זה שנים אני מדיר את עצמי מצריכת התכנים של התקשורת הממוסדת, ורואה ישועות. או ליתר דיוק: רואה פחות פורענויות. אלא שלעיתים העין נופלת על איזה מסך פתוח, וזרזיף תרעלה בכל זאת מוצא את דרכו לתודעתי. זה קרה השבוע ביום שלישי בערב. בן כספית ישב באולפן עם ארז טל ואברי גלעד. השלושה ניתחו תוצאת סקר לפיה 72 אחוזים מהישראלים תומכים בהפסקה מוחלטת של הסיוע ההומניטרי לעזה.
הטקסט שיצא מפיו של בן כספית בעניין, כמו גם שפת גופו, מיזגו רגשות סותרים: מחד – מבוכה על התוצאה החד־משמעית שאינה כדעתו; מאידך – אותה אדנות מוכרת ומושמצת, שמכוחה ניסה כספית להסביר ל־72 אחוזים מהישראלים למה הוא יודע יותר טוב מהם; למה הם טועים והוא צודק. "קל לתת תשובה כזאת למי שלא נושא באחריות לתוצאות", הסביר בן כספית, והאירוניה טבעה בדמעות של עצמה.
אותן שניות ספורות על אותו מסך הן מיקרוקוסמוס של מלחמת הטיטאנים שבין הציבור הישראלי לבין הקומיסרים באולפנים, מלחמה שהתנהלה השבוע בין בנייני האומה לבין דפי "התקשורת הזרה" והטלגרם של עמית סגל.
כנס ההתיישבות שקרא לחזרה לגוש קטיף, מבטא את עמדתם של רוב אזרחי ישראל. לא רק הסקרים אומרים את זה: לכנס התייצבו שרים וחברי כנסת מסיעות שלהן הצביעו רוב אזרחי ישראל. הדרך של התקשורת הממוסדת להתמודד עימו לא כללה, חלילה, דיון וניסיון להתמודד עם הטענה בזכות חידוש ההתיישבות היהודית בעזה. נזרקו לחלל האוויר שמות התואר "הזוי", "משיחי", "קיצוני", כאילו הן נותנות למאן דהו פטור מלהוכיח את צדקת "טענותיו" בנושא. אין פלא שהציבור – המפוכח מעשורים של שטיפת מוח – לא משתכנע.
מאידך, עמית סגל פרסם את פרטיה של "עסקת חטופים" מתרקמת, שמהווים לא פחות מהסכם כניעה מוחלט ומלא של ישראל במלחמה: הפסקת הלחימה ושחרור כל המחבלים הכלואים אצלה. עוד לפני הדרך המסולפת שבה ה"עסקה" הזאת תווכה לציבור על ידי הממסד התקשורתי – הציבור דחה אותה. מספרם של הישראלים שתומכים בה לא עובר את אחוז החסימה.
ולמרות זאת קרה הדבר שהורגלנו אליו: עיקר זמן השידור הוקדש לעסקת הכניעה. צבא של פרשנים הוזמן לאולפנים כדי לנתח בה כל ניואנס וכל פסיק, והכול תוך כפייה בוטה של "עכשיו ובכל מחיר" על כלל החברה הישראלית. וסינוואר צופה, רושם, ומעלה את המחיר בהתאם. השאלה איך ואם חוזרים לגוש קטיף לא זכתה לפריים אחד. ההרהור שמא אחרי אלפי משאיות הומניטריות שלא החזירו את החטופים – אולי כדאי לנסות דרך אחרת, לא מצא את דרכו לליין־אפ.
הניתוק של המסך מהציבור הוא קלישאה מתישה. נתוני הרייטינג, והתשובות שהישראלים מטיחים בפניהם ההמומות של מאכלסי האולפנים מציגי הסקרים, מעידים שגם הציבור מתייחס לערוצים כאל מוכי שיטיון. הקושיה הגדולה היא על אדם אחד: ראש הממשלה נתניהו, שממשיך להכפיף את סדר יומו לתכתיבים שמגיעים מנווה אילן, כאילו אין בעולם ערוץ 14, גלי ישראל, בשבע ומרכז הליכוד.
המשפט "ניסינו, זה לא עבד" תופס לגבי כל דבר שהשמאל מציע כבר שלושה עשורים. ובתוך המלחמה הזאת אנחנו עושים את מה שהשמאל אומר ממש מהרגעים הראשונים. זה לא עובד מול האויב – שלא נכנע ולא מחזיר לנו את החטופים; וזה גם לא עובד פוליטית: הליכוד ונתניהו מתרסקים בסקרים, מכיוון שהליכוד ונתניהו מגשימים במלחמה מדיניות שמאל. מי שהצביע ליכוד בבחירות הקודמות – לא רוצה להצביע לליכוד שמגשים מדיניות שמאל. ומי שהצביע לגנץ ולפיד בבחירות הקודמות – לא צריך את נתניהו, יש לו את גנץ ולפיד כדי שיגשימו מדיניות של גנץ ולפיד.
המדיניות הנוכחית לא מביסה את האויב וגורמת להתנכרות של הציבור. זה סימן ברור שהגיע הזמן למדיניות אחרת. למדיניות ימין. התחלה טובה תהיה להקשיב ל־72 אחוזים מהישראלים, ולהפסיק את הסיוע לאויב עכשיו.
***