"טיפשות זה לחזור על אותה פעולה שוב ושוב ולצפות לתוצאה שונה". המשפט הזה מיוחס בטעות לאלברט איינשטיין, ואפשר להבין למה, משום שזה משפט חכם מאוד. אבל איינשטיין מעולם לא אמר אותו. המקור האמיתי של הקלישאה הזאת רלוונטי ביותר לענייננו: האזכור הקדום ביותר שלה נמצא בחוברת הדרכה לגמילה מסמים שהופצה בארצות הברית בשנות ה־80. יש אמת כואבת בכך שמי שמכור להשפעות מזיקות נוטה לחזור על טעויות על בסיס ההנחה ש"הפעם זה חייב להצליח".
מדינת ישראל נמצאת בשפל המדיני העמוק ביותר לא רק בדברי ימיה שלה, אלא גם כנראה בדברי ימי המדינאות באשר היא. נתניהו נמצא על סף תקדים מסוכן אם יהיה ראש המדינה המערבית הראשון שמתמודד עם צו מעצר בין־לאומי מבית הדין הפלילי בהאג. רשימת המדינאים שזכו לכבוד המפוקפק הזה קצרה, וכוללת בין השאר את ולדימיר פוטין בעקבות מעלליו באוקראינה, מועמר קדאפי, והטבח מדרפור עומַר אל־בשיר. היא לא כוללת אף דמות מערבית. נתניהו עלול להיות הראשון.
הוכחה נוספת לסחרור המדיני שלוכד אותנו הוא הנמל הימי שארצות הברית מקימה בעזה: אפילו סינוואר והנייה בעצמם לא פיללו לכך שהתוצאה המדינית של הטבח תהיה שדרוג עצום בתשתיותיה של עזה. ארצות הברית נותנת לנאצים מעזה פרס על הזוועות שחוללו בנו. הגיעו מים עד נפש.
התהום הזאת מחייבת לעצור לרגע, להסתכל על הדרך שבה צעדנו, ולתהות כיצד הגענו עד הלום. יש מוטיב אחד שחוזר בכל צומת, בכל הכרעה בשאלות שהציבה בפנינו המלחמה הזאת: הציבור דרש מצור אפקטיבי על עזה, לחדש את היישוב היהודי ברצועה, להכריז על שלטון ישראלי לטווח ארוך, להכות באויב ללא רחם, להפסיק להקיש בגג ולחדש את הסיכולים הממוקדים. הציבור דרש לחסום בפני מחבלים את כבישי יהודה ושומרון, להפסיק להציק למתיישבי הגבעות ולשחרר מיד את כל העצורים המנהליים היהודים. הציבור דרש ועדיין דורש להעביר את רצועת הביטחון צפונה מגבול הלבנון. הציבור דרש תגובה ציונית הולמת, לא פרופורציונלית, למתקפה האיראנית.
הציבור דורש – והממשלה מצפצפת, כשבפיה נימוק אחד נצחי: אם ננהג בקיצוניות, אם נפעל לפי המדיניות של בן גביר וסמוטריץ' המשיחיים – נאבד את האשראי המדיני.
ובכן, כבר שבעה חודשים שהצבא החזק במזרח התיכון צועד בהססנות מהתרפסות לכניעה. איפה האשראי המדיני שהבטיחו לנו? בינתיים ראשי חמאס מטיילים בעולם, ומנהיגי ישראל מסתכנים במעצר. בינתיים 100 אלף תושבי הצפון עקורים, 130 חטופים טרם זכו לביקור, ותושבי עזה מקבלים במתנה נמל.
סוגיית הנשק האמריקני היא דוגמה כואבת: אם נפלוש לרפיח, מספרים לנו, ארצות הברית לא תספק לנו נשק להתגונן מפני חיזבאללה. התלות המוחלטת בנשק האמריקני היא בלי ספק אחת מאבני היסוד של הקונספציה, והיא צריכה להיחקר עד תום, כולל מסקנות אישיות נגד הרמטכ"ל שהמליץ על המדיניות הזאת – בני גנץ. מכל מקום, ההצדקה הפתטית להתערבות האמריקנית בדרך שבה ישראל נלחמת על חייה נשענת על "החוק האמריקני": אם ארצות הברית מספקת נשק, יש לה את הזכות לוודא שהשימוש בו נעשה על פי חוקי ארצות הברית. הטיעון הזה עשוי להישמע משכנע בהאזנה ראשונה. אבל כשמעמיקים בו מעט מבינים שהוא שולל לחלוטין את הריבונות הישראלית: ריבונות אינה קיימת בלי הזכות להשתמש בנשק, ואם הזכות הזאת כפופה לשיקול דעתה של מדינה אחרת – אין ריבונות.
התשובה הראויה לאימפריאליזם האמריקני צריכה להיות פשוטה: אנחנו רוצים לכבוש את רפיח ולשחרר את החטופים שלנו, תוך שימוש בנשק המתקדם ביותר – זה שיאפשר לנו לצמצם למינימום את הפגיעה בבלתי מעורבים. אם ארצות הברית לא תספק לנו את הנשק הזה – אין שום בעיה. יש לנו בארסנל כלי נשק אחרים - פצצות ישנות יותר, טיפשות יותר, כבדות יותר, שיגבו מחיר כבד יותר מהאויב גם בחיי אדם וגם בנטל השיקום לאחרי המלחמה. אם ארצות הברית לא תספק לנו נשק מתקדם ניאלץ להשתמש בנשק פרימיטיבי.
ישנה גם, כמובן, דרך גולדה מאיר. שימו לב לציטוט הבא שלה, מ־14 בנובמבר 1973, מעל בימת הכנסת: "קילוגרם אחד של אספקה לא יעבור לארמייה השלישית עד אשר ישוחררו חיילינו שנפלו בשבי מצרים". למחרת השבויים היו בבית. לא מיותר לציין שהאיום הזה הושמע אחרי שישראל כבר נכנעה ללחצים ואפשרה העברת מאות טונות של סיוע לארמיה המכותרת. עוד חשוב לציין שאחד הגורמים שהפעילו את הלחץ הכבד ביותר על גולדה לאפשר למצרים "מוצא של כבוד" היה לא אחר מאשר משה דיין. לחציו היו כנראה כבדים מאלה של קיסינג'ר.
המסר ההיסטורי ממלחמת יום הכיפורים נעוץ בכך שגולדה הסכימה להיכנס למשא ומתן רק לאחר שנגד כל הסיכויים, בדרך נס של ממש, היא השיגה יתרון בשדה הקרב. בימים האחרונים שוב נובחות הכותרות על עסקה מתגבשת, אבל זה קורה בזמן שמעמדה של ישראל הוא הנמוך ביותר אי פעם. זה לא הזמן להיכנס למשא ומתן. זה הזמן להכות באויב ולצבור מנופי לחץ ומעמד מדיני שיאפשר לנו להשיג עסקה טובה יותר, למען החטופים של עכשיו, וכדי שלא יהיו חטופים בעתיד.
ההיסטוריה מלמדת אותנו שדרך הימין, דרך האסרטיביות הקרבית והמדינית, מובילה לניצחון בשדה הקרב ולגאות מדינית. ההיסטוריה וגם ההווה הקודר מלמדים אותנו שדרך השמאל, אשר חרדה תמיד ממה שהעולם יגיד, מובילה לתבוסה במלחמה ולבידוד מדיני.
הגיע הזמן לשבור ימינה.
***