
מה הקשר בין "חירות" לתורה ולדת? הרי הדת רק מגבילה את החירות? המצוות מגבילות את חירות האדם, ולא מאפשרות לאדם לנהוג איך שבא לו!
מסופר שבבריאת העולם היונה נבראה בלי כנפיים ובאה בתלונה מרה לפני הקב"ה. "אין לי שיניים חדות או טלפיים להגן על עצמי. אני קטנה ואיני יכולה אפילו לברוח מטורף בשתי רגלי הקטנות. הצורה בה בראת אותי לא הוגנת".
הקב"ה שמע את התחינה ואמר: "בסדר, אפצה אותך".
מייד לאחר מכן, שבה היונה והתלוננה במרירות רבה יותר. "היה לי מספיק גרוע לפני ש'פיצית' אותי, אבל עכשיו, יש לי את שתי הבליטות הענקיות האלה על הגב. הן רק מוסיפות משקל, ומקשות עוד יותר על הבריחה!"
"את לא מבינה", ענה לה הבורא, "הבליטות האלה הן כנפיים. פשוט פרשי אותן ועופי אל על...". התלמוד מכנה את המצוות "כנפי-יונה".
המצוות עלולות להיראות כמו משקל נוסף, עול כבד. מי צריך שיגידו לו בכל רגע לעשות משהו? או לא לעשות משהו שמתחשק לו?
אבל האמת היא, שהמצוות הן המאפשרות לנשמות שלנו להגביה עוף. הן עוזרות לנו ליצור קשר עם האלוקים, להגן על הקשר הזה ולהנציח אותו בעולם הזה. כל מצווה, בדרך המיוחדת לה, מלמדת אותנו כיצד לגלות את המציאות האלוקית בחיינו, וכיצד לחוש את הנהגתו ואהבתו אותנו.
מצוות התורה המזהירות – איסורי ה'לא תעשה' – גם הן חלק ממנגנון של חירות. הן עוזרות לנו להשתחרר מכבלי הזרם התת קרקעי החזק של האירועים השוליים ומסיחי הדעת. ברגע שאנחנו משתחררים מהסחות הדעת האלה, המצוות החיוביות – 'מצוות העשה' – מכוונות אותנו לעושר הרוחני המוטבע בכל רגע של ההוויה.
ויקטור פרנקל, ניצול מחנות ההשמדה, כתב בספרו, "האדם מחפש משמעות": "אפשר לקחת הכל מהאדם, חוץ מדבר אחד: את החירות האנושית האחרונה – לבחור כיצד יתייחס לכל מערכת נתונה של נסיבות".
במחנה, ערום מכל נכס חומרי או זכות אנושית, הוכיח פרנקל שלאותם אנשים שהבינו שאף אחד לא יוכל לגזול מהם את חירותם הרוחנית והמוסרית, היו סיכויי הישרדות גבוהים לאין ערוך מאשר לכל האחרים.
לזה מתכוונים חז"ל כשהם טוענים: "אין לך בן חורין אלא מי שעוסק בתורה".
כל עוד שהו בני ישראל במצרים הם היו כלואים בה, וסבלו הרבה מעבר לשעבוד גופני. הם נקשרו לתרבות המצרית, עד כדי כך שאחר כך הם התלוננו על רעבונם במדבר, והזכירו את האוכל שאכלו 'חינם' במצרים– תוך התעלמות מהעובדה שמחירו היה עבודת פרך ועריצות!
אמנם עם ישראל יצא מן העבדות בחג הפסח, אבל היה צורך להוציא את העבדות מעם ישראל.
רק רוחניות יכולה להציע חירות אמיתית. חירות היא מצב פנימי שבו הנשמה ממריאה מעלה, עצמאית ובלתי תלויה במציאות החיצונית. ואת זה קיבלנו במעמד הר סיני בחג השבועות.
בפסח הפסקנו לשרת את פרעה וסילקנו את פרעה המדכא העריץ שלנו. אבל כדי שלא נחליף משעבד זה באחר, קיבלנו בחג השבועות את התורה. זה היה הזמן שבו הפכנו בני חורין. לא עוד משועבדים- לא לפרעה ולא לתאוותינו, אלא בני חורין לשאוף למטרות העמוקות ביותר והמשמעותיות ביותר בחיים, חופשיים מכל מחשבת דמיון ותוהו.
בקבלת התורה בכל שנה מחדש, נהפוך שוב לבני חורין, חירות אמת.
הכותב הוא רמ"ט הרבנות הצבאית