יום העצמאות תשפ"ד אינו דומה לשאר ימי העצמאות. מלחמת חרבות ברזל עדיין בעיצומה, ובשורות על נפילתם של חיילים בקרב או על מציאת חלקי גופה של נעדרים עדיין מלוות אותנו.
האבל טרי, הוא נוכח בכל מקום, ובשל הקושי הרב ותחושת האובדן הגדולה יש מי שבחרו לא לחגוג את יום העצמאות. "אני הייתי מרכין ראש בשם הממשלה ומדלג על יום העצמאות. אני לא חוגג כי אני באבל. אני לא רואה איך אני מסיים את יום הזיכרון כשיש עוד 1,600 משפחות שכולות חדשות", אומר חיים ילין, תושב בארי ואיש ציבור שכיהן בעבר כחבר כנסת מטעם סיעת יש עתיד וכראש המועצה האזורית אשכול.
לדבריו, "הקרבה בין יום זיכרון ליום עצמאות תמיד הציקה לי. מצד אחד הבנתי את העיקרון שבזכותם יש לנו מדינה, אבל מהרגע שהחליטו שזה לא רק חללים אלא גם נופלים בפעולות איבה, היחס ליום הזה השתנה אצלי. כשרוצחים אותי, אני לא מקים את המדינה ואני לא נופל למען המדינה, אלא אני נופל בתוך המדינה. הקרבה הזאת גומרת אותי. ראיתי כל כך הרבה משפחחות שכולות שלא מסוגלות לעבור מיום הזיכרון ליום העצמאות, לא משנה באיזו אמונה ובאיזה א־לוהים הם מאמינים - לא חשוב בכלל, מדובר על פצע בתוך הלב".
ילין מציע שבוע של הפסקה בין יום הזיכרון ליום העצמאות. "הצעתי שבין יום הזיכרון ליום העצמאות יהיה שבוע, שבמהלכו עם ישראל יושב שבעה על כל נופליו, כל אלה שנפלו למען המדינה וגם אלה שנפלו בתוך המדינה בפעולות האיבה. ביום העצמאות הזה, כפי שהוא עכשיו, אני לא יכול לחגוג. שנית, איך אפשר להגיד 'לתפארת מדינת ישראל' כשיש 132 חטופים בתוך רצועת עזה? אמרו לנו כל הזמן על חמאס שזה ארגון קיקיוני והם לא שולטים בשום דבר, והנה אני לא מסוגל לחגוג משום שהחברים שלי בתוך רצועת עזה. אני יכול להבין שאפשר להרים כוסית בתוך המשפחה, אבל יש הבדל בין הסקטור הפרטי ובין מדינה שמרימה את הדגל בזמן שיש 132 אזרחים שלה בתוך רצועת עזה. אלה אנשים שנחטפו מהמיטות שלהם, מהמקום הכי בטוח, ולא הצליחו להביא אותם חזרה".
מה תעשה בפועל ביום העצמאות?
"אין לי מושג. אני יודע שחברים יזמינו אותי באופן אישי ללכת אליהם הביתה והם ינסו לעשות לי שמח, אבל זה לא זה. ביום שישי אנחנו עושים בבארי טקס למען 33 הנופלים בקיבוץ – אזרחים, חיילים וחברי כיתת הכוננות, כדי לקיים את המצווה 'לא תעמוד על דם רעך'".
ילין מפרט מדוע הם סירבו להשיא משואות ביום העצמאות. "בטקס יום עצמאות היינו צריכים להדליק משואה. אם מי שאחראים על הטקס היו נותנים לנו להגיד את מה שאנחנו מרגישים ומה שעברנו ב־7 באוקטובר ומשם יוצאים לתקומה - היינו משתתפים בטקס, אבל הם לא נתנו. זאת אומרת שמי שאחראי על הטקס רוצה רק את התקומה. ,ברמה הפילוסופית מנהיגות שלא מבינה מה קרה ב־7 באוקטובר לעולם לא תוכל להתרומם מהמקום הנמוך. כמו שתינוק לא רץ מיד, אין דבר כזה. יש התפתחות ובניית החוסן הפנימי של העם, שנבנה מהנקודה שהגענו אליה. לדבר רק על התקומה זה מחסיר חלק מהותי בחיי העם הזה, שמבחינתי זה כמו תנ"ך שמישהו רצה למחוק. אפשר לשכתב את ההיסטוריה איך שרוצים ולספר מיליון סיפורים, אבל דבר אחד אי אפשר להכחיש: היה טבח וידוע מי היה בממשלה, את זה אי אפשר למחוק. היא צריכה לקחת אחריות וצריך להתרומם מהנקודה הזאת. זה לא פוליטי אלא עניין רגשי".
"אין לנו קונפליקט"
הקול של ילין הוא קול חזק שחודר עמוק, אך משפחות שכולות רבות דווקא קוראות להמשיך לחגוג את חג העצמאות למרות הכול. הרב איתן איזמן, מייסד רשת נֹעם צביה, ששכל שניים מנכדיו בקרבות בשמחת תורה וגם מוכר בציבור כמנחה המיתולוגי של יום העצמאות ויום ירושלים בישיבת מרכז הרב, אינו מתכוון להפסיק לחגוג בגלל המלחמה והאובדן.
"כל מי שמתלבטים אם לחגוג או לא זה בגלל שהם חושבים שיום העצמאות הוא חג לאומי בלבד. אצלנו יום העצמאות הוא חג דתי. כמו שאין לנו התלבטות אם לחגוג את ליל הסדר או לא, כך גם כאן", אומר הרב איזמן. לדברי הרב, "יש לנו מצווה דתית להודות על נס גדול שאירע לנו. הקמנו מדינה, זה נס שקרה לנו אחרי אלפיים שנה. נס כזה לא היה במאות השנים האחרונות. נכון שיש, לא עלינו, בתוך ההקמה מלחמות קטנות ואסונות. אנחנו לא מתעלמים מהשכול וחווים אותו עם כל הקשיים.
"אמרתי לאנשים ששכול זה כמו נכות. הוא הולך איתך כל הזמן, ואת אחוזי הנכות כל אחד קובע לעצמו – יש כאלה עם מאה אחוזים ויש כאלה שמשתדלים שיהיו הרבה פחות. זה תלוי ביכולתו של כל אחד להתמודד עם השכול. אבל זה לא בא על חשבון יום העצמאות, שהוא מצווה דאורייתא לומר הלל עם ברכה, להודות לקב"ה על מה שעשה לנו. אנחנו יודעים להודות לקב"ה, ולכן אין לנו קונפליקט כמו אצל אנשים שהתלבטו, כי אצלם זה טקס. אנחנו נחגוג ביום העצמאות כמו בעבר, ועם ישראל יתברך, ועד אז בע"ה יהיה לנו ניצחון ברפיח".
לא רק בקרב משפחות שכולות אלא גם בקרב פצועים רבים השמחה ביום העצמאות היא דבר חשוב. סמל ראשון במילואים גילעד רחמים אביעד, לוחם בפלוגת חרמש בגדוד 8104, נפצע קשה לפני כמה חודשים בחאן יונס. "במהלך שהייה באחד המבנים, הייתי שומר בש"ג ותצפַתי על הצומת שצופה אל הכניסה לבית. פתאום היה פיצוץ אדיר, נפל פצמ"ר על הבית. ראיתי המון עשן שחור, ואש הדפה אותי אחורה והעיפה אותי מהעמדה", הוא משחזר. אביעד פונה במהירות במסוק של 669 לבית החולים שערי צדק במצב קשה אך יציב. "הכניסו אותי לניתוח של ארבע שעות, ואז התברר גודל הנס. רסיס בגודל של שלושה סנטימטרים נכנס לחזה השמאלי, עבר מילימטרים ליד הלב, עשה חור בסרעפת וחרך קצת את הקיבה. בניסי ניסים אני עומד כאן".
כיום אביעד, בוגר ישיבת שעלבים, הוא אברך בכולל 'אנשי חיל' להכשרת רבנים צבאיים במכון אריאל, ואת חג העצמאות הקרוב הוא עומד לחגוג בשמחה רבה. "יום העצמאות הוא יום התקומה של עם ישראל, יום שזכינו לקבל את ארץ ישראל, וגם זה הגיע ממלחמה, מלחמת העצמאות בתש"ח. הרבה אבדות וקשיים היו אז, לא פחות מהמלחמה הנוכחית, ועדיין חוגגים ושמחים ביום הזה. כי בסוף אנחנו חיים כיהודים בארץ שלנו ובמדינה שלנו. אף אחד מהממשלה לא מנסה לגרש או לרצוח אותך, אלא באים אליך אנשים חיצוניים מהצד במטרה לפגוע בך", אומר אביעד.
לדבריו, "יום העצמאות נותן כוח והבנה שיש דברים גדולים מאיתנו, ראייה כללית שזה לא הדבר הקטן שקרה לי אלא הכלל וההתקדמות של המלחמה. כמו לגבי הדיון על הלל ביום העצמאות - הרבה אומרים שהגענו למדינה והכול, אבל זו מדינה חילונית. נכון שיש עוד דברים לתקן ולשפר, אבל בסופו של דבר את הנס הגדול שהיה פה אי אפשר להכחיש - הפציעה שלי, ובעיקר הנס של כל האומה – המלחמה, ההתקדמות והעצמאות עצמה".
אביעד מפרט על החגיגה הפרטית שלו: "ביום העצמאות אשב עם אשתי והמשפחה לחגוג, לשמוח ולדבר על הגודל של היום. רבים מסתכלים בקטן, בראייה של כאן ועכשיו, כן רפיח או לא רפיח. זה חשוב, כמו גם השאלה מה היה ב־7 באוקטובר, אבל ביום העצמאות צריך להסתכל שנים קדימה. גם כשהקמנו את המדינה רק לרגע היה שמח, ומיד היה כאוס מטורף ומלחמה קשה, ועדיין בימי העצמאות אפשר לראות כל השנים שמחה אדירה. האבדות לא מנעו את שמחת חג העצמאות. לכן גם השנה, למרות הכול, נהיה סביב השולחן ונראה איך אפשר לראות בגדלות את הזמן הזה, ואיך יסתכלו עליו הדורות הבאים".
עד הים
גם בקרב רבים ממי שגלו מבתיהם אחרי שמחת תורה יש תחושות דומות. "ביום העצמאות הזה אנחנו הולכים להיות מחוזקים יותר מתמיד, מלאי שמחה ואנרגיות. כשלוחצים אותנו זה מעלה לנו את המוטיבציה, מגביר את האנרגיות ומחזק את הנחישות שלנו", קובע הרב דוד פנדל, ראש ישיבת שדרות. "בתוך הצרה אנחנו מרימים כוס ישועות, מתוך אפפוני חבלי מוות קוראים בשם ה' אקרא. אנחנו אולי צריכים את התזכורת של מיני־שואה כדי לזכור גם את השואה, כדי שנקבל את הנחישות לתקומה גדולה. חודש אייר הוא חודש 'אני ה' רופאך', ואם יש אישים ויחידים שלא יודעים להגן על עצמם הם לא בריאים וצריכים רפואה. בחודש הזה אנחנו נפגין עוד ועוד את עצמאותנו, את הלכידות שלנו ואת הנחישות שלנו להילחם".
הרב פנדל מתאר כיצד ייראה חג העצמאות בישיבה. "בישיבה יהיו ריקודים חזקים, בכל ריקוד נתעלה ונקפוץ למעלה. נתפלל לשלום חיילינו ולשלום החטופים. אלה יהיו ריקודים של עידוד ונחמה למשפחות השכולות. הרב יורם אליהו, שבנו ידידיה הי"ד נפל בעזה, ביקר אותנו בשדרות. כשהוא בא הוא ראה שהכול תוסס, ואמר שהוא מבין למה הבן שלו נפל. זה מחזק ומנחם את המשפחות השכולות. ביום העצמאות נערוך טקס תפילה כהצהרה של נחישות. יום העצמאות הוא חג שמחייב אותנו להיות עצמאיים ומלאי גבורה, וכשיודעים מה היעד מבינים שזה הזמן לכבד את יום העצמאות לישראל. אנחנו נשיר ונלמד בעל פה את דברי התורה 'ואם לא תורישו את יושבי הארץ מפניכם, והיה אשר תותירו מהם לשׂיכים בעיניכם ולצנינים בצידיכם, וצררו אתכם על הארץ אשר אתם יושבים בה', ונדון ברעיון של השארת אוכלוסייה עוינת בתוך ישראל".
בעקבות המצב, הרב פנדל שינה מעט את התוכניות: "בדרך כלל אנחנו יוצאים ומטיילים בארץ. הפעם נעשה צעדה לעזה, כדי להראות את הכיוון לחזור לגוש קטיף ולהתיישבות. אנחנו קוראים לעמך ישראל לבוא לצעדה, צעדה של קוממיות ושיבה עד הים, לשחרר את ארץ ישראל".