כתב האישום שהוגש השבוע נגד מיכאל בן ארי הוא נקודת שפל בדברי ימי הפרקליטות. האמירה החמורה ביותר של בן ארי היא הטענה שהערבים הם אומה רצחנית. הציטוטים שזיכו אותו בכתב האישום נראו מהפכי קרביים בזמן שנאמרו, אבל הם התגשמו באופן מחריד בטבח שמיני עצרת. בן ארי, שחקר בצורה יסודית, אקדמית, את שורשי האלימות הטמועים בתרבות הערבית־אסלאמית, הוא נביא אמת ונביא זעם. בפרקליטות חיכו כמעט שבע שנים מאז האמירה הוותיקה ביותר הכלולה באישום, ממש רגע לפני ההתיישנות.
מה גרם לעיכוב? אפשרות סבירה אחת היא העצלנות הפקידותית שהפכה לסימן היכר של השירות הציבורי הישראלי. ממערכת אכיפת חוק שכבר לא טורחת לשלוח ניידת משטרה למקום פריצה או קטטה, אין מה לצפות לזריזות. הדחיינות הזאת, עד רגע לפני ההתיישנות, היא בדיוק מה שהתרגלנו אליו. אבל יש גם אפשרות אחרת: כתב האישום מוגש בסמיכות מטרידה למועד פרסום ספרו של בן ארי, 'חזון ופגיון', ששוטח את ממצאי מחקרו.
בזיכרון האנושי הקולקטיבי ישנם קומץ אנשים שחרתו את שמם על שלטי הגיבורים, בזכות רדיפתם על ידי החוק: מרטין לותר קינג, נלסון מנדלה והנרי דיוויד תורו הם שלושת הדוגמאות המוכרות ביותר. שלושתם מרדו נגד מערכת חוק חשוכה ומדכאת, והאישומים נגדם היו בשבילם לתעודת כבוד.
כשכתב אישום הופך לתעודת כבוד, זה אומר משהו רע מאוד על מערכת אכיפת החוק שהנפיקה את אותו אישום. זה שם אותה באותו סל עם חוקי העבדות וההפרדה בארצות הברית, או עם משטר האפרטהייד הדרום־אפריקאי. זהו חוק, ובמקרה של בן ארי יישום של חוק, שנעשה לפי הספר, אבל הספר כל כך מקולקל מוסרית, שהחברה שאת ערכיה אמור החוק לשרת מוקיעה את המאשים במקום את הנאשם.
המעבר ממשטר חופשי לדכאני הוא כמעט לעולם אינו בינארי. הזיכרון ההיסטורי מחייב אותנו להיות רגישים לסימנים מטרימים שמשהו רע קורה למשטר שלנו. כתב אישום שמוגש בעקבות פרסום ספר הוא סימן שכזה. כשהנאשם הוא אדם שנשללה ממנו הזכות הדמוקרטית הבסיסית להתמודד לכנסת זו קריאת השכמה צורמנית. כשכתב האישום הוא מופת של אכיפה בררנית, כשדבריו של בן ארי מחווירים לנוכח דברים שמושמעים חדשות לבקרים במסגדים הבית כבר בוער. כשכתב האישום מוגש לאחר שהציטוטים בו הוכחו כנכונים עברנו ממחוזות המשפט והמדינאות למחוזות הקומדיה הטרגית.
המילה הזאת, "פרקליטות", שואפת לשוות למערכת שמסתתרת מאחוריה דימוי קר, מקצועי, חסר פנים. זהו תרגיל יחצני שנועד להסתיר מאיתנו את העובדה שבפרקליטות עובדים בני אדם, בעלי פוטנציאל לשגגה וזדון כמו כל אדם אחר. צמרת הפרקליטות, מחד, מחזיקה בידה הרבה כוח, ומאידך מאפשרת לאנשים שמחזיקים בכוח הזה להסתתר מאחורי מסך אנונימיות ולפעול בלי שמץ של אחריות לנזק שהם גורמים ליחיד ולחברה.
מאחר שמדובר בבני אדם, לנו – בתור המבקרים מבחוץ – יש כלי יעיל שמאפשר להעריך את האירוע שאנחנו מתמודדים איתו: אנחנו יכולים לסקור את כתב האישום הזה, ולנסות להבין מה קורה בראשם ובנפשם של האנשים שהחליטו להגיש אותו. אילו משפטים נזרקו לחלל האוויר בחדר הישיבות שבו התקבלה ההחלטה, ואילו משפטים לא נאמרו – כי הם הנחת יסוד מובנת מאליה. ומה הבסיס האנושי לשתיקת הפרקליטות לנוכח ההסתה הערבית, ברקע הרדיפה הנמרצת של בן ארי. כשעושים את התרגיל המחשבתי הזה מצטיירת תמונה מפחידה: ההשקפות שמאפשרות כתב אישום כזה, בעיתוי כזה, בהפליה כה בוטה, הן נחלת השוליים הקיצוניים של השמאל.
זה כמובן בסדר שיש אנשים שזאת השקפתם. אפשר אפילו להשלים עם כך שיש מהם שעובדים בפרקליטות. אבל מה שאסור לעבור עליו לסדר היום הוא שהאנשים האלה לא מבינים את מקומם בשולי המנעד הפוליטי, ולא מבינים שהעובדה שהם הפסידו בבחירות אומרת שהם מנועים מלהטמיע את תפיסת עולמם הקיצונית בעבודתם בשירות הציבור. כישלונה של הממשלה בהעברת המסר הזה לפקידים קיצוניים, ובראשם היועצת המשפטית לממשלה, הוא רכיב מפתח בחורבנה של הדמוקרטיה הישראלית. כרגע עוד לא מאוחר לשנות כיוון בהקשר הזה, אבל לא נראה שיש בממשלה מישהו שמכוון לכך. ולמיכאל בן ארי אציע למסגר את כתב האישום נגדו ולתלות על קיר חדר העבודה. לפחות עד שתבוא המשטרה החשאית ותבקש להסיר אותו מהקיר.
***