הים והמדבר תמיד היו התרופות שלי. בלי מרשם רופא, בלי תופעות לוואי. הייתי יושבת ומביטה במשך שעות בכחול־כחול הזה. בבריאה הבתולית ששוכנת ממש כאן, לכל אורך המדינה שלנו, ליד גורדי השחקים והמלונות. הייתי מתבוננת בגלים הבאים וחוזרים, רואה אותם שואפים קדימה ואז נסוגים. הייתי מתעמקת בהתמדה שלהם, בעקשנות הבלתי מתייאשת, שאינה מושפעת מרעשי רקע של בני האדם, ולאט לאט כל מה שסער בי היה נרגע. בכל פעם מחדש הים היה מספר לי שלא משנה מה מטריד אותי, הטבע פה והוא תלוי רק במי שברא אותו ולא במעשי אנוש, והעולם ימשיך להתקיים אם אחליט כך או אחרת בכל סוגיה שלא תהיה. פרופורציה.
המדבר הוא מרפא במינון גבוה אפילו יותר. קל ללכת לאיבוד בתוכו, להיבלע בנוף הבראשיתי עוצר הנשימה, להביט בנוף ולזהות שורת מטיילים זעירה מטפסת על הר, שואפת למעלה. המדבר עוטף את המבקרים בו. הם הופכים להיות חלק ממנו, מנקדים אותו בצבעוניות, אבל הם אורחים לרגע. הוא היה כאן הרבה שנים לפניהם ויהיה אחריהם. והוא יציב וגם משתנה והוא כר גידול לבעלי חיים שמקיימים בו יקום משלהם, ומפריח צמחים ייחודיים בזמנים מסוימים. לרגע נחליו שוצפים ושוטפים ואחרי כמה ימים הוא שוב יבש, ורק גבי מים מעטים מזכירים את מה שהיה כאן כמה ימים קודם. האדם הוא אורח לרגע, לא יותר. ההרים האדירים והנוף הפתוח תמיד הסירו את החסימות והכאבים ואפשרו למחשבות טובות וחדשות לעלות.
אבל עכשיו כל זה לא עובד. הים מזכיר לי את בני נוה, שאהב אותו ופקד אותו גם ביום שישי שלפני שמחת תורה. בונה עם חברתו ארמון בחול ומוסיף מבצרים שיגנו על הממלכה שלהם, מבטיח שאיש לא יזיק למה שהם יצרו יחד. נוה הבטיח וקיים, ויצא להגן, כי כזה היה. הוא הגן על הממלכה של כולנו. תמיד היה ראשון, מגן, מבטיח ומקיים. אבל נוה לא יבוא יותר לים. והגלים לא מרפאים אותי יותר. אני מביטה בהם ושואלת איך הם עוד שם, איך לא הפסיקו אפילו לרגע מלבוא ולברוח. איך הם ממשיכים כאילו הכול אותו הדבר. הרי מלחמה וכל כך הרבה נהרגו ונהרגים וכל כך הרבה נפצעים, וכל כך הרבה נחטפו וכל כך הרבה מפונים. תגיד ים, אתה אטום?
איך החיטה צומחת שוב?
בשבוע שעבר הייתי בעוטף עזה. בדרך לאתר המסיבה ברעים ראיתי שהחיטה צומחת שוב. שדות שדות של תבואה ירוקה. עבר עלינו חורף מבורך והשדות מבטיחים שפע של יבול. בשדות קיבוץ אורים הקומביינים עסוקים, קוטפים תפוחי אדמה, אולי כאלה שנזרעו בתחילת המלחמה. טוב לראות שהחקלאים הצליחו בכל זאת להחזיק את העונה, לזרוע ולגדל ושהשם נתן את ברכתו.
אבל מה שהכי מסמא את העיניים הם הפרחים האדומים שמקבלים את פניי בכניסה לחניון רעים ואחר כך לאורך כל הדרך. הכלניות צועקות חיים חדשים, מתעקשות על היופי, על הפריחה העונתית. ואני כועסת עליהן: אתן לא יודעות מה היה כאן לפני חמישה חודשים? איך אתן עוד פה? איך אתן לא מתביישות להראות את עצמכן במקום הזה? איך אתן לא מחרימות את האדמה הזאת, ולו רק לשנה אחת? למה אתן ממשיכות כאילו כלום?
הדרום אדום אדום. מכלניות ומדם התושבים ונרצחי המסיבה והחיילים שנלחמו פה בחירוף נפש. מערב הנגב לא צריך פסטיבל כדי שהמוני אנשים ינהרו אליו. הם באים כדי לראות ולשמוע מה היה כאן. אתר המסיבה ברעים מקבל לתוכו בלי סוף קבוצות: שוטרים ותנועות נוער וקבוצות עמיתים ואורחים מחו"ל. הם עוברים בין התמונות הלא נגמרות ובין האנדרטאות המאולתרות וקורעות הלב שבנו בני משפחה לזכר יקיריהן. הקבוצות שומעות מה היה כאן לפני פחות מחצי שנה. את ההיסטריה והפחד והרוע והאכזריות, וגם המאבק לחיים והערבות ההדדית שהייתה פה, בין האנשים שנאבקו לשרוד ולהציל את עצמם. הם שומעים איך בכל זאת חובשים נשארו לטפל ומי שהיה לו קצת כוח החביא אחרים וניסה להציל, ולפעמים שילם על כך בחייו. הם באים לפה ומנסים להבין איך יכול להיות שכל זה קורה בחניון תמים בתוך מדינת ישראל. והם עוברים בין התמונות ומנסים לשנן את שמות ההרוגים, רק לא לשכוח מרוב שמות, מרוב תמונות. אבל הפרחים, הפרחים מסנוורים ביופיָם, כל כך לא שייכים.
קיבוצי הסביבה שעוד לא שוקמו מספרים סיפור אחר. ההרס של הבתים מועך את הלב, החפצים המושלכים בחוץ, החורים הפעורים בקירות והבתים המפוחמים מסבירים בלי מילים מה היה כאן. לפחות לכאן הכלניות לא נכנסות. לא כרגע. הן שומרות על מרחק. אין כניסה.
פעם טיול היה נותן לי כוח. להיפגש עם הארץ הטובה שלנו, עם רגביה. לשמוח מפרח נדיר שרק האיש שאיתו התחתנתי שם אליו לב ויודע איך קוראים לו, להגיע למקומות חדשים ומרגשים, לטפס על גבעה גבוהה, להתנשף ולקבל שכר בדמות הנוף המשגע. לפגוש את ההיסטוריה הרחוקה של הנבטים או את התנ"ך שלנו, והרבה מאוד פעמים גם את מורשת הקרב שנמצאת כאן בכל מקום. היציאה מהעיר ומהמחשב ומשולחן העבודה הייתה מטעינה אותי בכוחות. אין כמו הטבע כדי להבריא.
אבל עכשיו זה לא עובד, כי איך יכול להיות שהכול צומח? ואיך יכול להיות שהאדמה לא רועדת ושההרים לא התמוטטו? איך הם עומדים על תילם, ממשיכים בשלהם ועוד מוציאים פרחים ועלים ומתחדשים? ואיך יכול להיות שנוה וחבריו הפכו להיות חלק ממורשת קרב חדשה וכואבת. חשובה, הכרחית, שראויה להילמד. שבמקום ללמוד על ההיסטוריה והרעות והעם שהוא כל כך אהב, לומדים עכשיו עליו. איך זה יכול להיות? ואיך אני יכולה לטייל בשבילים האלה שהוא הכיר מקרוב, כי אין מקום שאני אבקר בו והוא לא הספיק, ובעיקר איך יכול להיות שהוא לא יראה יותר את כל היופי הזה? המחשבה הזאת מועכת את הלב וחוסמת כל בדל חמצן אל הריאות.
בצד השני של השביל, ממש מול שורות התמונות של הנרצחים במסיבה, נמצא יער צעיר בן חודש. חורשת עצים גדולה שקק"ל הקימה. שתיל על שם כל נרצח ולהנצחת כל חטוף מהמסיבה. המשפחות נטעו את העץ באדמה וליד הנטיעה הרכה הציבו את השם של היקר להן. קצת כמו השלט הקטן שמניחים בסוף ההלוויה, כדי שיוכלו לזכור מי נטמן שם. העצים קטנים ושבריריים, זקוקים למים, לדשן, לאור, ליציבות ולתקווה. ועם כל הצער על מי שאיננו עוד איתנו, העץ הקטן הזה נושא על גזעו הרך סמליות רבה של מבט אל העתיד. הוא יודע שעכשיו קשה, שיש ימים שהשמש בחוץ מסנוורת ושהשמיים הכחולים צובטים את הלב. אבל הוא גם יודע שלאט לאט, יום אחרי יום, הוא יתעבה ויתחזק, ייאחז בחיים, ישלח שורשים אל עומק הקרקע וייתפס בהם. הוא והחברים שלו דוממים ולא מתיימרים. אין להם נוף מפואר ולא איזו היסטוריה להתגאות בה. אבל בשקט ובסבלנות הם יודעים שיבואו גם ימים יפים יותר.
לתגובות: ofralax@gmail.com
***