מכל התמונות בתערוכה של הצלם זיו קורן, אחת דקרה אותי במיוחד. לא תמונה של גופות זרוקות על הכביש או ירויות ברכב, לא הריסות ביישובי העוטף או מנהרות בתוך עזה, ואפילו לא הלוויות קורעות לב או פצועים קטועי רגליים. התמונה המטלטלת היא של חזית בית הרוס לחלוטין באחד הקיבוצים. על הדשא הירוק, שעומד בניגוד מוחלט להריסות השחורות והמפויחות שמאחוריו, מוטלת בובת פרווה של ילדים. הבובה שלמה ונקייה, כאילו הגיעה מסיפור אחר. הכיתוב שמתחת לתמונה מספר כי הבובה שייכת לאחת מהילדות החטופות – הילה רותם שושני, שסירבה לעזוב את הבובה גם כשהמחבלים החליטו לחטוף אותה לעזה, עד שאחד מהם הוציא אותה מידיה, השליך אותה על הדשא ושם היא נשארה.
תמונה זו, כמו גם התמונה של התינוקת יעל גולן, שנכוותה קשה בביתה בכפר עזה יחד עם הוריה אריאל ואליי, תמונות רכות של ילדות שאכזריות ברוטלית קטעה אותה, ממחישות באופן הכי עמוק את הרוע המוחלט שפגע ביישובי העוטף בשבעה באוקטובר.
הגבול הדק בין אומץ לטמטום
זיו קורן הוא צלם עיתונות ותיק שמצלם כבר 35 שנה אירועים היסטוריים כמו רעידות אדמה ואסונות טבע, מלחמות ומגפות. בשבעה באוקטובר הוא ירד לדרום כדי לתעד את הטבח, ומאז זה הדבר היחיד שהוא עוסק בו. קורן מעלה בימים אלה תערוכת צילומים בשם "שבעה באוקטובר" המוצגת במרכז פרס לשלום ולחדשנות, שם אני פוגשת אותו. המרכז צופה על חוף ימה של יפו, מקום שהפסטורליות והנוף מרחיב הלב שלו עומדים בסתירה חדה לסיפור שמספרות התמונות המוצגות בו כעת.
בכניסה לתערוכה מוקרנת על מסך ענק ההיתקלות המצמררת של קורן וצלם נוסף עם מארב של מחבלי הנוח'בה סמוך לצומת שער הנגב בשבעה באוקטובר. "שכבנו 20 דקות ארוכות על הרצפה בזמן שיורים עלינו בלי הכרה", הוא אומר. בסרטון נראה קורן שוכב על הכביש כשהכדורים שורקים מעליו. בזמן הזה הוא מצלם את עצמו לסדרה 'מחוברים' וגם מצלם תמונות מהמתרחש סביבו. הוא שומר על קור רוח, אבל בהחלט מבין את חומרת המצב, וברגע שג'יפים צה"ליים מגיעים למקום ומנהלים קרב יריות עם המחבלים, נכנסים שני הצלמים לרכב ומתחילים לנסוע במהירות. "שמנו גז ונסענו. אתה לא יודע אם אתה עושה את הדבר הנכון", הוא אומר. על החיים ועל המוות.
אחת התמונות הראשונות בתערוכה היא תמונה שצולמה כמה דקות אחרי שקורן נמלט מההיתקלות ההיא, בצומת שער הנגב. "בזמן הזה לימ"מ כבר היו פה בצומת שישה הרוגים", הוא מספר מול התמונה. "כשניסיתי לתפוס גורמים ביחידות המיוחדות של צה"ל ולהתעדכן לגבי המצב, אף אחד כבר לא ענה לי. כולם היו עסוקים בלחימה". כדי לרדת לדרום הוא נפגש עם כמה צלמים באשקלון. "הפחד היה לנסוע לבד", הוא מסביר. "בוודאי שלא יכולתי לרדת עם האופנוע, שהוא כלי התחבורה הרגיל שלי. עדיין לא הבנו את גודל האירוע. האמת היא שאני בכלל לא בטוח שעכשיו אנחנו כבר מבינים". מתוך אותו חוסר הבנה, חבורת הצלמים עקפה מחסומים של המשטרה ונסעה דרך השטח. "זה היה טמטום מוחלט", הוא מודה. "אומרים שבין אומץ לטמטום עובר גבול דק מאוד".
אם היית מבין את גודל האירוע היית נוהג אחרת?
"אני לא יודע", הוא מודה, "אבל ברור לי שלא הייתי סולח לעצמי בחיים אם לא הייתי יורד לדרום בשבעה בחודש".
אבל גם לא הייתי סולח לעצמך אם הבנות שלך היו חלילה נשארות יתומות באותו יום.
"נכון", הוא אומר. "אבל אני צלם עיתונות ודוקומנטרי כבר 35 שנה. זה מה שאני עושה. זה תפקידי וזאת חובתי. לא הייתי סולח לעצמי אם לא הייתי מתעד את הטבח מהרגע הראשון. מאותו רגע ועד עכשיו אני לא מפסיק לתעד אותו".
הזירה הבאה שאליה הגיעו הצלמים הייתה שדרות. "אחרי שעקפנו את המחסומים הגענו לשדרות ועברנו זירה אחרי זירה אחרי זירה", הוא מתאר. "ראינו אין־סוף הרוגים – במכוניות, על הכבישים, גופות זרוקות בכל מקום. צילמנו גם את טבח הגמלאים בתחנת האוטובוס בשדרות". בדיעבד התברר שהקבוצה הזאת, שמנתה כשישה צלמים, הנפיקה את התיעוד המקצועי היחיד שיש מטבח שבעה באוקטובר. "כמובן שאנשים צילמו בטלפונים ורועי עידן ז"ל, הצלם של ynet וידיעות שנרצח בכפר עזה, הספיק לצלם את מצנחי הרחיפה מגיעים לקיבוץ לפני שנורה, אבל חוץ מזה לא היו צלמים בדרום ביום הזה מלבדנו".
כשאתה מצלם בסיטואציות כאלה קשות, יש לך דילמה האם לצלם או לעזור למי שאפשר באותו רגע?
"אני חייב להפריך פה איזה תיאוריה שלא קיימת", הוא מבהיר, "קודם כול, באירוע הספציפי הזה לא ראיתי אף אחד חי! לא היה למי לעזור. עברנו את כל הרכבים, יצאנו לציר 34, הגענו לצומת שער הנגב, ולא היה שם בן אדם אחד חי. פרט לכך, הדילמה הזאת לא קיימת. אם אני יכול לעזור – אני אעזור. בכל אזורי האסון שצילמתי, אחרי רעידת האדמה בהאיטי כשגרתי בתוך בית החולים הישראלי, אחר כך ברעידת האדמה בטורקיה וגם ובמקומות אחרים שבהם צילמתי אסונות, עזרתי בכל מה שיכולתי, אם זה לשמש כסניטר בבית החולים או לעזור לפצועים. זה לא או או, אני יכול לעזור ואני יכול לצלם. זו לא באמת דילמה".
התערוכה אינה מסודרת על פי סדר כרונולוגי, ואנחנו מגיעים לתמונות של קיבוץ ניר עוז: תמונה של הכלבו הקיבוצי שרוף לחלוטין, תמונה של כף יד מדממת ביציאה מהממ"ד באחד הבתים. באחת התמונות של הבתים ההרוסים רשום על קיר הבית "שרידי אדם על הספה".
"הסיפור של קיבוץ ניר עוז הוא טרגדיה איומה וכפולה", הוא אומר. "מדובר ביישוב קטן של כ־400 איש. 25 אחוזים מתושביו נרצחו או נחטפו בשבעה באוקטובר. המספרים עצומים ביחס לגודל הקהילה. בנוסף לכך, בניר עוז לא נורתה ירייה אחת של כוחות הביטחון. המחבלים סיימו לרצוח, לחטוף, לבזוז, לאנוס ולשרוף ויצאו באין מפריע, פשוט חזרו חזרה לעזה".
"למדתי להיות זבוב על הקיר"
אנחנו מגיעים לחלק של התערוכה שבו קורן מלווה נפגעים משבעה באוקטובר. מוצגות שם תמונות של החטופה ששוחררה מיה שם, של גלי ובן – זוג שניצל ממסיבת הנובה וכל אחד מהם איבד רגל, ושל משפחת גולן מכפר עזה – אריאל, אליי ויעל הקטנה, ששלושתם נשרפו ונכוו קשה בממ"ד ביתם והצליחו להימלט.
את סיפור החזרה של מיה שם מהשבי תיעד קורן במשך חמישה שבועות. כשמיה חזרה מעזה, הוא פנה למשפחה וביקש ללוות אותה ולצלם אותה במשך תקופה. המשפחה הסכימה. "הייתי איתה יום יום", הוא מספר. "זה היה ליווי אינטנסיבי שבו אני מספר את כל הסיפור שלה". אחת התמונות החזקות של מיה היא התמונה שבה קורן מתעד אותה בחדר ניתוח, כשהיא מורדמת והרופאים מנתחים את ידה לאחר שבעזה ניתח אותה וטרינר, ללא הרדמה. מיה סיפרה כי הווטרינר אמר לה שאם תבכה בניתוח הוא ישלח אותה למנהרה. "יש סיפורים שאני רוצה ללוות לאורך תקופה. אני פשוט מצטרף למצולמים ונמצא איתם, מתאמן בלהיות זבוב על הקיר", הוא מחייך. "לוקח זמן להתרגל אליי ואני מחכה בסבלנות, כי אני לא רוצה שיביימו בשבילי שום דבר. אני רוצה להיות מעין רואה ואינו נראה ולספר את הסיפור האמיתי, לתעד את המציאות בדיוק כפי שהיא".
התינוקת המתוקה יעל גולן מצולמת על ידו במהלך הטיפול בכוויות שלה. תינוקת רכה, עם מוצץ וטיטול, שסובלת מכוויות קשות, בתמונה שמצולמת בזמן ששני הוריה היו מורדמים ומונשמים. "אחרי שההורים התעוררו פניתי למשפחה וביקשתי ללוות אותם, ומאז אני מלווה ומצלם אותם בתהליך השיקום". אריאל ואליי גולן ישבו בממ"ד עם יעל התינוקת כשמחבלים החלו לשרוף את הבית ולזרוק לתוכו בלוני גז. הם הצליחו להימלט ולהסתתר כשהם סובלים מכוויות קשות עד שחברו לחיילי גבעתי ופונו לבית החולים. הכוויות הקשות שמהם סובלים בני המשפחה מתועדות על ידי קורן באופן חשוף ומטלטל.
איך אנשים מוכנים להצטלם ככה, להיחשף בפניך עם הפגיעות הקשות הללו?
"זה לא פשוט, זה תהליך. אני נמצא איתם במשך זמן, ובתוך הזמן הזה דברים קורים באופן טבעי. הם מתרגלים אליי. הרעיון הוא לנרמל את הנוכחות שלי לפני המצולם כדי לתת לו להרגיש נוח בנוכחותי. הם צריכים לסמוך עליי מאוד".
סיפור נוסף שקורן תיעד הוא הסיפור של גלי ובן, כאמור זוג שנפצע יחד בנובה וכל אחד מהם איבד רגל. קורן מצלם אותם בזמן טיפול פיזיותרפי משותף במחלקת השיקום, בזמן אימון משותף בבריכה ובעוד סיטואציות. "הם מתחתנים בקיץ ואני אמשיך ללוות אותם ולצלם אותם בחופה".
בתערוכה הוא מציג 56 תמונות. בספר הצילומים של התערוכה, שכבר יצא לאור, מוצגות כ־400 תמונות. עוד מאות צילומים מוצגים על מסכים בתצוגה מתחלפת לפי נושאים, כל מסך מקרין נושא אחר: סיפורי החטופים, לוחמי צה"ל בפעולה, היישובים השרופים, חזית העורף ועוד. "שני מסכים שאפשר לצפות בהם במקביל הם המסכים של הלחימה בתוך עזה והסיפור של החטופים", הוא מסביר.
מדוע?
"אני רוצה לקשור בין הדברים", הוא אומר. "אחת המטרות העיקריות של המבצע הצבאי היא החזרת החטופים. זה לא מבצע נקמה והתעללות באוכלוסייה האזרחית, אלא מבצע שנועד להחזיר את החטופים. אני מרגיש שצריך לקשור בין שני הדברים האלה".
בחדר הפנימי של התערוכה מוצגות לראשונה תמונות של גופות. "התמונות הללו צולמו כולן בשבעה באוקטובר", הוא אומר. "חשוב לי מאוד לציין שהן אושרו לפרסום על ידי המשפחות. איתרתי את המשפחות, פניתי אליהן ואמרתי להן שלדעתי זה ביזיון שעד עכשיו שום גוף תקשורת לא פרסם את התמונות האלה". בריאיון שנתן לערוץ 13 כמה חודשים לאחר הטבח אמר כי "בארץ ניסו להקטין את האירוע. כשהתקשרתי למערכות העיתונים בימים הסמוכים לטבח נאמר לי: 'אנחנו לא רוצים תמונות של גופות בעיתון'. התקשורת הקונבנציונלית לקחה צעד אחורה, לא רוצה לעצבן אף אחד או להראות תמונות קשות מדי, בעוד שברשתות הכול מוצג באופן הכי מזעזע, וזה בעייתי". קורן אף הוסיף באותו ריאיון כי חמאס ידע להציג את האירועים בצורה הרבה יותר טובה מהתקשורת הישראלית: "אם אצלנו לא נותנים לצלמים להיכנס עד שלא מכסים את הגופות, בצד העזתי לא נוגעים בגופות עד שהצלמים לא באים".
בתערוכה מוצגות ארבע סיטואציות שבהן מצולמים הרוגים: זוג ירוי ברכב, כפי הנראה זרים – סיני ופיליפינית; גופות הגמלאים שנורו ליד תחנת האוטובוס; זוג נוסף שנורה ונשאר על הכביש, ואופנוען שלא הספיק לרדת מהאופנוע ונורה.
מדוע התקשורת הישראלית נמנעה מלהציג את התמונות הללו?
"כי המדיניות של התקשורת בארץ היא שלא מראים תמונות קשות, לצערי. אני חשבתי שמבחינה מוסרית אי אפשר להתעלם מאירוע שהיו בו 1,200 נרצחים שנשחטו במיטות שלהם או על הכביש. אני מרגיש חובה שהתמונות האלה ייראו גם בארץ וגם בעולם".
אני שואלת את קורן איך הוא מתמודד מבחינה רגשית עם צילום של תמונות כאלה, וזה מקפיץ אותו: "אני לא מבין את השאלה", הוא אומר. "איך רופא מנתח עושה את עבודתו? אני איש מקצוע, זו חובתי המוסרית. לא ירדתי לדרום כדי לצלם פרחים. זאת המשימה והשליחות שלי, זה מה שאני עושה כבר 35 שנה. הייתי צלם בצבא, ובמשך כל הקריירה שלי התעסקתי עם אסונות, אם זו המלחמה באוקראינה, אם זו מגפת הקורונה. גם בזמן הקורונה היו סיפורים קשים של מאות גופות שיצאו מכל בתי החולים. תיעדתי תמונות ב־11 בתי חולים ברמה יומיומית. אני עושה את מה שבחרתי לעשות. יש פה חשיבות אדירה לספר את הסיפור, לא רק לעיתון של מחר אלא בשביל הדורות הבאים".
זה עדיין לא אומר שאין התמודדויות.
"אני לא אומר שאין פה התמודדויות, אני רק אומר שאם זה המקצוע שבחרתי, אני צריך לעשות אותו הכי טוב, אחרת אני חוטא לתפקיד שלי. אם אתה לא יכול להתמודד, אל תהיה צלם עיתונות". הוא לא מתעלם מהתהליך האישי שהוא עובר: "התהליך הנפשי הוא קשוח מאוד, גם בלי קשר לצילומים. אני לא יכול לספור את החברים שאיבדתי וילדים של חברים שנהרגו. ההתמודדות היא קודם כול בתור אזרח מדינת ישראל, ואחר כך באופן טבעי כמו כל איש מד"א, זק"א, רופא או לוחם שנתקל בסיטואציה קשות".
רבים מהאנשים שמשמשים בתפקידים שציינת סובלים מפוסט־טראומה.
"אני באתי לאירוע הזה כבר בפוסט־טראומה. לא הייתי צריך את השבעה באוקטובר כדי לדעת שאני שרוט", הוא מחייך. "זה חלק ממה שבחרתי לעשות. אנשים שואלים אותי אם אני מכור לאדרנלין. בעיניי אין שום דבר מהנה בסיטואציה מסוכנת. אם אתה מכור לאדרנלין לך תקפוץ בנג'י. אתה לא מסכן את החיים שלך בשביל אדרנלין". קורן מתייחס לעבודתו כשליחות ראשונה במעלה. "אני מגדיר את עצמי בתור לוחם בשירות הזיכרון הקולקטיבי", הוא אומר.
בסרט שבו אתה מצולם בזמן שיורים עליכם, אתה גם מצלם ומתעד את עצמך ל'מחוברים' וגם מצלם את המצב שבו אתה מצוי, אבל גם מאוד מודע לסכנה ומאוד דרוך.
"אם אתה נמצא בסיטואציה מסוכנת ואתה לא מפחד, אז או שאתה לא מבין את הסיטואציה שאתה נמצא בה או שאתה סובל מעודף ביטחון עצמי. בשני המקרים האלה – מצבך לא טוב. אתה חייב מידה מסוימת של פחד, כי זה שומר אותך חד ומפוקס. אתה חייב להבין ממה להיזהר וכמה להיזהר, אבל זה לא יכול להיות פחד משתק. אם אתה משתתק ברור שזה רע מאוד, ויחד עם זאת חייבים להיות בסיטואציה שבה אתה מבין את גודל האירוע".
300 אלף תמונות בחצי שנה
כאמור, מאז שבעה באוקטובר הוא לא עושה שום דבר אחר מלבד תיעוד הטבח והגלים שבעקבותיו. "אני עדיין מספר את הסיפורים האנושיים של מי שחוו את השבעה באוקטובר, משפחות מהקיבוצים, משפחות הפצועים והחטופים והמבצע הצבאי. יש עוד כל כך הרבה מה לעשות. בסוף, לצלם זה לא מספיק. אני צריך גם למצוא איך להוציא את הדברים האלה החוצה". התערוכה, בשיתוף עם משרד החוץ, הוצגה כבר ב־40 מדינות ברחבי העולם.
אתה מוסיף לתערוכה תמונות במשך הזמן?
"בינתיים לא. מה שחשוב לי להציג בעולם זה את נושא החטופים, את היישובים השרופים ואת ממדי הזוועה של השבעה באוקטובר". התערוכות שהוא מציג בחו"ל כוללות תמונות קשות יותר. "את הקהל הבין־לאומי צריך לזעזע יותר", הוא מסביר.
זה משפיע לדעתך על דעת הקהל?
"אני לא יודע כמה זה משפיע, אני לא נמצא שם פיזית. אבל זה בוודאי משמר את הרלוונטיות של הנושא. אני מתייחס לכל תיעוד השבעה באוקטובר כדבר הכי חשוב שעשיתי בחיי. זו משימת חיי, לא מעניין אותי לעשות שום דבר שלא מתקשר לזה, לא רוצה לצלם שום דבר אחר".
בחצי השנה שחלפה צילם קורן קרוב ל־300 אלף תמונות, שמתוכן הוא היה צריך לבחור 56 שיוצגו בתערוכה. "מדובר במאות שעות של עבודת סינון: מה נכון יותר, במה להתרכז, איזה נרטיב חשוב שיוצג. יש פה אירוע של עשרת אלפים החלטות, כל הזמן צריך להכריע מה יותר חשוב. אני עדיין בתוך התהליך. התערוכה עלתה עכשיו כי יש חשיבות גדולה להציג את הדברים, אבל אני עוד רחוק מלסכם ועדיין ממשיך לצלם כל יום". הוא אומר גם ש"לא היה שום דבר קל בהפקת הצילומים האלה. יש פה הפקה מול בתי חולים, מול דובר צה"ל, ואני כל הזמן במלחמות. אם הייתי מחכה לתור שלי להיכנס לעזה הייתי נכנס אולי פעם אחת או פעמיים. אני כל היום לוחץ, מפעיל קשרים ולחצים משוגעים".
קורן לא אוהב שהשיחה גולשת למחוזות האישי או הרגשי שלו, ולכן כשאני שואלת על סיפור או תמונה שנגעו בו במיוחד הוא מסיט את האפיק בחזרה למה שחשוב בעיניו: "בעיניי זה לא רלוונטי. צילום מורכב מ־50 אחוז אינפורמציה ו־50 אחוז רגש. מבחינתי המשימה שלי היא לגרום לבן אדם שנכנס לתערוכה או פותח את הספר לעבור חוויה רגשית. אני רוצה להשאיר אותו עם תחושות שילכו איתו הלאה, גם ברמה האינפורמטיבית וגם ברמת הסיפור של המציאות שהוא חווה. חוץ מזה, אני רוצה להשאיר מסמך היסטורי לילדים ולנכדים שלנו. זה החומר שיהיה בספרי הלימוד של מי שילמד פה אזרחות בעוד כמה שנים. אני רואה בזה משימה שהיא הרבה יותר גדולה מלהתרשם מכמה תמונות, ואני אעשה את זה הכי טוב שאני יודע. לכן אני נותן לזה 100 אחוז מהזמן שלי".
אתה מדבר על רגש של הצופה בתערוכה. מה עם הרגש שלך? הוא נמצא בתמונות?
"אני אשבור עוד קונספציה מוטעית לגבי מי שאוחז במצלמה", הוא אומר. "אנשים חושבים שאם אני מחזיק מצלמה אז אני אטום מבחינה רגשית, כאילו המצלמה היא מגנן ששומר עליי. זו שטות גמורה. אני רוצה לספר את הסיפור הרגשי של הסיטואציה שבה אני נמצא, ואני בסוף חווה אותה ביחד עם הריחות, הקולות וכמובן המראות שאני יכול לתרגם אותם לתמונה בלבד. הרגש לא עוקף אותי. בדרכו מהנושא המצולם לצופה הוא עובר דרכי, אז בוודאי שאני עובר חוויה רגשית. אתה חווה חוויה שהיא קשוחה ועוצמתית, והמטרה היא לתרגם אותה בצורה מיטבית ולתווך אותה לצופים".
יש לך גם תמונות אופטימיות?
"עוד לא", הוא מודה. "אי אפשר לחלץ בכוח אופטימיות. זה לא שאני לא בן אדם אופטימי. אני חושב שאנחנו חייבים להיות אופטימיים אבל גם חייבים כל הזמן לזכור מה קרה. לא להדחיק ולא לשכוח, אבל כן לנסות לבנות פה משהו טוב יותר ולתקן את מה שמקולקל".
***