אתם שם, הנופלים בשדה הקרב, לא ידעתם מחלוקת. לא ידעתם מחיצות. לא ידעתם מריבה. לא הבחנתם בצבעים ובגוונים.
אל מול הסכנה נדמיתם כאחד. עזים ומרי נפש. לפני העיר עזה חניתם, כאיש אחד בלב אחד. אויבנו לא הבחינו ביניכם. וכן הייתם בעיניכם. החום המופק מליבכם יצר עבורנו חומת ברזל.
אתם ודאי מביטים בנו שם מלמעלה, והפלגנות בינינו נראית לכם מגוחכת. שולית וסרת טעם. אולי מעליבה. אולי מכעיסה. נקווה כי היא לא נותנת לכם את התחושה, כי קרבנכם היה מיותר. הסתערתם להציל אחד את השני.
מה דוחף אדם לסכן עצמו למען חברו. מה מניעו להקריב את חייו לאחר. לשונה ממנו. למישהו שהוא אפילו אינו מכיר. לא מובן. יש האומרים: הרעוּת.
הרעוּת!? היכן היא ביום יום? מדוע אינה מבקרת בכבישי הארץ? מדוע נעדרת היא מהשיח הציבורי? הפוליטי?
מדוע מייחדת היא את עצמה רק לשדה הקרב? והיכן תהיה היא כשחלילה "יפרוץ השלום"? בואי ברוכה, היגלי בפנינו, גם ברגעי שלווה.
בואי, תני לנו יד, גם לא בשעת סכנה. בואי, העטי עלינו מהודך והדרך, לא רק בשל ובעקבות ברית הגורל, אלא גם לשם ולמען ברית היעוד. זו תפילתי ביום זיכרון - עצמאות זה.
ועוד, בימי שמחה נהוג לומר לנופלים: "לא זכיתם להיות עמנו היום". נדמה בעיני הדבר כ"כתב אישום". כאילו אומרים אנו להם: "אתם החייבים ועל כן לא זכיתם". אולי מוטב אם נאמר: "אנו לא זכינו שתהיו עמנו היום", שכן אנו החייבים ואתם הזכאים.
לע"נ כל הנופלים במערכה על מדינת ישראל שבמותם ציוו לנו את החיים
הכותב הוא הרב פרופ' יצחק כהן, הפקולטה למשפטים הקריה האקדמית אונו ומרצה במרכז אקדמי לב.