תקשורת בונה

אם זר היה עובר כאן, הוא כנראה היה תוהה על האישה החרדית בפאה וביגוד רכוס היטב שיושבת בנינוחות של בת בית בחצר פורחת בלב הרצליה פיתוח. אלא שהיא אכן בת בית. הגבר שעומד לידה בחולצה עם כיתוב באנגלית ובראש גלוי אוהב אותה מאוד. את הקול העמוק של גבי ינון (76) קל לזהות כשדרן רדיו ותיק של קול ישראל. אפרת ברזל (51), בתו, מוכרת כאשת תקשורת ומרצה חרדית מבוקשת. אנחנו נפגשים לדבר על הפערים ועל החיבורים ביניהם, ועל הפרויקט שנולד מתוך הדרך שעשו יחד.

משפחת ינון הצעירה התחילה את דרכה בירושלים. "היינו סטודנטים באוניברסיטה העברית", פותח ינון, וברזל נוברת בארון, מחפשת לה ולי ספלים שמתאימים לשתיית מים. "גרנו ברחביה, עבדתי ברדיו, ונולדה לנו אפרת בתנו הבכורה. די מהר חזרנו להרצליה, שבה גדלנו בעצמנו". הוא מחווה על הבית המעוצב, מעוטר תמונות של ג'ק ניקולסון ואוסף גדול של ינשופים מכל חומר. "זה הבית שבו גדלתי בעצמי כילד. אבי היה מאנשי המפד"ל והפועל המזרחי", הוא מפתיע פתאום, "הוא לא בא מבית דתי, אבל כשהיה בגרמניה הוא הצטרף לבח"ד (ברית חלוצים דתיים – ר"מ) וזה השפיע עליו. אמא שלי, שדווקא באה מבית דתי, לא הייתה דתייה אבל היא כיבדה אותו".

כך בילדותו למד ינון בבית ספר דתי. בהמשך עבר לחינוך הממלכתי, והוא עדיין זוכר איך כילד היה הולך מדי פעם עם אביו לבית הכנסת בכפר שמריהו הסמוך. זיכרון הילדות הזה מחלץ ממנו צרור הצהרות על כך שתפילות הן דבר מיותר, ושהאדם המציא את אלוקים. עיתוני 'הארץ' הפזורים על השולחן משלימים את התמונה. "אני לא אתאיסט. אני חושב שיש כוח עליון, אבל אף אחד מאיתנו לא יודע מה זה. אנשים פשוט צריכים להיאחז במשהו, והכוח העליון, אם הוא קיים – לא צריך שום דבר מאיתנו".

ברזל מחייכת, היא כבר מכירה את הרעיונות הללו. "אבא שלי הוא עוד הדוס כאן. אמא שלי עוד יותר חילונית ממנו. ככה גדלתי - אבא קריין חדשות ברדיו, מגיש בטלוויזיה, אמא כתבת רשת ב' ועיתונאית. כיתה א' בסביבת חינוך קלאסית של הרצליה פיתוח".

בזכות דודה מדי

לתוך האטמוספרה הזאת ברזל גדלה ועיצבה את תפיסת עולמה. המהפך בחייה החל כשאביה קיבל תפקיד מטעם הסוכנות היהודית והם יצאו לשליחות בלונדון. "אני בת שש, אורן אחי בן שנתיים, ואנחנו מגיעים ללונדון, שם אני פוגשת שני דברים שמשנים את חיי - את דודה מדי ובית ספר חדש". ברזל עוצרת את שטף הדיבור כדי לכוון בדבריה הודיה עמוקה. "אני רוצה להודות מאוד להורים שלי על שני הדברים האלה".

והיא מספרת: "דודה מדי ניצולת השואה, חסידת בעלז שנשואה לקרובו של האדמו"ר, אירחה אותנו המון, בעיקר בשבתות, כשהיא מודעת לחילוניות הגמורה שלנו. כמשפחה קטנה ניצולת שואה אבא היה האחיין המועדף על הדודה, שגידלה אותו בבית הזה בהרצליה לפני שנישאה ועברה ללונדון. זו הייתה הפעם הראשונה שראיתי בית חסידי, וארבעה ילדים היו נראים לי המון ילדים לעומת המציאות הישראלית של שני ילדים וכלב. ככה באתי שוב ושוב לארוחות עם הקרעפלך והקיגל והלוקשן והשנדליר מלא הקריסטלים, ושאלתי את עצמי מי הם האנשים האלה, שהם כמונו אבל שונים, לא חותכים נייר בשבת אבל הכול בטוב טעם, כולל נייר טישיו פרחוני שתואם לעיטור האסלה, ובית נעים אפוף ריח של שבת".

"בסוף ההורים שלי היו ונשארו חילוניים מאוד. אבא סתם עצלן", אביה והיא מחייכים, "אבל אמא - אין קפלניסטית ממנה. היא מקפידה על משמרות מחאה, דגלים, ואין אלוקים והאדם המציא אותו, ועם כל התפיסות שלהם - ההורים שלי היו מאוד קשובים לילדה שלהם. אני מאוד התרשמתי מהיהדות הזאת ומהפאר של התורה הזאת, דברי התורה והזמירות, וכשהיה אפשר ללכת לטייל באנגליה בשבת בבוקר אני רק רציתי להישאר עוד ועוד בשולחן השבת ולספוג את היידישקייט הזה. לא ידעתי לקרוא לו בשמו ולהסביר למה זה כל כך קורא לי, רציתי רק להיצמד לדודה הזאת עם כל מה שהיא ייצגה", משתפת ברזל, ופונה פתאום לאביה בכנות: "תודה אבא שהייתם קשובים לאהבה שלי לדודה שלי ואפשרתם לי להישאר אצלה".

ינון: "אני טוען שאפרת דומה לדודה מדי. כמוה היא טובה, חייכנית, מאירת עיניים, משתפת פעולה, מקבלת את האחר. הדודה הזאת הייתה מיוחדת, וזה גם מה שמגנט את אפרת אליה".

השיחה משובצת בעוד רגעי זיכרונות מההיסטוריה המשפחתית המשותפת. ינון נזכר וברזל מהנהנת, ברזל מספרת וינון צוחק, יש גם רגעים מדמיעים. "כבעלת תשובה אני לא אסכים בשום אופן שינתקו אותי מהילדות שלי, מההורים שלי, מהמשפחתיות. שאף אחד לא ימכור לי לוקש על ניתוק משפחתי, אין בריאות נפשית בלי זה", ברזל נחרצת.

הדבר השני שלברזל חשוב להודות עליו להוריה הוא בית הספר היהודי שאליו שלחו אותה בלונדון. "זה לא היה בית יעקב, הילדים באו ממשפחות ישראליות חילוניות, אנשי עסקים, שליחים וכו'. החברה שלי בכיתה הייתה ליבי מנור, הבת של אהוד מנור, שגם הוא היה בשליחות באותה תקופה. המחנכות היו יהודיות וחלקן דתיות, המורות המקצועיות היו נוצריות, אבל כבית ספר דתי בבוקר היו מתפללים. ואני הייתי ילדה ישראלית שמגיעה מארץ הקודש ולא מבינה מה הם עושים".

הפערים הציתו בברזל צורך עז להבין: אם הם לא עושים ככה בבית, אז למה בבית הספר כן? "גם היום בתור חרדית כבר 25 שנה עדיין חשוב לי לברר, אבל אז בפרט הייתי ילדה חפרנית ומעצבנת, ושאלתי את ההורים למה בבית הספר מתפללים ויש סידורים ובבית לא, ולמה עומדים בתור לשטוף ידיים לפני הלחם ובבית לא? ילד רוצה קו בהיר, אחדות תפיסות. הייתה לי מחברת שהחבאתי מתחת לכרית, לא ידעתי להתפלל אז כתבתי מכתבים לאלוקים".

ביום טורי רכילות, בלילה תנ"ך

בתום השליחות שבה משפחת ינון לישראל וחזרה לשגרה הישנה. באותה תקופה ברזל ניהלה עם עצמה שיחות פנימיות על החיים ועל מהותם. "המטרה בחיים היא להרוויח כסף? החיים בהרצליה פיתוח הפגישו אותי עם אנשים שיש להם המון כסף, נסיעות לחו"ל, וההורים שלי היו מאוד ערכיים, שורשיים, ישראליים. התחלתי ללמוד בתיכון חילוני, גדלתי חילונית לחלוטין, אבל בפנים הייתי הכי דתייה בעולם. בניתי לי דת משלי, דת חילונית. הדיסוננס הזה היה קיים כל הזמן. ביום כיפור נסעתי עם החברות על סקטים ואופניים ברחבי העיר – וצמתי. לא הפסדתי בוקר אחד את ברכות השחר מתוך הסידור שהיילי, חברה מלונדון, נתנה לי. ביום השואה וביום הזיכרון בכיתי, ביקשתי את העם הזה, את חידתו. המון שאלות".

שנות ההתבגרות עוברות על ברזל כנערה ישראלית: תיכון, חברים, מועדוני לילה וטירונות. היא התגייסה לקורס קצינות ייעודי שבסופו הגיעה לשרת במב"ל, המכללה לביטחון לאומי, בגלילות. שם היא פגשה הרבה מורשת קרב, וגם חקרה ללא הרף את פשר הישראליות והעם היהודי.

"במב"ל יושבת קצונה בכירה מאוד של צה"ל, צמרת הביטחון הישראלי, בכירי מוסד ושב"כ ועוד. הייתי מסיימת את המשימות שלי ונכנסת לקורסים של התואר השני רק כדי להקשיב, אבל גולת הכותרת הייתה הסיורים. כחלק מתוכנית הלימודים הם מחויבים למפגשים עם כל חתך ישראלי - סמטאות בעזה, אגף האיקסים של גדולי הרוצחים בכלא איילון, ועוד מקומות שאחרת לא הייתי מגיעה אליהם לעולם. בנסיעות באוטובוסים לא נתתי מנוח לבכירים האלה בשאלות. בפרט כל מי שיש לו כיפה חקרתי איתו את העם שלי, את היהדות שלי, והיה לי ברור שיום יבוא ואני אבקש יותר תורה לחיי, כי אם נולדתי כאן לעם הזה - אני רוצה לחיות על אמת", והקול שלה נרעד. אני שואלת אם ההורים שלה ידעו משהו על סערות הנפש של בתם, וינון עונה שמבחינתם זה נתפס כשלב התבגרות, לא משהו שעורר תשומת לב מיוחדת. הוריה של ברזל התגרשו כשהייתה בת 18, ועם הקרקע שנעה תחת המוכר והקיים היא המשיכה בחיפושים.

באופן טבעי, "ואפילו נטול בחירה" כדבריה, ברזל פנתה לעסוק בתקשורת. אף שכילדה שנאה את המקצוע של הוריה, ששאב אותם אליו יומם ולילה, בגיל צעיר מאוד מצאה את עצמה עיתונאית. "באותו שלב הכרתי את בעלי מיקי, אין חילוני ממנו, כולל נסיעה ביום כיפור. בהמשך התחתנו, הוא היה כתב ספורט בידיעות אחרונות ובבורסה לניירות ערך, ואני הייתי כתבת מדורי הרכילות בידיעות אחרונות. כלפי חוץ - חילונית לגמרי, ודתייה מאוד בבפנים שלי, מוכנה להילחם על התורה ועל חקר העם שלי". מיקי היה מודע למה שמעסיק אותה בנפש, אבל העולם שבחוץ לא היה מודע לתהליכים שהיא עוברת. "לחזור בתשובה בהרצליה פיתוח בתור הקצינה שאני, בתור כתבת רכילות בידיעות אחרונות - זה הכי קשה בעולם. זה לא באופנה. זה נתפס כתהליך פרימיטיבי, לא נאור, הולך אחורה".

כנשואה טרייה, ברזל הסתקרנה ורצתה ללמוד על המשמעות של בית יהודי. היא ידעה שיש מצוות לזוגיות ובית יהודי, אבל לא הייתה לה כתובת ולא למי לפנות. טרום עידן הגוגל היא חיפשה דודות מבוגרות שאולי יודעות, והמקור הכמעט יחיד שליווה אותה הוא התנ"ך שאביה קנה לה פעם. "כדי לייצר טורי רכילות טובים בילינו ערב ערב באירועים, פרמיירות, השקות ומסיבות, והתנ"ך כל הזמן היה ליד המיטה שלי וקראתי בו מבראשית ועד דברי הימים".

עם כניסתה ללימודי מדעי המדינה ותקשורת בבר אילן, ברזל שמחה למצוא במערכת קורסי חובה ביהדות. מיקי באותו זמן עדיין הגדיר את עצמו כחילוני מוחלט ואפילו אתאיסט. בבר אילן ברזל הכירה לראשונה חברות דתיות, ומצאה רוויה בלימודים אינטנסיביים בסל"ה - סמינר ללימודי יהדות לנשים נשואות בבני ברק. את תודתה היא חבה ל"אישה מיוחדת ששש עשרה שנה נתנה לי יד ועשתה לי את הבית־יעקב הכי בריא, שמח ואותנטי שיש - הרבנית קנייבסקי ע"ה. היא ליוותה אותי באופן אישי, לקחה אותי בתור פרויקט ונראה לי שהצליח לה".

ברזל מספרת על המפגש המיוחד בין אביה לרבנית קנייבסקי. "היה לי חשוב להפגיש ביניהם", היא מסבירה, "זה העולם שלי, וזה העולם שלי, אז למה שהם לא יכירו?" ינון מאשר שהוא הגיע מתוך סקרנות עיתונאית. "הרבנית הזכירה לי את דודה מדי", הוא מחייך, "אפרת הציגה אותי: אבא שלי שדרן ברדיו, והרבנית בירכה אותי שאני אזכה להיות זה שאבשר ברדיו שהמשיח הגיע. אני בחילוניותי עניתי: תודה רבה הרבנית, בירכת אותי באריכות ימים. זו הייתה תשובתי, כי אני לא יודע מי זה המשיח ואם אני רוצה שהוא יגיע אי פעם".

גבי, איך קיבלתם את התפנית של אפרת בחייה?

"אלה הילדים שלי, אני רוצה שיהיה להם טוב ושיהיו שמחים. אם היא הייתה נוסעת לאשראם בהודו על הר קירח, הייתי מקבל אותה. אם היא הלכה ליהדות החרדית וזה עושה לה טוב - אני מקבל אותה. כשחברים אומרים לי 'איזו טעות עשית עם השליחות בלונדון, תראה מה יצא מזה', אני עונה להם: מי מכם היה סבא בגיל 48? למי יש כבר נינים? לה טוב ולי טוב".

ברקע הקבלה ההדדית יש לא מעט דיונים, ויכוחים ובירורים, אבל הכבוד הוא ערך מרכזי ביניהם. "כשאני מגיע לאפרת אני מכבד אותם. לא אנהג כמוהם כי אז אהיה צבוע, אבל לא אעשה להם בושות. אני לא אוכל עם כיפה, אבל אם אלך איתם לבית הכנסת אחבוש כיפה בשבילם. אני נשאר לישון אצלם בשבת ולא אסע באמצע השבת, ולא אדליק את הטלפון בשולחן שבת. הפעם אולי היחידה שבה פתחתי אצלם את הטלפון בשבת הייתה בשמחת תורה כשהתעוררנו מהאזעקות".

איך זה מתבטא בקשר עם הנכדים?

ינון: "כמה פעמים פישלתי בוויכוחים עם הנכדים כשהם היו צעירים מדי. היום עם נכד בן 18 או 30 אפשר כבר לדון כמו עם אדם מבוגר לכל דבר. אני לא מנסה לשנות אותו, אבל חשוב לי להציג את העמדה שלי, את מרשה לי?" הוא שואל את בתו בכנות נוגעת ללב.

ברזל: "כשהם היו קטנים, הרגשתי שהוא מביא אליי הביתה שיח של עיתון הארץ וזה לא פייר לעשות את זה לילדים שלי. באיזשהו שלב הייתה לנו שיחה מכוננת לגבי המינון בין לשמור על הקשר – שהוא קריטי בעיניי ושאני לא אוותר עליו – מול יתר חשיפה של הילדים לעולם לא מותאם".

ברזל, שעסוקה היום לדבריה רבות ביצירת חיבורים וגשרים, מעלה יחד עם אביה מופע של שיח משותף ביניהם. "חשוב לי לעשות את זה", מצהיר ינון, "חוזרים בתשובה בהתחלה יותר קיצוניים, ואז יש שבר גדול שמוביל לקרעים ופערים, יש נתקים בין משפחות. מי יתנתק מהילדים שלו בגלל דבר כזה? תמצא פתרונות! כשהייתי מזמין אותם לא הייתי רוצה להכשיל אותם, ואני לא מבין בכשרות. הייתי הולך לסופר ולוקח במבה, כתוב לנדא, מתקשר למיקי ושואל אותו: לנדא זה בסדר? זה אידיוטי בעיניי כל הכשרויות האלה, אבל זו האמונה שלהם, ויותר אידיוטי לאבד משפחה בגלל זה. אני מאושר שיש לי נכדים ונינים".

איך מסנדוויץ' נולד ספר

כיום, לאחר שגם בעלה מיקי חזר בתשובה, ברזל מחזיקה בפרופיל חרדי גנרי: "בני־ברקית, חרדית, אמא לשמונה, סבתא ללא סופרים כמה, הכי חרדים ליטאים מיינסטרים שאפשר לדמיין", ויחד עם זאת היא פותחת דלתות חדשות בקהילה החרדית: "אני מרצה המון שנים ערב ערב לנשים, כותבת טור ביתד נאמן, מגישה תוכנית ברדיו קול חי, כותבת ספרים, מנחה תוכניות בערוץ הידברות, ועד לא מזמן גם ניהלתי קליניקה כמלווה תהליכים רגשיים. מתוך כל זה, ובעיקר ממפגשים עם נשים – הבנתי שיש משהו עוצמתי בנשים יהודיות כשהן פוגשות את עצמן. בוקר אחד נסעתי לערוץ הידברות, ובניתי את הבייבי שלי בשלוש השנים האחרונות - התוכנית 'פתוח'. מה שחלמתי עליו זה דוקו רגשי. אמונה וקשר עם ה', עם הורים, עם ילדים. התוכנית באה ממקומות מאוד עמוקים. לא דוקו בשביל הצהוב, אלא כדי לפגוש את מעמקי הנשמה ובעיקר לדבר על ההתמודדות עצמה. ליד המתמודדת תשב אשת טיפול ומקצוע הכי תותחית שאני יכולה למצוא".

אני תוהה איך התוכנית מתקבלת בחברה החרדית, כי יש בה משהו פורץ דרך עד חתרני עם העלאה של נושאים שהם לא פעם טאבו מושתק בחברה החרדית. נושאים נפיצים כמו הפרעות נפש, גירושין, התעללות נרקיסיסטית בין בני זוג, להט"ב וסוגיות מורכבות אחרות. "אני תמיד מתייעצת עם גדולי ישראל, ומקבלת אישור רבני לכל חומר", היא מדגישה. מה שריגש את ברזל במיוחד בזמן צילומי התוכניות היה לראות על הסט את ההתקרבות בין הנשים החרדיות המתמודדות לנשות המקצוע, שרבות מהן לא דתיות.

תחום הקירוב בין המגזרים, שקרוב לליבה, היה הדלק לכתיבת הספר החדש - 'סבא שלי עושה חדשות'. "הספר נכתב לפני עשר שנים. אבא הגיע באותו יום וישב בסלון, ואני זיהיתי על השיש סנדוויץ' שאיתמר שלי בן החמש שכח. לקחתי את התינוקת והלכתי לחיידר שלו. מרחוק ראיתי שהילדים יצאו להפסקה בחצר והסתתרתי מאחורי עמוד עם הסנדוויץ'. כהורים, להביט בהתנהלות של הילד שלך בסביבה החברתית שלו זה נחת גדולה או כאב גדול. עצרתי מאחורי העמוד להביט בו משחק בחצר, והקשבתי לשיחה שלו עם החבר. הבן שלי, בן לבעלי תשובה, מדבר עם ילדים הכי פרומערים שיש, ושמעתי שם משהו שהדהד לי את ההורות שלי, את העבודה שלי, את תהליכי החיים שלי", דמעות שוב עולות בעיניה. "נתתי לו את הסנדוויץ' דרך הגדר, רצתי הביתה אל אבא שישב על הספה, ופתחתי את המחשב. תוך חמש דקות כתבתי סיפור, ומיד הראיתי אותו לאבא".

בספר, שבחלקו נשען על המציאות, מתוארת שיחה בין הבן איתמר לחבר שלו, אלחנן. אלחנן מתגאה איך סבא שלו הוא ראש ישיבה והוא מלמד תורה, וחבר אחר מתפאר שסבא שלו רב גדול ומקבלים ממנו ברכה, ואחד פונה לאיתמר ושואל: מה סבא שלך עושה? "סבא שלי עושה חדשות". החבר מתפלא: "זה קדוש?". "כן", עונה איתמר, "זה מירושלים".

ברזל מסבירה שהסיפור הוא מודל להתמודדות שכל ילד חווה באופן שונה: "כל ילד מתמודד עם הרצון להיות טוב ובסדר ואהוב ושייך ושווה בחברה, למול השונות שלו, שהיא הבדל משפחתי, חברתי או גופני כלשהו".

גבי, איך אתה הגבת לרעיון של הספר?

"זה רעיון ענק. אני חושב שצריך לעשות הכול כדי להכיר זה את עולמו של זה. בין החילונים לחרדים יש קיר. חילונים כמוני רוצים להכיר את החרדים, והחרדים לא רוצים להכיר את החילונים". פה ברזל לא מסכימה, היא חושבת שבהחלט חרדים ירצו לפגוש חילונים. אבל ינון מתכווץ כשהוא מבין שמגמת מפגש כזה מהצד החרדי היא להראות לו את האמת. הוא כמעט נפגע: "אני לא ארצה לשנות אותם, למה שהם ירצו לשנות אותי?"

"אני למשל רוצה ללמוד על הרמב"ם, מי הוא, למה הוא חשוב לבת שלי. אני מנסה להתקרב לספרות היהודית, אבל הם לא יקראו את הספרות שאני אביא להם לקרוא. אני חושב שזה בגלל שיש הרבה פחד, כמו הפחד מלהסתכל על נשים והשחתת תמונות של פני נשים. תסבירי לי אפרת", הוא פונה בכנות לבתו, "אני לא מבין את זה", והם צוללים לדיון נוסף.

למה הספר יוצא עכשיו, אחרי שהיה סגור במגירה במשך עשר שנים?

ברזל: "שאלה טובה, בפרט שלא שיניתי פסיק בעשר השנים האלה. הייתי אמורה לענות לך שזה בגלל הקרע בעם בשנה האחרונה, או המפגשים הרבים עם אנשי מחאה, אבל זה לא נכון. הטריגר היה כשהזמינו את אבא ואותי לתוכנית שבה התבקשנו להרים קלפי שאלות, ולהתייחס אליהן כאב ובת. היקף התגובות היה אדיר, אנשים אהבו את הקשר בינינו. יש אותו ואותי, ויש שדה משותף בינינו שמוכרחים להחזיק אותו. ברור לי שאני יכולה לדבר עם אבא שלי על הכול, גם על מה שקשה, יש תרבות דיון רגשית. את זה אני רוצה לתת לעולם, ולכן הבנתי שזה הזמן לספר".

פתרון גם לאנטישמיות

ברזל נזכרת בשיחה משותפת שהם העבירו לקהל נשי חרדי הארד־קור, שבמהלכה עלתה שאלה מזלזלת מהקהל: "מה נכד חרדי יכול ללמוד מהסבא הזה?". "זה זעזע אותי, העולם הדתי והחרדי יכול ללמוד המון מהעולם החילוני".

מה אתם מקווים שהספר הזה יחולל?

ינון: "יקרב אנשים, כולנו יהודים. גם גויים", הוא מוסיף.

ברזל: "אבל קודם בינינו כיהודים. האנטישמיות בחוץ נובעת מהמרחק הפנימי שקיים בינינו. כמו שזוג שרב בבוקר בבית יעבור יום לא טוב בעבודה. אם יהיה לא טוב במרחב הלאומי בינינו כילדיו של הקב"ה, לא יהיה קל גם במרחב הבין־לאומי. אולי כי אני ילדה של הורים גרושים, מה שחשוב לי זה לקרב, לבנות את היחד. בסוף מהטוהר של תינוקות של בית רבן נולד השינוי והשלום בעם. בספר, ביוזמת הילדים, הסבא של אלחנן והסבא של איתמר נפגשים. וזה קרה, הגרעין לספר נטוע במציאות".

מי קהל היעד של הספר?

ברזל: "כל מי שרוצה. הספר יוצא כעת בהדסטארט. יכול להיות שיהיו בתים חרדיים שיירתעו מהמונחים חדשות ורדיו, אבל הספר באמת עוסק בקשר שבין הורים לילדים. מצורפות בסופו נקודות הנחיה להורים כדי ליצור קרבה. אלה היסודות לקרבה בהמשך החיים במשפחה שיקימו, ובקשר עם הקהילה ועם העם. המציאות היא שיש הרבה בעלי תשובה ואחים לילדים שנושרים, אנשים שחושבים אחרת בתוך הבתים, הרעיון הוא ללמוד לנהל שיח".

יצירת הספר הייתה משותפת לשניהם, וברזל התייעצה עם אביה בכל פרט קטן. "הספר מהדהד את מה שתמיד קיים בינינו, ואנחנו מאוד נהנים מהיחד שלנו", מסכמת ברזל את התהליך.

פתאום נקישות בדלת ובמפתיע נכנס אורן, אחיה הצעיר של ברזל. "אני מפריע?" הוא נבוך לרגע, "ממש לא", ברזל קמה בזרועות פשוטות להעניק לו חיבוק גדול וחם. ואם מישהו זר היה עובר כאן הוא כנראה היה תוהה למראה הסיטואציה, ומה הקשר בין הדמויות הנוכחות בחדר שנראות כל כך שונות זו מזו ולמה כולם מתחבקים, אבל בדיוק בשביל זה נכתב הספר החדש.

***