגעת. אנטישמים עדיין מציקים לנו במסדרונות, והמלחמה הנוכחית משולה לקרב שנאלצנו "לקחת החוצה", ליד פחי הזבל, קרב אלים מכדי שניתן יהיה לנהל אותו בסביבה מתורבתת. ובזמן שאנחנו לפותים באחיזת חנק מול החמאס ומנסים להלום כיאות בחיזבאללה, ניגשת דרום אפריקה ונותנת לנו ביס בקרסול בדמות התביעה המופרכת לבית הדין בהאג. דרום אפריקה, הילדה המוזרה והמופרעת של השכבה, זו שמעוררת רחמים מהסוג ששמור למי שהביא עליו את מצוקותיו בעצמו, הלכה לקרוא למנהל.
עוד מוקדם לדעת מה יחליט המנהל, אבל דבר אחד ברור: ישראל לא יכולה להגיב בשוויון נפש למהלך של דרום אפריקה. העולם מסתכל על התנהלותנו מול האויב הערבי, אבל הוא גם בוחן איך אנחנו מגיבים להצקות מיותרות במישור הדיפלומטי. כבר עמדנו בעבר על התכונה המוזרה הזאת של ארגז הכלים הדיפלומטי: כשמשתמשים בו נכון – הוא מתמלא ככל שמשתמשים בו יותר, ומתרוקן ככל שמנסים לחסוך את השימוש בו.
ישראל צריכה לגרש משטחה את המשלחת הדרום־אפריקאית ולקרוא למשלחתנו שם הביתה. היא צריכה להפעיל בני ברית כדי ללחוץ על הכלכלה הדרום־אפריקאית, ולהגיש לעצרת האו"ם הצעות החלטה נגד דרום אפריקה, על כל מה שאפשר. מהאמירויות דרך קפריסין ועד מדינות וישגרד – אנחנו נדרוש מכל בנות בריתנו להוכיח את נאמנותן באמצעות מחווה צנועה שכזו.
שנות השלום החם שקדמו למלחמת שמחת תורה היו בסימן גאות מדינית שישראל לא חוותה כמותה מעולם. המלחמה, מטבע הדברים, גובה את מחירה בזירה הזאת. אבל זה לא אומר שעלינו להנמיך את עצמנו לדרגה שאנחנו מוכנים לספוג השפלות ממדינות קיקיוניות. תגובה מדינית נחרצת מול דרום אפריקה עכשיו תעביר את המסר הרצוי לעולם כולו.
***