על פי תקנים בין־לאומיים, בתא השירותים של כל מטוס מסחרי חייבת להיות מאפרה.
הכיצד? הרי כבר עשורים חל איסור חמור על עישון במטוסים, וכפי שמדקלמת ההודעה בתחילתה של כל טיסה – במטוס מותקנים חיישנים, ועישון במטוס הוא עבירה פלילית. לא יכול להיות שהמאפרות בתאי השירותים הן שריד מהעידן שקדם לאיסור העישון, כי רוב המטוסים שאנחנו טסים בהם חדשים יותר.
האמת היא שמאחורי המאפרות הללו מסתתרת תובנה מעמיקה על טבע האדם: יש בני אדם שלא משנה כמה יזהירו אותם ויאיימו עליהם – הם לא יתאפקו ויעשנו בכל זאת. אם אדם כזה נתפס מעשן בתא השירותים, והדיילת דופקת באסרטיביות מבחוץ, התגובה האוטומטית שלו תהיה להיפטר מהסיגריה באסלה, או על הרצפה, באופן שיוצר סיכון ממשי להתלקחות ולהתרסקות המטוס. לכן, במקום בולט מול פניו, מונחת מאפרה עם סמל ברור, שתאפשר לו להיפטר מהסיגריה באופן בטיחותי.
התובנה הזאת חסרה למקבלי ההחלטות בישראל. הם חיים באשליה שאם קצין משטרה או צבא החליט לאסור משהו – הציבור יציית. האפשרות לאי ציות רלוונטית לכל היותר במובן של הקצאת כוחות לאכוף את האיסור. כך, כמעט כל שנה קצין כיבוי ראשי הטיל איסור כולל על מדורות ל"ג בעומר, המשטרה אסרה נפצים בפורים וצעדות ביום ירושלים, ומשרד החקלאות אסר שחיטה בערב יום הכיפורים. כשמדינת ישראל מטילה איסור חוקי על מה שמותר מבחינה חברתית ותרבותית, היא משלמת מחיר כבד מאוד: במציאות אידיאלית ישנה חפיפה בין האיסור החוקי לאיסור המוסרי. כשאין חפיפה כזו – כוחו של האיסור החוקי נשחק. שלטון החוק מאבד מתוקפו, והמדינה צועדת לעבר אנרכיה.
זה עשורים רבים רשויות החוק בישראל מכלכלות עצמן תוך התעלמות מופגנת מהמרכזיות של הפולחן הדתי בעבור מקיימיו. הפגיעה בצועדי יום ירושלים נראית להם אזוטרית, אבל אוי ואבוי למי שייגע במצעד הגאווה. כותב שורות אלה אינו נמנה על פוקדי ציון הרשב"י בל"ג בעומר, אבל כאדם דתי – ברור לי לחלוטין כמה זה חשוב למי שכן הולך לשם. הקלות שבה הוחלט על ביטול ההילולה השנה - וחמור מכך, המשך הפקרת הביטחון בצפון בידיעה שהיום הזה יגיע – מדירים שינה מעיניי.
אבל ישנו רובד אחד חשוב ביותר שההחלטה מתעלמת ממנו, והוא העובדה שמבין מאות אלפי הישראלים המבקשים לפקוד את מירון בל"ג בעומר, בוודאי יימצאו כמה אלפים, אולי יותר מכך, שיעלו בחומה. ניצב בדימוס שמעון לביא, מי שהיה מפקד המשטרה במירון בזמן האסון, העיד שכאשר נעשה ניסיון להגביל נוכחות בהילולה בשנה לאחר מכן, הנהגות החסידויות חיבלו במתקנים שהציבה המשטרה והובילו הפרות סדר. זה חמור מאוד. חמור לא פחות הרפלקס הזה של המשטרה, לפיו התגובה לכל אסון היא הגבלת חירותם של האזרחים. אבל מה שבטוח הוא שתהיה זו איוולת להניח שכל מי שפוקד את ההר בשגרה, יקבל בהכנעה את תכתיבי הצבא. רק כי הצבא אמר. כל הרעיון ברשב"י הוא היותו עושה ניסים. מי זה צה"ל שיעמוד מול כוחותיו של רשב"י?
כתוצאה מכך, התרחיש המצטייר מולנו הוא אסון נוסף, שסיכויי התרחשותו הם גבוהים ביותר: ראשית, בדרך להר יתעמתו אלפי חרדים עם שוטרים וחיילים. התמונות הללו, בעיצומה של מלחמה ובשעה שהממשלה תלויה על בלימה בגלל שאלת הגיוס – עלולות להכניס את העם לסחרור נוסף של שנאה.
שנית, וחמור מכך, הצפון ריק זה שמונה חודשים, כי חיזבאללה הוכיח שיש לו בארסנל נשק שטרם פיתחנו יכולות להתגונן מפניו. אם יצליחו להסתנן להר עשרת אלפים איש – האם ניתן לסמוך על חיזבאללה שיתאפק מלהמטיר עליהם כטב"מים? אחרי הכול, הייתה זו מסיבת הנובה ששברה את ברית חמאס־חיזבאללה והובילה למתקפה מוקדמת מכפי שתוכנן על ידי ברית הצוררים. הילולה, אפילו מצומצמת, עלולה להעמיד את חיזבאללה בפני פיתוי דומה, ולפתוח מול ישראל את החזית הצפונית.
"כדאי הוא רבי שמעון לסמוך עליו בשעת הדחק", אומרת הגמרא. זוהי שעת דחק, ונתפלל לקב"ה שייתן בינה בלב העולים לא לעלות השנה. וזכותו של רבי שמעון תגן עלינו.
***