בגופם ציוו את החיים

שניות בודדות לאחר שיצחק שוורץ (35), מפקד פלוגה במילואים בחטיבת הנגב, נפצע קשה מירי בהיתקלות עם מחבלים בבית חאנון שבעזה הוא התעשת, תפס את הקשר ובקור רוח דיווח: "כאן קדקוד, קבלו, נפגעתי. חטפתי כדור. אני לא מצליח להזיז את הרגליים. תגיעו לפנות אותי עם אלונקה".

שוורץ, נשוי ואב לשניים, נולד וגדל בקדומים. עד המלחמה הוא היה מנהל פרויקט בחברת בנייה. למילואים בעזה הוא נקרא מיד אחרי 7 באוקטובר. את יום הפציעה הוא לא ישכח לעולם. "קיבלנו משימה לצאת להתקפה ולהתקדם בעוד כמה בתים בבית חאנון. המשימה שלי הייתה לשלוט על צומת מסוים. יום לפני כן היו לנו שם היתקלויות. הפלוגה שלי יצאה ראשונה, וממש בכניסה לבניין שמעתי שצועקים 'פצוע' ופשוט רצתי אליו מהר.

ראיתי חייל שוכב מדמם. התכופפתי אליו ופתאום הרגשתי זרם חשמלי מטורף בגוף", הוא משחזר את רגע הפציעה. "היה לי אפוד קרמי חדיש וקסדה טובה, אבל הכדור נכנס מהצד באותה שנייה שהתכופפתי לעבר הפצוע. בשניות הראשונות לא הרגשתי מכה או כאב, רק זרם חשמלי חזק ורעש מחריש באוזניים ולא ראיתי כלום. נפלתי על הרצפה. עדיין לא הבנתי שנפגעתי מירי. חשבתי שאולי חטפתי את הכדור בקרמי ומההדף נפלתי. דווקא הייתי מבסוט שאני חי ולא מרגיש איזה כאב. אני זוכר שאמרתי לעצמי: הכול בסדר. יאללה, בוא נעמוד על הרגליים ונמשיך במשימה".

"כאילו אין רגליים"

אבל למרות מחשבתו האופטימית, מהר מאוד המציאות הקשה טפחה על פניו. "ניסיתי לעמוד על הרגליים ולא הצלחתי, כאילו אין לי רגליים. גם לא ראיתי מה קורה ולא שמעתי את המלחמה מסביב. באותו רגע הבנתי שנפצעתי בעמוד השדרה והזעקתי את הכוח לפנות אותי. סגן מפקד הפלוגה שמע אותי בקשר ורץ מהר לכיווני כדי לחלץ אותי. שכבתי על הרצפה והחבר'ה מעליי באו להרים אותי. הסברתי להם איך להעמיס אותי על האלונקה כי אני נפגע עמוד שדרה", אומר שוורץ, שגם באותן שניות לא מאבד את קור רוחו.

"נלחמתי בגוף שלי כדי להישאר בשליטה ובהכרה. אחרי חמש דקות בערך התחיל כאב מטורף שאי אפשר לתאר. אתה מרגיש שאתה רוצה להירדם. הריצו אותי לרופא בפלוגה, שהיה תותח. בשגרה הוא מנתח כירורגי בהדסה, ובדיעבד אני מבין שהוא הציל את חיי", הוא מציין בהערכה. "הוא ראה את חור הכניסה של הכדור, ואחרי זה הוא אמר לי שהיה בטוח שאני כבר לא איתו. הוא פחד שהכדור טס בקו ישר ונכנס לתוך הריאות והלב. רק אחר כך הבנו את גודל הנס. הצלף שירה עליי עמד בקומה גבוהה של בניין ולכן הכדור ירד בזווית כלפי מטה, עבר פחות מסנטימטר מהלב וריסק כמה חוליות בעמוד השדרה".

שם, בשטח, הרופא החל להעניק לשוורץ הפצוע טיפול ראשוני. "תוך שתי שניות אמרתי לו: אייל, אני לא מצליח לנשום. הרגשתי כאילו מניחים לי על החזה משקולת של עשר טונות. פשוט לא הצלחתי להכניס אוויר. מה שקרה בעצם הוא שהכדור חדר לחלל הבטן וגרם לדימום מסיבי, והתפתח כיס אוויר שלחץ לי על הריאות". הרופא התעשת וביצע מיד פעולה כירורגית מצילת חיים כשפתח נתיב אוויר. "הוא ישר לחץ על הצלעות ופתח לי נקז מהצד, החדיר צינורית לבית החזה. באותו רגע השתחרר אוויר מהבטן והצלחתי לנשום. זו פעולה שרק רופא מומחה יכול לעשות".

באותם רגעים, כשאתה לא מצליח לנשום, הרגשת חרדת מוות?

"לגמרי פחד. אבל אני לא זוכר שחשבתי שאני הולך למות. סמכתי על החבר'ה וסמכתי על עצמי שאני בהכרה. ברגעים האלה אתה נלחם להיות בפוקוס ובשליטה. ובאמת הכול קרה נורא מהר, פינו אותי אחורנית בצורה רכובה החוצה למעבר ארז. אני זוכר נסיעה מהירה מאוד ושאני צועק 'תיסע יותר לאט, כואב לי'". ממעבר ארז הועלה שוורץ על מסוק והוטס במהירות לבית החולים. ההוראה הראשונית הייתה לפנות אותו לבית החולים הדסה, אבל לפתע חלה הידרדרות במצבו והוחלט לפנותו לבית חולים קרוב יותר. "במסוק איבדתי את ההכרה, לא היו לי דופק ונשימה והרופא הבין את חומרת המצב. חלל הבטן שלי התמלא שוב בנוזלים ובאוויר. הוא הכניס לי צינור חדש ושוב ניצלתי. אחר כך הוא אמר לי שאם היינו ממשיכים לירושלים לא היינו מספיקים להגיע. עד כדי כך המצב היה קשה".

בבית החולים הוא הוכנס מיד לחדר הניתוח והרופאים נאבקו על חייו. כיום הוא במחלקת שיקום בבית החולים שיבא בתל השומר, משותק בפלג הגוף התחתון ולפניו תהליך שיקום ארוך. "הכדור פגע בעמוד השדרה וריסק כמה חוליות תחתונות. אני משותק מהבטן ומטה".

רגע הבשורה וההכרה כי חייו כבר לא יהיו כשהיו היה בשבילו רגע קשה מנשוא. "כשהתעוררתי אחרי הניתוח הרופא בא אליי ואמר: מבחינה רפואית, לפי הפרוטוקול, הפכת למשותק ואתה תשב על כיסא גלגלים כל החיים. פרצתי בבכי. גם אמרתי לאשתי, כשהיינו לבד, האם היא בכלל צריכה אותי עכשיו. זה היה קשה, קשה מאוד", הוא נאנח. "בהתחלה הייתי שבור. הפציעה הייתה באמצע נובמבר כך שעברו מאז חודשיים וחצי ועברתי דרך. היום אני הרבה יותר חזק".

מה מחזק אותך?

"האנשים סביבי, המשפחה שלי, זה שיש לי את אשתי והילדים. וגם כשאני יושב ומדבר עם פצועים שעברו דברים דומים והם אומרים לי 'אח שלי, אתה יכול לעשות הכול' זה מעודד", הוא אומר ומבקש מיד לציין: "אני לא אומר שאני בהיי והכול בסדר. יש מצבים שאתה רוצה לעשות משהו ואתה לא יכול, אתה חסר אונים. אז כן, לפעמים אני בוכה. אבל בגדול אמרתי לעצמי: יש לך אישה וילדים ואתה צריך להתקדם. ויאללה, אני ממשיך קדימה. אתה נלחם ולא מוותר. אתה לא יכול לעצור את החיים, אתה צריך לחיות עם מה שיש".

במסע השיקום המתיש שוורץ משתדל לחגוג כל ניצחון, ולו הקטן ביותר. "בשיקום אתה מצליח לעשות משהו, ואתה רואה שאתה מצליח להתחזק, ואתה רואה שזה נכון מה שאומרים לך שאתה מסוגל. כל יום אני מגלה על עצמי דברים חדשים", הוא אומר בחיוך. "כל יום אתה מצליח משהו. כובש עוד יעד קטן".

אתה יכול לשתף ביעד שהצלחת לכבוש, לדוגמה?

"ביקשתי מהפיזיותרפיסט להתחיל את היום בשמונה בבוקר. זה די נדיר במחלקה, כי במצב כמו שלי לוקח המון זמן להתארגנות. בהתחלה, בשביל להתחיל את היום בשמונה הייתי צריך לקום בחמש. אבל הרגשתי טוב עם זה שאני מתאמץ ושיש לי סדר יום ואני לא נמרח". שוורץ משתף בעוד קרן אור שנוסכת בו כוח: "בכל לילה ישן איתי לוחם אחר מהפלוגה, הם עושים תורנות ביניהם. זה מרגש נורא. ואשתי היא לביאה. בבוקר היא עם הילדים ואחר כך באה אליי לימים שלמים. היא מסורה כל כך למשפחה שלנו וזה ממש לא מובן מאליו".

שוורץ מוסיף שגם הידיעה שפציעתו הייתה תוך כדי מלחמה על הגנת הארץ מחזקת את רוחו. "יש לדבר הזה משמעות אדירה בשבילי, ואני ממש מבקש שהפציעה שלי לא תהיה חלילה לחינם. לא יוצא לי לראות הרבה חדשות, אבל כשאתה פתאום שומע שצמצמו את הכוחות ברצועה ומדברים על הפסקת אש ארוכה - זה מדאיג. שילמתי מחיר אישי כבד ואני מקווה שנזכה לניצחון. אני אדם מאמין ואני רוצה להאמין שיום אחד אחזור לעמוד על הרגליים, אבל יש מצב שאני אשב על כיסא גלגלים כל החיים וזה מחיר כבד מאוד".

גם לעובדה שיש סביבו בבית החולים המוני חיילים פצועים יש משמעות בשבילו: "אני במחלקה הנוירולוגית ויש כאן פצועי עמוד שדרה. במחלקה האורתופדית יש המון חיילים. בכלל, פתחו כאן במלחמה מחלקה אורתופדית מיוחדת שיש בה הרבה חיילים קטועי גפיים או פצועי ירי. אנחנו יחד כולם, מרגישים בעלי גורל משותף. זה בהחלט נותן לי כוח".

הפצועים בטנק טיפלו בעצמם

עם פרוץ מלחמת חרבות ברזל נרשמה התגייסות לצה"ל בשיעור גבוה, שישראל טרם ידעה כמותו. גברים בסדיר ובמילואים הסתערו קדימה מתוך רצון להגן על הבית, אך המחירים בגוף ובנפש כבדים מנשוא. מלבד מאות נופלים במלחמה בעזה, חיילים רבים נוספים שבו משדה הקרב כשהם פצועים וחבולים בגופם ובנפשם. על פי הנתונים שמפרסם צה"ל, נכון לזמן כתיבת שורות אלו נרשמו מתחילת המלחמה קרוב לשלושת אלפים חיילים פצועים בדרגות פציעה שונות, 728 מהם הוגדרו במצב בינוני ו־429 במצב קשה.

מחלקות השיקום בבתי החולים ברחבי הארץ עמוסות בבחורים צעירים שמתמודדים עם פציעות גוף מורכבות מהלחימה, שדורשות מהם להמשיך ולהילחם על חזרתם למעגל החיים. המראות הקשים של עשרות רבות של בחורים צעירים נפגעי ראש או עמוד שדרה או קטועי גפיים שמרותקים לכיסאות גלגלים ממלאים את המחלקות, ולאחר השיקום ינכחו יותר גם ברחוב הישראלי.

שקד שילאן, בן 24 מחדרה, תלמיד הישיבה הגבוהה בגמזו והשישי משמונה אחים, נכנס לפעילות בתוך עזה כטען בצוות טנק. "היה לי ממש מרגש להיכנס לעזה ולהיות חלק מהדבר הגדול הזה", הוא משתף בהתרוממות הרוח. "הרגשתי שאני משתייך כל כולי לכלל ישראל. זו קומה שאתה עולה אליה בזמן מלחמה כזאת. אני חושב שכל חייל שיוצא לקרב, בתוך ליבו שואל את השאלה האם הוא מוכן למסור את הנפש שלו".

בחג החנוכה הוא נכנס שוב להילחם בשג'עייה. "היה מרגש להיכנס להילחם בעזה דווקא בחנוכה. אתה ממש מרגיש שאתה כמו מהמכבים. זה היה אחרי ההפוגה שהייתה במסגרת העסקה להשבת החטופים והיה שם סוער מאוד. המחבלים התכוננו היטב לקראתנו. היו הרבה היתקלויות. ואז, ביום שישי, כוח גולני רצו לפתוח ציר ואנחנו היינו צריכים לחפות עליהם".

תוך כדי הפעולה נשמע לפתע פיצוץ אדיר ורסיסים ניתזו לכל עבר. "בדיעבד מתברר שהצמידו לנו לטנק מטען ובמקביל ירו עלינו RPG. שמענו בום עצום. ברגע אחד אתה מבין שקרה כאן משהו לא פשוט", הוא מתאר את השנייה הראשונה לאחר הפיצוץ. "היה ענן עשן בתוך הטנק. לא ראיתי כלום. לקחתי את הקשר וצעקתי שאנחנו פצועים ושיבואו לחלץ אותנו. אני צורח לקשר: נפצענו המפקד, התותחן ואני. הנהג למזלנו לא נפצע והוא המשיך לתפעל את העסק. מיד נסוגונו אחורנית והוא התחיל לטפל בנו".

מה הרגשת ברגעים ההם?

"בפיצוץ נפלתי על הרצפה והבנתי שנפגעתי ברגליים. חשבתי שאולי אין לי רגליים, כי קיבלתי מכה רצינית ברגליים וזה היה הרבה מעבר לכאב. החלטתי לא להסתכל לכיוון, רק ניסיתי לשים לעצמי חוסם עורקים. אמרתי לעצמי: יהיה מה שיהיה - אני הולך לחיות. אין כאן שאלה", הוא אומר בהחלטיות. "הבעיה העיקרית הייתה שברגל שמאל נקטעו לי כמה סנטימטרים בעורק הראשי וגם ברגל ימין נפתח העורק הראשי ואיבדתי המון דם", הוא משתף. "היו לי כאבים חזקים והרגשתי שלאט לאט אני מתנתק. נלחמתי בגוף לא להירדם".

בשלב ההוא שילאן לא ידע שהוא נמצא בסכנת חיים מיידית. באופן מעורר השתאות, הפצועים בתוך הטנק לא איבדו שליטה וטיפלו בעצמם עד הגעת כוחות החילוץ. "המפקד נפצע מרסיסים ושם לעצמו חוסם עורקים, התותחן שאיבד אצבעות חבש את עצמו ואני שמתי חוסם עורקים והשתדלתי לשמור על ערנות. זה ממש משמח שהצלחנו לתפעל את העסק בזמן אמת, ונראה לי שזה עזר לא להפוך את הסיפור לטראומטי בשבילי".

שילאן חילץ את עצמו מהטנק בעזרת הידיים, ונהג הטנק שלף אותו החוצה וטיפל בו. את שלושת הפצועים פינו החוצה בנמר למסוק 669, שפינה אותם במהירות לבית החולים בילינסון בפתח תקווה. במסוק הוא איבד את ההכרה. בבית החולים הוא הובל במהירות לחדר הניתוח.

שילאן מתאר כמה ניסים שהצילו את חייו. "רק חצי שעה לפני הפיצוץ דיברנו בינינו בטנק והמפקד שאל את הנהג: אבישי, מה קורה אם אנחנו נתקלים במחבלים? דיברנו על תרחיש זהה למה שקרה לנו ואיך נכון לפעול. חצי שעה אחר כך זה קרה", הוא אומר בהתפעלות.

כששילאן הגיע לחדר התאוששות לאחר הניתוח הוא היה משוכנע שאיבד את רגלו. "הייתי בטוח שהרגל שלי נקטעה, אבל אז הרימו את השמיכה והראו לי שיש לי רגליים. ברוך ה' הקב"ה חס עליי. לאורך השיקום האמונה מאוד מחזיקה אותי. גם ברגעים שחשבתי שהרגל שלי נקטעה, אמרתי לעצמי שזה כנראה התפקיד שלי בעולם ואם זה הניסיון שלי אז כנראה אני מסוגל לעמוד בו. נשארתי עם צלקות ענקיות ברגליים ואני מתייחס אליהן כאל קעקוע יפה של כלל ישראל", הוא אומר בהתרגשות.

הימים הראשונים אחרי הפציעה היו קשים. "סבלתי מכאבים חזקים מאוד. הפגיעה ברגליים הייתה גדולה. היו לי שם בורות, השרירים נפגעו, עברתי כמה ניתוחים, כולל השתלת עור".

מה החזיק אותך?

"הידיעה שעשיתי משהו גדול, שזה לא קרה סתם. אמרתי: כואב לי, אבל תראה אילו אנשים טובים סובבים אותך, עוטפים אותך בכל כך הרבה אהבה. יש גם אחוות לוחמים כזאת", הוא מספר. "אנחנו מדברים בינינו על מה שהיה ומה קורה. למזלי, גם באופי שלי אני שמח ואופטימי. עכשיו אני בבית לוינשטיין, לומד ללכת מחדש. אני עובד על השרירים כדי להיות מסוגל לחזור לעמוד וללכת. אני מתאמן כדי שאוכל לקפל את הברך, לחזק את עצמי. אני עושה הרבה פיזיותרפיה ולא מוותר לעצמי, כי זה מה שעוזר לי לחזור ללכת".

חווית חוויה לא פשוטה בכלל, זה משהו שאתה לוקח איתך או שהנחת אותה מאחור?

"אני עדיין עמוק בתוך הסיפור, אז אני לא יודע איך אקבל את זה. אני משתדל לעבור הלאה. מתוך האירוע למדתי על עצמי שבמצבי קיצון אני לא מאבד את עצמי וקופא, אלא אני בשליטה על הסיטואציה ופועל. למדתי שאני מסוגל וזה מעודד מאוד".

"לומר תודה שחזרת בחיים"

מי שנפגש בימים אלו עם חיילים פצועים ומנסה לנסוך בהם כוחות הוא משה לוי, קטוע יד ותיק. לפני חמישים שנה, בעת שפרצה מלחמת יום הכיפורים, היה משה לוי בן 28, נשוי ואב לשניים. ב־15 באוקטובר 1973 השתתף בקרב שניהלה פלוגתו עם מארב מצרי במוצב בודפסט. בעת הקרב נפגע הזחל"ם שעליו פיקד ופצצת נ"ט נוספת שנורתה פגעה בידו הימנית וקטעה אותה סמוך למרפק.

כשהוא קטוע יד ימין ירד לוי בעצמו מהזחל"ם ונע לעבר עמדת האויב הסמוכה. בידו השמאלית החזיק רימון, ובשיניו שלף את הנצרה ממנו. הוא הטיל את הרימון על העמדה והיא חוסלה. על פעולותיו בקרב עוטר בעיטור הגבורה על "אומץ לב עילאי, חירוף נפש, קור רוח ודבקות במשימה".

עם תום המלחמה הוא התאושש מפציעתו, ולאורך חייו פרץ כל תקרת זכוכית אפשרית, כולל תואר בהרווארד, רישיון טיס ועסקים חובקי עולם. מתוך ניסיונו האישי הוא מוביל את חזונו כנשיא עמותת 'נותנים תקווה'. עמותה שהחל מ־7 באוקטובר, בנוסף לפעילותה השוטפת, נרתמה למאמץ המלחמתי ותומכת גם בחיילים שנפצעו בקרבות והגיעו למחלקות השיקום בבית החולים שיבא.

לוי קטוע היד מסתובב בין המחלקות ומבהיר לפצועים כי כל החיים לפניהם. "החבר'ה הצעירים הללו פורעים את שטר החוב שהיה להם למי שלחמו במלחמות הקודמות. כי חייל שמתגייס לצה"ל בעצם הולך למלחמה ומשלם את שטר החוב למי שהלכו לפניו, כשעוד היה ילד, להילחם ולהגן על הארץ. כולנו היינו חיילים צעירים כשנפצענו. זה המחיר שמשלמים במלחמה. או שאתה חוזר בחיים או שאתה פצוע או שמחזירים אותך בארון. אם אתה חוזר פצוע אתה צריך לומר תודה לאלוקים שחזרת, אולי בלי יד או בלי רגל, אבל אתה חי".

כך גם אתה אמרת לעצמך כשנקטעה לך היד?

"בוודאי. אני חושב שנכות זה בראש ולא בגוף. השאלה מה אתה חושב, מהי התודעה שלך. אני עובר במחלקות בבתי חולים ונפגש עם הפצועים הקטועים. אני קטוע היד שבא להסביר שקטועי גפיים זה לא אסון ואפשר לחיות עם זה חיים מלאים ושלמים", הוא מבהיר. "הורים רבים אומרים לי ששיניתי אצלם את התפיסה על הפציעה. הפצועים צריכים הסברה על מהות הפציעה שלהם. קודם כול, שיבינו שהם יצאו משדה הקרב בחיים והם צריכים להודות על כך. שנית, הם צריכים להבין שאפשר לעשות הכול עם הפציעה. אני עם יד אחת עשיתי רישיון טיס ואני עושה סקי ואני צולל. כל הדברים בעולם שאפשר לעשות עם שתי ידיים, אני עושה עם יד אחת".

הפציעה לא שינתה לך את החיים?

"כפי שאני מאמין, הכול בראש שלנו", הוא מתמצת. "כשאתה חושב שאתה מסוגל לעשות דברים אז אתה תעשה אותם, וכשתחשוב שאתה לא מסוגל - לא תצליח. או שאתה נתמך, או שאתה עושה את זה לבד. אם אתה מכניס את עצמך לעולם הנתמכים אז כל חייך תהיה נתמך, ואם אתה מכניס את עצמך לעולם העצמאיים - אתה תהיה עצמאי. הכול שאלה של תודעה", מסביר לוי.

"הכול בראש שלנו", הוא משנן, "אני בעזרת חמש אצבעות בלבד הגעתי רחוק מאוד בחיים. אני נפגש עם הרבה פצועים שלנו ומנסה להעביר להם את המסר הזה. הם חבר'ה מצוינים. הכוח בידיים שלהם והם יוכלו לכבוש הרבה יעדים וחלומות".