עובדה ראשונה: אין שום חובה משפטית לגייס חרדים. כל החלטות בית המשפט בנושא אינן חוקיות. על פי חוק שירות ביטחון, החובה להתגייס נולדת כששר הביטחון מחליט שמישהו צריך להתגייס. עד פסק דין רובינשטיין, משנת 1998, שרי הביטחון לדורותיהם פשוט החליטו לא לגייס אותם.
הבסיס של פסק דין רובינשטיין הוא שאי גיוס החרדים פוגע בזכות לשוויון. יש רק בעיה אחת: אין זכות לשוויון. הזכות לשוויון אינה מופיעה לצד הזכויות האחרות בחוק יסוד: כבוד האדם וחרותו, מהטעם הפשוט שהכנסת החליטה להוציא אותה משם. אם הזכות לשוויון הייתה נשארת בהצעת החוק – החרדים היו מתנגדים לו, הוא לא היה עובר. אבל אז אהרן ברק החליט, נגד רצון הכנסת, שהזכות לשוויון כן כלולה בו – ועל בסיס זה התעלל בדמוקרטיה הישראלית בשלל חזיתות. גיוס החרדים היא רק אחת מהן.
אגב, הפטור שניתן לאזרחי ישראל הערבים אינו מוסדר בשום חוק. הוא בסך הכול מתבסס על שיקול הדעת של שר הביטחון. ההבדל בין אי־גיוס חרדים לאי־גיוס ערבים הוא פשוט: לראשון השופטים לא מסכימים, לשני הם כן. מאחר ששופטים אינם בשלטון, האבחנה הזאת לא אמורה להיות רלוונטית. אבל, כידוע, מששמו עצמם שופטי ישראל מעל החוק – השופטים הם כן בשלטון, ולכן אנחנו עוסקים בזה עכשיו.
עובדה שנייה: אין חוק ואין פסק דין שיביאו לגיוס המוני של חרדים. חילונים, דתיים, דרוזים, ומעט החרדים והערבים שמתגייסים – לא עושים זאת כי יש חוק שמחייב אותם. קל מאוד להשתמט משירות, ורבים מאוד בוחרים בדרך הזאת.
בחברה החילונית, הדתית־לאומית וכנראה גם הדרוזית אנשים מתגייסים קודם כול כי הם רוצים, כי הם מאמינים שזו זכות להתגייס לצבאה של מדינתם. מי שלא רוצה להתגייס יודע שהוא יישא על מצחו כתם חברתי, שהוא חמור יותר מכל מה שיכול כל חוק או פסק דין לעשות. לציבור החרדי פשוט אין סנקציה חברתית כזאת: אי־גיוס הוא הנורמה. אדרבה, בחברה החרדית דווקא גיוס גורר אחריו סנקציות. מאחר שמערכת התמריצים הזאת מתקיימת מחוץ למתחם החוק, אין שום דבר שהחוק יכול לעשות כדי לשנות אותה. מי שבאמת רוצה לראות המוני חרדים מתגייסים יוכל להשיג זאת באמצעות שיח וחינוך. מה שמוביל אותנו לעובדה הבאה.
התנגשות אידאולוגיות בתוך צה"ל
עובדה שלישית: הצבא לא עשה כלום כדי לאפשר את גיוס החרדים. להפך, לנוכח ההכרה הרווחת שחרדים זקוקים לתנאי שירות מיוחדים, ישנם כוחות חשוכים שפועלים בתוך הצבא בכוונה מוצהרת לנצל את השירות הצבאי של חרדים שיתגייסו כדי לתקוף את חרדיותם. זו נקודה שחייבים להכיר בה כדי לנהל את הדיון הזה כהלכה: אין מדובר בעניינים של נוחות או תקציב, אלא בהתנגשות בין אידאולוגיות. פקודת השירות המשותף ומוסד יועצת הרמטכ"ל לענייני מגדר – שניהם יישומים של אידאולוגיות שמאל קיצוני בתוך הצבא, ניצול ציני של שירות החובה כדי לנרמל תפיסות שרק השוליים השמאליים של החברה באמת מאמינים בהן. ניתן לשער שהרוב המוחלט של הישראלים אינם רואים כל בעיה בכך שביחידה קרבית משרתת מד"סניקית. אני מוכן גם לקבל את ההנחה שמספר לא מבוטל של ישראלים חשים פגיעה מסוימת בערכיהם לנוכח הדרת נשים מתפקידים שכאלה. אבל באותה נשימה זה מחיר שרוב הישראלים יסכימו לשלם תמורת גיוס חרדים. בהתנגשות בין ערכי השוויון והפמיניזם להגנה על ביטחון ישראל – ברור שהביטחון עדיף. פיקוח נפש דוחה פמיניזם.
אבל לא לכולם זה ברור. בדיוק כמו הקנאים לובשי הספודיק במאה שערים, כך בקריה יושבות להן קצינות כחולות שיער שברור להן שכל החרדים צריכים להתגייס, שבכל היחידות צריכות לשרת נשים, ושהפתרון להתנגשות בין החרדיות לפמיניזם צריך להיות שהחרדים יפסיקו להיות חרדים.
ההיגיון מכתיב את הפתרון ההפוך: הצורך בגיוס החרדים הוא צורך ביטחוני אמיתי, בעוד שהפמיניזם מפריע לצבא להיות צבא. הוא ניצול ציני של מוסד ממלכתי־קונצנזואלי כדי לקדם אג'נדות שמאל. את כל הצבא צריך לטאטא מצורת החשיבה הזאת. עד שזה יקרה, התחלה צנועה תהיה להכיר בכך שבכל מקום שבו נוגע הפמיניזם הצה"לי לא יהיו חיילים חרדים. ומאחר שהפמיניזם הצה"לי פושה כמעט בכל מקום בצבא, אין להתפלא שכמעט אין חרדים בצבא. ייסוג נא הפמיניזם מפני החרדים, ועל המצע הזה נתחיל מחדש את שיח הגיוס.
הנקודה החשובה היא שבעוד השיח על גיוס חרדים מתבצע בחלונות הגבוהים ביותר, בין שופטים לשרים ולח"כים, טמיעתו של הפמיניזם הצה"לי נעשית בחדרים סגורים, בהחלטות ספונטניות משוללות סמכות של קצינים בדרג ביניים להורות על גילוח זקנים, לחייב האזנה לשירת נשים ולהתיר הכנסת חמץ לחדר אוכל צה"לי בפסח. איש מהקצינים האחרים לא רוצה לעצור אותם ולהיות מואשם בכפייה דתית, ואיש מהקצינים החרדים שהיו יכולים לעמוד בפרץ בזקיפות קומה אידאולוגית מעולם לא התגייס.
עובדה רביעית: הטענה שלימוד התורה שקול לשירות צבאי בהגנה על הביטחון לא משכנעת. לא אותי, ולא רבבות חרדים. זה נכון לגבי קומץ עילויים שתורתם באמת אומנותם. הם באמת שקולים לאותם קומץ לא חרדים שמקבלים פטור בגלל הצטיינותם בספורט או במדעים. מסורת ישראל כולה, עד החזון איש, מהללת את הספרא וסייפא. אתוס חברת הלומדים הוא גלגול מודרני של מודל כספי החלוקה של היישוב הישן, שהיה בשעתו נחלתו של מיעוט חרדי קנאי. ואם יש משהו שלמדנו מהליכתם של ענקי תורה על קהילותיהם כצאן לטבח בשואה, הוא שאין די בספרא.
דבקות הצד החרדי בטענה הזאת היא, בעיניי, תרגיל רטורי: זוהי טענה אמונית־מיסטית. החילוני, שאינו מאמין, לא יודע איך לענות לטענה הזאת, ולכן היא משתיקה את הדיון. היא גורמת לחילוני להסתחרר בטענה הליברלית הנגדית שכפיית הגיוס, לכשעצמה ובלי קשר לתנאי הגיוס שנזכרו לעיל, פוגעת בחופש הדת של החרדי. אז אני פה כדי לומר שהמלך עירום: מעט מאוד חרדים מאמינים בטענה הזאת. הם לא מתגייסים מהסיבות שפירטנו לעיל.
עובדה חמישית: הכול פוליטי. אפשר להניח שרוב מצביעי הליכוד היו מאוד רוצים לראות את החרדים מתגייסים. אבל בוחרי הליכוד ונבחריו מוכנים להתפשר על זה, כדי לכהן עם החרדים בקואליציות שמקדמות ערכים אחרים. בראש ובראשונה מצביעי הליכוד, המפלגות הדתיות והמפלגות החרדיות מסכימים יותר מהכול ששלטון שמאל הוא אסון, ולכן צריך להתאחד כדי למנוע אותו, עוד לפני שמסכימים על הדברים שכן צריך לקדם.
והימין לא מתייחד בזה. ההבלחה הפתטית של דיוקנם של ח"כים חרדים לקמפיין של גנץ מלמדת שגם הוא לא היה מגייס את החרדים אם היה נבחר בזכותם. השלטון חשוב לו יותר מגיוס החרדים.
הפתרון: "הסדר רזה"
לפני הטבח, כשכולנו שגינו באשליית "צבא חכם וקטן", הסיבה היחידה שבגללה חילונים התעקשו על גיוס חרדים הייתה כדי לתקוע טריז בין הימין החילוני ובין החרדים. הדבר המשמעותי ביותר שמפריד בין שתי הקבוצות הללו, שבכל היבט אחר הן שותפות לאמונה ולגורל, הוא גיוס החרדים. כשהשופטים והפוליטיקאים האחרים בשמאל מעוררים את הסוגיה הזאת ומחייבים פתרון עכשיו ומיד, מה שהם מנסים לעשות הוא לעורר מדנים בגוש הימין. והם תמיד נכשלים בכך, משום שסדר העדיפויות בגוש הזה הוא ברור: ביטחון חשוב יותר מגיוס חרדים, ואין ביטחון כשהשמאל בשלטון.
אבל האמת היא שאי אפשר להתייחס לנושא הזה באותה הדרך שבה טיפלנו בו לפני הטבח. מיתוס הצבא החכם התברר כעוד סוס טרויאני של השמאל. עם ישראל זקוק ללוחמים כדי לשרוד, והדמוגרפיה זועקת את הצורך הביטחוני בגיוס החרדים.
אז לצד ניקוי הצבא ממשובות פמיניסטיות, והתעוררות מהאשליה שחוק או פסק דין יצליחו לגייס חרדים, אני רוצה להציע את המתווה הבא. הבה נניח, חס ושלום, שמחבלים מתדפקים על דלתותיו של בית מדרש בישיבה חרדית. כיצד היינו מעדיפים את יושבי בית המדרש? לוחמים מיומנים וחמושים, או למדנים שלא הפעילו נשק מימיהם? אני טוען בזהירות שאם הייתה דרך להפוך את תלמידי החכמים ללוחמים בלי לקפח את עולמם הרוחני, מעטים הם מנהיגי הדור בציבור החרדי שהיו מתנגדים לכך.
ויש דרך לעשות זאת. המודל הוא "הסדר רזה": חרדי בגיל גיוס, בעל כושר גופני מתאים ללחימה, יוכשר בטירונות קרבית של כמה חודשים בתנאים מותאמים לציבור החרדי. בסיום ההכשרה הוא יחזור לבית המדרש, למעט גיחות קצרות כמה פעמים בשנה כדי לשמור על הכושר הקרבי – גם כן במסגרת צבאית חרדית. בהתרגש עלינו מלחמה, כשמתעורר – כמו כעת – צורך ביטחוני אמיתי להזעיק מאות אלפי לוחמים לחזית, אין בליבי ספק הכי קטן שהציבור החרדי לא רק ישלח את המוני בחוריו לחזית, אלא שגם ערכיותם ותום ליבם יולידו גבורה מסוג חדש.
***