אמש האזנתי להרצאה של בכיר במערך ההסברה הלאומי, שבשעה וחצי הציג לנו את האתגרים שעמם מתמודדת ההסברה הישראלית. בסיומה של ההרצאה התחוור לי שהאתגר הקשה ביותר שניצב בפני המסר הישראלי הוא המסבירנים של ישראל הרשמית. ישראלים רבים משתאים כיצד ייתכן שאנשים נאורים, בני המערב, מאמצים בלי נקיפות מצפון מסרים שמתנגשים חזיתית עם כל מה שמייצג המערב שחונכנו על ברכיו ההוליוודיות. נכנסתי להרצאה עם סימן השאלה הזה בדיוק, ויצאתי עם סימן קריאה: אנחנו תורמים לכך. אנחנו עושים זאת במו ידינו.
כיצד נסביר את עמדת ישראל בעולם, שאל המרצה והשיב: תתמקדו בסיפור האישי. דברו הרבה על החטופים, כי בתחום הזה של החטופים יש אבחנה בינארית בין טוב לרע, שאפילו הליברל הרלטיביסט ביותר יתקשה לחלוק אליה. בחרתי שלא להקשות על המרצה עם הנרטיב של מחבלים כלואים כלוחמי חופש שבויי מלחמה, וההרצאה המשיכה.
דברו על האונס, הוא אמר, כי גם התחום הזה מחלק את העולם בצורה ברורה לטובים ורעים, ואין שום דרך שאנס יוכל לצאת טוב. זה נכון, וזה חשוב בעיניי להציג את הפשעים המיניים שליוו את טבח שמיני עצרת, אבל האפקטיביות של הדגל הזה מתערערת כשמבינים שמול העובדות המוכחות שאנחנו מציגים בעניין האונס – האויב משקר שגם אנחנו אונסים את נשותיו. לנו כישראלים ברור לחלוטין מה אמת ומה שקר, אבל תהיה זו תמימות להניח שקהל היעד של ההסברה מאמץ את הנחות היסוד שלנו.
סבלנותי פקעה כשהמרצה הציג שקופית ובה שלושת אתגרי ההסברה של ישראל: תרבות ה-WOKE, מספרם העולה של ההרוגים הערבים בעזה, ומה שהרתיח אותי באופן אישי הייתה הטענה שממשלת ישראל נתפסת כקיצונית.
למסבירן הישראלי אין מה לעשות לנוכח העובדה שמספר ההרוגים הערבים בעזה עולה. תרבות ה-WOKE, הזויה ומסוכנת ככל שתהיה, היא עמוקה ורחבה יותר מהסוגיה הישראלית, ולכן גם היא מחוץ לטווח הצליפה של המסבירן היעיל. אבל הטענה שממשלת ישראל קיצונית אינה נכנסת באותה רשימה של אקסיומות שאין טעם לנסות להילחם בהן. ממשלת ישראל נבחרה בבחירות דמוקרטיות על ידי רוב הציבור הישראלי. זה לא הממשלה קיצונית, זה העם שבחר בה – ככל ש-70 אחוזים מהעם יכולים להיחשב כקיצוניים. כשמישהו מטיח בנו "הממשלה שלכם קיצונית", התשובה הבלתי מתנצלת צריכה להיות: "זו הממשלה שבחרנו".
אבל מעל כל אלה מתנוססת נקודת התורפה הבולטת ביותר בהסברה הישראלית: היעדר הבהירות המוסרית. הקו המנחה של המסר הישראלי, כפי שהוצג על ידי אותו מומחה, הוא שההסברה הישראלית אינה דורשת מנמעניה לקחת צד בסכסוך הישראלי-ערבי. "אל תחליט עכשיו מי צודק", אנחנו מלטפים את האמריקאי המבולבל, "אבל נכון שאונס זה נורא ואיום?"
אל מול ההססנות הזאת, הערבים מניפים סיסמה אחת חדה וברורה: מהנהר עד הים פלשתין תהיה חופשית. המסבירן הערבי דורש מנמעניו להתייחס למטרה שלשמה הוא נאבק, לא לאמצעים הננקטים להשגתה. הגישה הזאת מוכיחה את עצמה כאפקטיבית ביותר, כי השאלה האם האמצעים לגיטימיים מתנקזת בסוף לשאלות של עובדות ואמון: לאילו טענות אונס אני מאמין – לישראלים או לערבים? ובאופן טבעי, כשמציגים עובדות סותרות בפני מי שאינו מעורב בסכסוך ואינו מושפע ממנו באופן ישיר, הנטייה האנושית הטבעית היא לא להכריע. שני הצדדים אמינים ולא אמינים באותה המידה.
אז איך בכל זאת בוחר המערבי הממוצע במי לצדד? כאן, למרבה הצער, ההסברה הישראלית עושה לו חיים קלים מדי לרעתנו: יש צד אחד שמציג טיעון מוסרי ברור – גנבו לנו את הארץ והכיבוש לא יסתיים עד שנשחרר את כולה מהנהר עד הים; וצד שני שאומר "עזוב, בוא לא נדבר על זה עכשיו, אבל תאמין לי, הם אנסו נשים".
הסיבה לערפול הערכי הזה ברורה: המסבירנים הישראלים הם אנשי שמאל. חוסר היכולת לומר אמירה ערכית ברורה – זה בדיוק מה שהם מאמינים בו. ואם השמאל היה מחזיק כעת ברסן השלטון בצורה דמוקרטית, כל שיכולנו לעשות כאן בימין היה להעביר ביקורת מבחוץ. אבל איכשהו, גם את זירת ההסברה ממשלת הימין מפקירה בידיהם של אנשי שמאל, שגם אינם מייצגים את הציבור הישראלי וגם גורמים נזק אדיר.
רוב הציבור הישראלי כבר יודע שארץ ישראל כולה שייכת לעם ישראל, שמוכן בחפץ לב להעניק שוויון זכויות למיעוט הערבי. אבל מאחר שהאויב הערבי מבקש להשמיד את המדינה ולהרוג את כולנו – אנחנו נילחם בו עד שנביס אותו. כדי לשרוד - אבל גם כי זה שלנו. הגיע הזמן שמערך ההסברה יתחיל להסביר את העמדות האמיתיות של הציבור הישראלי. אחרי הכול, הדרך הנוכחית לא בדיוק מניבה הצלחות.
***